כבר שנים שאני חיה בתחושה שאני וריצת שטח לא נועדנו זו לזו. יש לי קריירה מפוארת בתור נפלנית שטח מדופלמת, שילוב של סגנון ריצה "נמוך" מבלי להרים גבוה את הרגליים, ונטייה מעצבנת לדרוך לא טוב ולעקם קרסוליים. בתור שכזו, אני נוהגת לרוץ בשטח רק כשאני ממש חייבת: קרי, כשמסלול הריצה בטריאתלונים שבהם אני משתתפת כולל מקטע אוף-רואד. יחד עם זאת, תמיד מקננת בי התחושה שאני והשטח דווקא נועדנו זו לזה, ושאולי כל העניין הוא שלא פגשתי את הנעל הנכונה.

המפגש שלי עם האלטרה סופריור 3.0 חיזק את התחושה הזאת. סוף סוף נעל שטח שלא בנויה כמו טנק מרכבה סימן שלוש, שלא כרוכה בדרופ שצריך בשבילו אומגה, שהסוליה שלה מספיק רכה כדי לתת לי את הקפיציות שאני כל כך אוהבת בנעל הכביש של אלטרה, ומצד שני מספיק נוקשה כדי שלא ארגיש כל אבן ואבן במסלולים יותר "עצבניים."

מאת: דנה צימרמן
צילום: מיכל מיכאלי וגיאחה

אם לא לחצתם על כפתור ה Play למעלה לחצו פה: 

ראשית, כמה מלים על אלטרה

הנעל האמריקאית שהגיעה לישראל על ידי DAA, מתאפיינת בכמה פרמטרים ייחודיים לה, ובראשם טכנולוגיית ה-zero drop וה-footshape. הזירו דרופ, כשמו כן הוא: משמעו שגם העקב וגם כרית כף הרגל נמצאים באותו מרחק מהקרקע. הפוט-שייפ הוא המבנה הייחודי והמרווח של תא הבהונות בנעל, שבניגוד לנעלי ריצה אחרות לא דוחס את כל הבהונות יחדיו, אלא מאפשר להן להתפרש פחות או יותר בטבעיות. הסיבה שאני כותבת פחות או יותר היא שבכל זאת צריך לקחת בחשבון שהרגליים גם נמצאות בתוך גרבי ריצה, שגם להן תרומה בדחיסת הבהונות יחדיו. image4

דרופ אפס הוא דבר שצריך להתרגל אליו. לא הייתי עוברת לדרופ אפס מנעל של דרופ של 12 מ"מ. מניסיוני האישי (המוצלח), המעבר לנעליים עם דרופ נמוך או אפסי צריך להתבצע בהדרגה. לי לקחו ארבע שנים של התבססות בנעליים עם דרופ נמוך יחסית (6-2 מ"מ) עד שהגעתי אל האלטרה וניסיתי את הדרופ 0.

המעבר לדרופ 0 גרם לי לתחושה שוות ערך לצעקה "איפה לעזאזל הייתם כל החיים שלי?", מה שמצביע על כך שכנראה שהמעבר ההדרגתי הוכיח את עצמו. עם נעלי דרופ 0 אני מרגישה הרבה פחות קורסת והרבה יותר יציבה, ולמרות שבריצה מהירה אני מרגישה יותר עומס על התאומים, אני גם מרגישה הרבה יותר יציבה ובטוחה.

לגבי ה-footshape, גם כאן נחוצה הסתגלות (אם כי קלה מאוד), וייתכן שאזורים מסוימים בקצות הבהונות שנותרו עד עכשיו בתוליים וחסרי שימוש יצמחו עור קשה, אבל לטעמי זהו שינוי מבורך, שמאפשר לבהונות להתבסס טוב יותר בנעל ולסייע בדחיפת הקרקע. אישית, הרגשתי את ההבדל בעיקר בריצה בעליות (שהיתה אפקטיבית ומהירה יותר בנעלי אלטרה), ובריצה על חול, שהרגישה "טובענית" פחות ויציבה יותר (עוד על כך בהמשך).image6

