עשרה קילומטר הוא הפופולרי בין מרחקי ריצת הכביש בארץ. כמעט כל אירוע ריצה מתהדר במקצה למרחק הזה. איכשהו, בארץ לא אוהבים מרחקים קצרים יותר. העשר נחשב למרחק המינימלי שאם עשית אותו, רצת למרחק ארוך. למה? ככה. אין הסבר מעמיק. התוצאה בעשר גם מראה את יכולתך כרץ. יש את יחידי הסגולה שרצו מתחת ל-30, המהירים רצים סאב 40, הסבירים יורדים מ-50, חסרי השאיפות מתחת ל-60 והאיטיים עושים זאת בלמעלה משעה. אבל, האם כולם רצים לאותו מרחק?

מאת: אילן זיסר

התשובה החד משמעית היא: לא!

בשנת 2016 לבדה היו לפחות עשרה אירועים שבהם ריצת עשרת הקילומטרים לא היתה למרחק של 10,000 מטר. למשל: בגבעתיים, בחצי מרתון חיפה, דקל הטום, חצי מרתון השרון ובספארי. בכל האירועים הללו המרחק היה קצר מדי. זה אינו דבר מקרי.

במשך שנים רבות, נהגו מארגני מרוצים להקל ראש במדידת המרחק. תחרות ריצה למרחק עשרה קילומטר, היתה בעצם תחרות ל-"בערך עשרה קילומטר". לרץ הממוצע, לא היתה דרך לדעת מה המרחק המדויק. אם המרחק היה קצר מדי, כולם היו מרוצים. הרצים הרגישו שהם ענקיים וקובעים תוצאות נהדרות והמארגנים היו זוכים למחמאות על הארגון המתוקתק. אבל, כבר למעלה מעשור, רוב הרצים מצוידים בשעוני ריצה שמודדים את המרחק בזמן המרוץ. למרות שהמדידה על ידי שעון מסוים יכולה להיות לא מדויקת, אוסף התוצאות מכל השעונים, נותן לנו תמונה לא רעה של המרחק האמיתי שאותו עברו הרצים. והתמונה מספרת סיפור ברור: הרבה המרוצים אינם מדודים היטב וכמעט כל אלה שאינם מדויקים, קצרים מדי.

לפני מספר שנים הוספתי למבט למרוץ, טבלה שמפרטת את ההישגים הטובים של רץ במרחקים שונים. האלמנט הצנוע הזה, שיחק תפקיד בחשיפת המרוצים הקצרים. היות ורצים רבים הם אנשים תחרותיים, הם התחילו לשים לב שה"שיאים האישיים" של אחרים, הושגו במרוצים קצרים. לצערי, זה אילץ אותי להתחיל להיות שופט ולנסות להבין האם ארוע מסוים היה באורך הנקוב או לא. כל החלטה היתה גוררת ביקורת. רצים ממורמרים לא הבינו מדוע הריצה הנהדרת שלהם, לא נחשבת כשיא אישי. אחרים טענו שמרוץ אחר היה קצר והתוצאות ממנו לא יכולות להיחשב. הפכתי להיות שופט ללא הסמכה. זה לא כיף.

מנוי חינם על מגזין RUNPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של RUNPANEL.





היסודות

תחרות ריצה היא דבר אלמנטרי. עומדים אנשים על קו הזינוק, מחכים לאות, יוצאים לדרך ורצים הכי מהר שאפשר. המנצח הוא זה שעובר ראשון את קו הסיום. זה כה פשוט עד שזה היה אחד מענפי הספורט במשחקים האולימפיים הקדומים. מה כבר יכול להיות מסובך כאן?

אם כל תחרות ריצה הייתה אי בודד, החיים היו קלים. אבל, אנו רוצים להשוות בין תוצאות. כדי לעשות זאת, צריך סטנדרטים. בעבר הפרה היסטורי, נניח לפני חמישים שנה, ההשוואות הוגבלו לתחומי האיצטדיון בלבד. ההיקף של איצטדיון אתלטיקה  סטנדרטי הוא 400 מטר בדיוק. ריצת 10,000 מטר היא 25 הקפות של המסלול. כל עוד סופרים נכון את מספר ההקפות, אפשר להיות בטוחים שרצו בדיוק עשרה קילומטר. לפיכך, כבר לפני מאה שנה, היו שיאים עולמיים באתלטיקה של איצטדיונים.