מאפיין נוסף מוצהר של נעלי אלטרה הוא שדגמי נעלי הנשים מותאמים לרגלי נשים. על פי פרסומי החברה, אלטרה היא חברת הנעליים הראשונה שמתהדרת בליין של נעלי נשים המותאמות באמת ובתמים לרגלי נשים. דבר זה מתבטא בעקב צר יותר, סוליה פנימית גבוהה יותר, קשת ארוכה יותר ומידפוט צר יותר. לא השוותי לנעל הגברית אבל אני אכן יכולה לציין שהנעל חבקה לי את העקב בצורה הדוקה למדי, והיתה נוחה לי למין הנעילה הראשונה. image2

מאפייני הנעל:

  • פלטפורמה שטוחה עם דרופ אפס – Zero drop.
  • תא בהונות רחב ומרווח – FootShape.
  • סולייה בעלת זיזים – TrailClaw.
  • מגן אבנים נשלף – StoneGuard.
  • סולייה גמישה יחסית מחומר EVA בטכנולוגיית InnerFlex.
  • וולקרו תופס ערדליים מאחורי העקב – Gaiter Trap.
  • גובה סולייה: 21 מ"מ.
  • דרופ: 0.
  • מידה במבחן: 41 (9.5 אמריקאי).
  • משקל: 226.7  גרם.
  • מחיר: 599 ש"ח.

image12Altra Superior – מראה ורושם ראשוני

האלטרה סופריור 3.0 לנשים מגיעים בשלושה צבעים (או יותר נכון, שלוש מערכות צבעים): ורוד\סגול\שחור, כחול\תכלת\שחור עם סוליה צהובה, ושחור עם תכלת. לאכזבתי הקלה, הנעל שקיבלתי היתה דווקא האפשרות השלישית. בהתחלה לא ידעתי שהנעל מגיעה בשני הצבעים האחרים, אבל אחרי שהגעתי הביתה וגלשתי באתר האמריקאי של אלטרה, גיליתי שהיא קיימת בצבעים מסעירים יותר. כמו כן גיליתי גם שהנעל זכתה בפרס בחירת העורך לשנת 2017 של מגזין  "Competitor", והחלטתי להניח לטפל ולהתמקד בעיקר.

image3הרגשה ומידה

והעיקר, וזה פלוס משמעותי ביותר, הוא שהנעל התאימה לי מהרגע הראשון כמו כפפה. אני מגיעה לסופריור בתור נועלת-אלטרה מנוסה, אבל עדיין לא ציפיתי שהדגם הזה ירגיש נוח ומתאים בדיוק כמו נעל הכביש של אלטרה שאיתה אני רצה כבר ארבעה חודשים.

העקב, כאמור, הרגיש לי הדוק במיוחד, יותר מאשר נעלי הכביש. אבל ראיתי את זה כדבר חיובי: עדיף שכף הרגל לא תרקוד בנעל שטח כשהנועלת מקפצת על אבנים, קוצים ודרדרים, ובמיוחד כשלנועלת יש רקורד מוכח של נפילות והתרסקויות בשטח, כמו החתומה מעלה.

מציאת המידה הנכונה היתה מעט טריקית. אני נופלת על קו התפר בין מידה 9 ל-9.5 אמריקאי (40.5 ו-41 אירופאי). יש דגמים בהם ה-9 מספיק וה-9.5 מרגיש לי כמו נושאת מטוסים, ויש מקרים הפוכים בהם ה-9 קצר, צר ולוחץ. בנעלי הכביש של Altra אני מסתפקת ב-9, אבל את הסופריור נדרשתי לקחת במידה 9.5, כי ה-9 לחצה. בניגוד לדגם הגברים המעוטר בגריד, הנעל שלי מעוטרת באיור של W, כנראה בין היתר כדי להצהיר לעולם שמדובר בנעל נשים. גירל פאוור!

image11גפה עליונה, שרוכים, ועוד

מאתר אלטרה הבנתי שהגפה העליונה עשויה מבד Air Mesh שמתייבש בקלות. הוא דקיק למדי וכולל חורים זעירים שמנעו מהנעליים להפוך למרחץ טורקי בחום המעיק של אוגוסט, אבל מסביב לבהונות יש סטריפ שחור של בד עבה, אטום ובלתי אוורירי בעליל, שאת מעלותיו הטובות בטח אזמר לי בחורף עת אקפץ בין שלוליות. המטרה של התוספת הזו היא הגנה על האצבעות מפני בעיטה מזדמנת באבנים – פיצ'ר טיפוסי לנעלי ריצה בשטח. ברור לי שבנעל שטח אוורור הנעל הוא לא הסוגיה החשובה ביותר, ועל כן אני לא חושבת שראוי להתעכב עליה הרבה.

image5

השריכה של הנעל קלה למדי. יש נעליים שצריך דוקטורט כדי לרופף להן מעט את השרוכים (או רחמנא ליצלן, להדק). באלטרה סופריור זה קלי קלות. בין היתר בגלל שמדובר בשרוכים דקים ושטוחים (כמו פטוצ'יני דק במיוחד).
אישית אני לא מחבבת שרוכים דקים כי מניסיוני הם נפרמים בקלות. אבל כבר שנים שאני רוכסת את השרוכים בשרכנים, וגם לנעל זו הצטיידתי מראש בצמד שרכנים שחרחרים. נעילת הנעל מתאפשרת בקלות גם בזכות הלולאה בעקב, שמבצבצת קצת מעל ה"גייטור טראפ," – הוולקרו שמחזיק את ערדלי השטח המונעים כניסת אבנים, בוץ ושאר מרעין בישין לנעל. כשאני אהיה קובי אורן, אני אלבש גייטורים. בינתיים, כל עוד אני דנה צימרמן, גברת שטח לייט-לייט-לייט, אני אמשיך לוותר באלגנטיות על הרקוויזיט הזה.

image10הסוליה: בוינג בוינג!

הדבר שהכי מרתיע אותי בנעלי שטח היא הנוקשות שלהן. הסוליה חייבת להיות מעט נוקשה כדי ליצב את הרץ על המשטחים הלא ישרים. אבל מה שכיף בסופריור היא שלמעט הזיזים הבולטים שמסייעים בייצוב הנעל, רוב הסוליה קפיצית וריאקטיבית, עשויה מחובר פולימרי מסוג EVA המכונה Abound.

הריצה על הזיזים על משטחים ישרים וקשים כמו אספלט או ריצוף אקרשטיין הזכירה לי שאני לא רצה בנעלי הכביש שלי, והרגישה קצת פחות יציבה (משום שבגלל הזיזים יש פחות מגע בין הסוליה לקרקע), אבל ברגע שעברתי לכורכר או עפר, הרגשתי ממש בבית. מה שהיה מפתיע למדי היה גם הגילוי שעם הנעל הזאת הרבה פחות מעיק לרוץ על חול (מה לעשות, בקיץ הרבה מסלולי שטח באזור מישור החוף הופכים לחוליים למדי). התאוריה שלי היא שתא הבהונות המרווח מקנה לנעל יותר רוחב וגם מאפשר לבהונות להתפרש בצורה רחבה יותר וכך לדחוף את הרגל טוב יותר מהחול הטובעני – כפי שקל באמת יותר לרוץ יחפים על חול טובעני, מאשר בנעלי ריצה רגילות.

image9בריצה

מלבד מסלולי הכורכר-עפר שבפארק הירקון, ניסיתי את הנעליים גם על מסלולי שטח מובהקים יותר, דוגמת הר איתן, ואני חייבת לציין שכשהגיע מקטע האספלט התבאסתי כי היה לי כל כך כיף לרוץ איתם על קוקטייל העפר-אבנים שהוא רוב-רובו של המסלול.