אבל, עם הזמן, החלו אנשים לרוץ מחוץ לאיצטדיון וריצות הכביש החלו להתפתח. זה לא קרה בין לילה. נדרשו עשרות שנים ופיתוחים טכנולוגיים רבים אבל כיום, תחום ריצות הכביש מגמד את אתלטיקת האיצטדיונים מבחינת מספר המשתתפים, התעניינות הקהל והמדיה וכמות הכסף המעורבת. הקסם של ריצות הכביש הוא בכך שהן מספקות להמונים משהו שלפני כן היה שמור לעילית בלבד: היכולת להתחרות ולנסות להצטיין בתחרות ריצה. העניין הוא שלא כולם רצים באותה תחרות. ולפיכך, כאשר אהוד אולמרט רוצה לדעת האם הוא ברמתו של אברום בורג, הוא רוצה לדעת שהם התחרו בתנאים שווים, פחות או יותר. יש גורמים רבים המשפיעים על התוצאה במרוץ, אבל החשוב ביותר הוא המרחק.

ריצת 10 קילומטר

רצים במרתון טבריה (צילום: Runnerscanner)

איך עושים זאת נכון?

מדידת מרחק בריצת כביש היא עניין פשוט בתאוריה אך מסובך במעשה. בניגוד לאצטדיון, מסלול הריצה פחות צפוי ואינו בדיוק זהה לכל הרצים. הדרך יכולה לכלול מקומות שבהם צורת הריצה לא לחלוטין ברורה (למשל כיכרות). לעתים הריצה נערכת על כבישים סואנים שנסגרים לצורך האירוע אבל לא ניתנים למעבר בזמן המדידה. פעמים רבות, התוואי משתנה בין זמן המדידה ויום האירוע. ומעל כל אלה, לעתים המסלול נמדד בצורה קפדנית אך ביום האירוע, טועים המארגנים ומכווינים את הרצים בצורה לא נכונה. כדי להתגבר על רוב הקשיים הללו, הומצאו סטנדרטים והוכשרו אנשים (מודדים מוסמכים) אשר לומדים את התחום לעומק ויודעים לעשות את העבודה בצורה מקצועית. השיטה הסטנדרטית היחידה למדידת מרחקי מרוצים היא האופניים המכויילים. האדם המוביל בתחום המדידה בארץ הוא עמית נאמן שהוא המודד המוסמך הבכיר ביותר. עם הזמן הוכשרו מספר אנשים נוספים אשר יכולים, גם הם, לעסוק בתחום.

טוב היה אם כל מרוץ היה נמדד באופן סטנדרטי. אבל, זה לא קורה. הסיבה העיקרית לכך היא כספית. מדידת מסלול סטנדרטית היא דבר שעולה כסף. לאיגוד האתלטיקה הישראלי יש מונופול מעשי על התחום בארץ (תאורטית אפשר להזמין מודד מחו"ל אבל זה כנראה יצא יקר יותר). למרבה הצער האיגוד לא מוכן להציע מדידה בלבד. מארגן מרוץ שרוצה שהאירוע שלו יימדד, צריך לקבל "תו תקן" של האיגוד. השרות הזה מבטיח לכאורה המוני דברים אך למען האמת, הדבר העיקרי שם שהוא בעל ערך לטעמי, זו מדידת המרחק. האיגוד דורש מחיר של עשרה ש"ח מכל רץ תמורת שירות שיכול להיות זול בהרבה, לפחות למירוצים בעלי משתתפים רבים. כך יוצא שמרוצים רבים לא נמדדים היטב.

10K run

אז מה?

האם כל הדברים הללו בכלל משנים? תלוי למי.