זה די מדהים כי בגדול אני רצה שתמיד תמיד תעדיף את האספלט על השטח. הזיזים של הנעליים הקנו לי יציבות מעולה שלא מנעה ממני לדהור כאחוזת אמוק בקילומטרים של הירידה, בלי להסס או לחשוש שהסטטיסטיקה תוכיח את עצמה ואתרסק. הזיזים גם הבריקו במקטע האחרון של הטיפוס בדרך למסעדה ולשירותים, שם קבעתי PR חדש לאותו מקטע אליבא ד'סטראבה. אולי זה לא הזיזים, אלא פרישת הבהונות שמאפשרת לדחוף בצורה אפקטיביות יותר את הקרקע ולהתקדם.

image8לאורך המבחן ניסיתי את הנעל על מסלולים שלא עלו על 10 קילומטר, לא כמדיניות מכוונת, אלא פשוט מאחר שהקיץ הזה היה חם ומעיק במיוחד. רוב הריצות שלי התבצעו בשעות שבהן רוב הרצים השפויים בארצנו היו אחרי מקלחת וארוחת בוקר. אי לכך, אציין שאין לי תובנות לגבי ריצות ארוכות בסופריור, אבל כן אציין שלא סיימתי אף ריצה דאובה, ונראה לי שזה אומר משהו. אני מקווה שכשיתקרר קצת אוכל לקחת אותן לסיבובים ארוכים יותר ולא אשנה את דעתי.

image7נקודת ביקורת

אז מה כן ביאס אותי באלטרה סופריור? כן, היה דבר כזה: הנעל הזאת מתלכלכת נורא מהר! הריצה השנייה שעשיתי עם הסופריור היתה בהר איתן, ובתום הריצה הנעל נראתה כמו גרסת הנגטיב של אל ג'ולסון ב"זמר הג'אז." כאילו, נעליים, מה נסגר אתכן? קצת אבק דרכים בהר איתן, ואתן נראות כמו חזה עוף שעבר קימוח בדרך להפיכתו לשניצל? אז נכון, זה דבר פעוט, ואחרי ניגוב נמרץ במגבון, הגוון השחור (או בעצם, אפור כהה) שב והגיח מתחת למעטה האבק, אבל מדובר בנעלי שטח, שצפויות לאכול הרבה אבק, וקצת מבאס שהן איבדו את הלוק החדש שלהן כל כך מהר.

בעיה קלה נוספת שנתקלתי בה נוגעת לסוליה הרחבה, ובעיקר, לזנבנב הבולט שמתחת לעקב. על פניו זהו דבר טוב – שמקנה לנעל יותר שטח פנים ועל כן יותר יציבות. אבל פה ושם מצאתי שהזנבנב הזה גורם לי לחכך את הרגליים אלה באלה (כנראה בזכות סגנון הריצה המ-ה-מם שלי). אישית נראה לי שהנעל היתה טובה יותר בלעדיו.

image1לסיכום: אלטרה לאשת השטח

אלטרה היא שחקן חדש בישראל, שאני נוטה לאהוד בזכות הייחוד שלהם: דרופ אפס, תא הבהונות המרווח, וובזכות הפנייה הייעודית לנשים. למדתי להעריך את השיפור המאוד משמעותי שנעלי שטח מספקות בריצת שטח, ובמקרה הספציפי הזה – בלי קנס משקל: ב 226 גרם אלה הנעליים הקלות ביותר שנבחנו במגזין עד כה. הרוחב הקדמי שאינו מאוד קיצוני בדגם הזה, אך מורגש ממש סייע לי בעליות ובמקטעי חול. תחושת הסוליה מצוינת ולא קשה מדי והזיזים בסוליה התחתונה תפסו את הקרקע בכורכר ועזרו לי לשלוט במהירות גם בעליות וגם בירידות.

מאת: דנה צימרמן
צילום: מיכל מיכאלי וגיאחה

 

מבחן לנעלי ריצת שטח לנשים Altra מדגם סופריור 3.0 / דנה צימרמן
קלות משקלסוליה קפיצית אך יציבהתא בהונות מרווח
מתלכלכות מהרשרוכים דקיםהבליטה בסוליה מאחור
88%ציון RUNPANEL
עיצוב וסקסאפיל80%
משקל100%
שיכוך85%
אחיזת חלק עליון90%
גלגול90%
ניתור90%
תחושת קרקע90%
הליכה80%
תמורה למחיר85%