לא מעט אנשים אוהבים להשתתף במרוצים ללא קשר לשיאים אישיים או למיקום. הם אוהבים את האווירה, את המפגש החברי ואת הפריסה בסוף. להם, כל הדיון הזה אינו רלוונטי. יש גם מרוצים רבים שבהם המרחק המדויק כלל אינו חשוב. זה המצב במרוצי השטח או באירועים למרחקים לא סטנדרטיים. הרושם שלי הוא שבארץ נעולים מדי על מרחקים סטנדרטיים ובראשם ה-10. היה נחמד אם היו יותר אירועים שבהם המרחק פחות חשוב.

אם המרחק והתוצאה חשובים, כדאי לברר מראש. אפשר אמנם לשאול את מארגני המירוץ אבל לא תמיד אפשר לסמוך עליהם שיתנו תשובה אמינה. עדיף בהרבה לברר בפורומים של רצים ולנסות להבין מה הסטטוס של האירוע.

אם מדובר באירוע שחשוב לכם ושאתם מתכוננים אליו רבות, יתכן וכדאי להעביר מסר כזה למארגנים. זה יבאר להם, אולי, שמדובר בענין שיש לקחת ברצינות.

ולבסוף: טעויות קורות. רובנו רצים חובבים אבל היו רצים, גם ברמה הגבוהה ביותר שגילו רק לאחר מעשה שהשיא (לפעמים העולמי) ששברו לא יוכר משום שהמסלול היה קצר מדי. לא מאמינים? תשאלו את אלברטו סאלאזר או את טסמה מוגס, אשר תוצאתו בחצי מרתון עמק המעינות נפסלה ב 2010. ביום האירוע המדידה הראתה שבירת שיא דרמטית של שיאו בן 13 השנים של סטאין עם תוצאה של 1:03:20, אולם מדידה רשמית בדיעבד פסלה את התוצאה מלהיות מוכרת כשיא – בגלל שינויים בסלילת הכביש אשר שינו את המרחק מאז שנמדד בצורה רשמית עבור התחרות.

מאת: אילן זיסר

[הערת מערכת]

פנינו לדובר איגוד האתלטיקה ולאיגוד עצמו באתרו, עם שאלות כדי לקבל עובדות ומידע, וגם התייחסות שלהם המסבירה את הסיבות לדברים. לצערנו במשך זמן רב ועד עתה לא קיבלנו תשובות. למעשה לא קיבלנו אנחנו ציבור הרצים – הקוראים, המשתתפים בתחרויות, הציבור שאיגוד האתלטיקה משרת דרך מארגני התחרויות. הנה השאלות:

  • כמה מודדים מוסמכים למרחקי מירוצים יש בארץ ומיהם?
  • האם מודד מוסמך רשאי להציע שירות מדידה כעצמאי או שעל מנת לקבל הכרה מאיגוד האתלטיקה השירות חייב להינתן על ידי האיגוד כספק המעסיק את המודד?
  • מה כולל השירות הזה?
  • מה המחיר של השירות הזה? האם זה לפי מספר רצים במירוץ?
  • אם אכן לפי מספר רצים במירוץ – מדוע? מה הקשר בין מספר הרצים לכמות העבודה והשווי של עבודה כזו- האם היא לא זהה למירוץ בן 1000 משתתפים לבין מירוץ בן 50,000?
  • מדוע לא מתומחר העניין לפי שעות\ימי עבודה או מרחקים נמדדים?
  • האם יש מינימום למחיר (עבור מירוצים קטנים)?
  • מדוע ננקב המחיר בגובה זה?
  • האם ידועים לכם מחירי שירות דומה במדינות מערביות אחרות?
  • מה תגובתכם על הטענה שיש לאיגוד האתלטיקה מונופול מעשי על תחום המדידה בארץ?
  • מה תגובתכם על הטענה שמירוצים רבים נמנעים ממדידה פורמלית היות והמחיר גבוה מדי?
  • מה תגובתכם על הטענה שהמחיר גבוה מדי?

 

לרשימת כל אירועי הריצה הקרובים לחצו כאן

נשמח לקבל תגובות לכתבה!