לזכר סרן ערן גרביה, שהיה קצין הסיור של מסוק ה”דולפין” שנפל לים מול חיפה ב 1996, קם בידי קיבוצו, בהובלת אריה לנדסמן (גן ספורט) אחד המפעלים הוותיקים והאהובים ביותר בענף הטריאתלון בישראל – אירוע שהוא מעבר לתחרות: הוא המקום בו קהילה ו 100 מתנדבים מחברי גן שמואל מייצרת חוויה ספורטיבית ייחודית ומתגייסת לטובת ההנצחה. התחרות, שמנהלה המקצועי הוא עידו מאורי, משמשת גם כאליפות ישראל למרחק חצי איש הברזל, ויש בה גם מקצי טראיתלון אולימפי, וספרינט כולל מקצים פראולימפיים ושלשות.
מאת: גיא חלמיש
צילם: מנלה אנדלו
כחודש לפני – ההרשמה נסגרת על 1000 משתתפים
העובדה שזו אחת התחרויות האהובות על הטריאתלטים בישראל מוכחת בכך שההרשמה נסגרה מוקדם. יש לכך מספר סיבות: המסורת והעקביות לאורך השנים היא אחת מהן- לוקח הרבה מאוד זמן לאירועים להתקבע על מפת התודעה של מאמנים ומתחרים כיעד שנתי קבוע – והוותק עושה את שלו בשיווק.
כמובן שהיותה אליפות הארץ בחצי איש ברזל משדרגת את האטרקטיביות של ההשתתפות לחובבי המרחקים הארוכים, שגם ככה אין להם הרבה הזדמנויות להתחרות במרחק הזה בישראל.
העיתוי שלה בסוף אוקטובר מושלם – מזג האוויר מעולה בד”כ, וזה חודש בדיוק לפני אליפות ישראל באילת – והתחרות הארוכה האחרונה לפני הישראמן באילת בה אפשר לבדוק את הכלים, להפיק לקחים ולהספיק לתרגל אותם. הפופולריות של האיירונמן והחצי ניכרו בצפיפות וריבוי המשתתפים מהסקציה הזו באזור ההחלפות.
סיבות נוספות הן המרחק הקטן יחסית ממרכזי האוכלוסין הגדולים בישראל והעובדה שרוכבים בכביש החוף – טריאתלטים אוהבים לרכוב בכביש החוף הישר והשטוח. בעיני העובדה שהאירוע הוא קהילתי היא מקור הקסם העיקרי של תחרות כזו וזה הדבר שהיא צריכה לשמר לחזק ולטפח יותר מכל. כבר כתבתי על מקומן של תחרויות קהילתיות בכתבה על הטריאתלון הקטן והמקסים של המושבה יוקנעם (שהוא קטנטן ובהתאמה בעל קהילתיות מורגשת יותר), אבל המרכיב הסודי הזה קיים בשניהם.
הוא נחשב טריאתלון מפנק וזה בא לידי ביטוי באתר התחרות- המרכז לספורט ימי בשדות ים הוא מקום נוח במיוחד. הכל קרוב צמוד ונגיש. אתה עובר בצעד מאולם הספורט (נוח במיוחד להתארגנות מוקדמת כשעוד חשוך בחוץ ולמחסה מהגשם, כמו שהתברר) אל האקספו שנמצא על מדשאה עם הצללה, אזור ההחלפות וממש לידם קו הסיום והחוף – מטר מהכל…. זה פשוט נוח!
לבסוף – בכמה תחרויות פותחים בית קפה חינם לכל המשתתפים? בכמה תחרויות מחלקים למתחרים המרוקנים קרטוני מיץ של ” פרימור” (מותג של גן שמואל מזון בע”מ) בקו הסיום? אני שאבתי בשמחה את מיץ התפוחים המתוק בחיפוש נואש לקצת אנרגיה מתוקה. האספרסו וההפוך שנלגמו שם בבוקר היו במקום.
השחייה – נהנית מהגנת שוברי הגלים
ההזנקות יצאו כמו שעון לפי המוכרז מראש. החברה של החצי ראשונים כמובן. זמן הקאטאוף (כ 6 שעות) מכתיב יציאה מוקדמת ב 6:30 על סף החושך כדי להצליח ולסיים את התחרות בזמן סביר, ולשחרר את כביש החוף לציבור. ההמתנה לא היתה ארוכה מדי גם למקצים המאוחרים והכל קרה מהר ולעניין. אני בעד להגדיל את הזינוקים (למרות העומס והמכבסה בהתחלה) ולחבר מקצים לכדי קיצור ההמתנות – גם ברמה הספורטיבית זה התגלה אחר כך כנחוץ כשאנשים שמוזנקים בשעות שונות חולקים פודיום אחד.
למקום יש יתרון נוסף בדמות שוברי הגלים הטבעיים של החוף הזה – שני אזורים סלעיים שמתרוממים מקרקעית הים עד לגובה פני הים בערך, לפעמים נחשפים לפעמים מכוסים, ומהווים שובר גלים טבעי ששומר על אזור השחייה נקי יחסית מגלים. הים היה חלק ונוח לשחייה.
לאחר התחרות בדקתי את המרחקים בשחייה וראיתי שאכן היא כנראה היתה מעט ארוכה יותר מהתקנית בכ 300 מטרים, מצד שני יש מצב שהריצה היתה במרחק דומה טיפה קצרה יותר. בעיני אגב, זה לא באמת משנה – את המרחקים עושים כולם בצורה זהה וטריאתלון הוא בהגדרה תחרות של זמן ומקום ספציפי בלבד – זה השטח, אלה המרחקים, אלה התנאים ועם זה נהנים.
על כביש החוף, רוח בשיער…
אז טריאתלטים אוהבים ישר סרגל, בלי עליות, בלי הפרעות – אפשר להיכנס לתנוחת האירובר ולהתרכז. אבל אני לא חושב שיש טריאתלטים שאוהבים רוח, לפחות לא רוח פנים. גם החלקלקות של הכביש מהגשם שירד בלילה לא בשרה תנאים בטוחים במיוחד, כפי שגילה רוכב לפני ביציאה מהמרכז כשהגלגל האחורי שלו ביצע החלקה מרשימה על חץ צבוע על הכביש. הוא הגיב יפה, אבל סופר לי על רוכבת שביצעה החלקה אגרסיבית אל האספלט בנקודת האמצע של הספרינט.
יצאנו מהמרכז הימי אל מחלף קיסריה ועלינו על הגדה המערבית של כביש 2 לכיוון צפון. 2 הקפות של הלוך חזור בחצי איש הברזל (קצת פחות מ 20 לכל כיוון שהושלמו בגישה אל המרכז וממנו), הקפה אחת לאולימפי, וחצי הקפה לספרינט.
המסלול – ומיקום גן שמואל עצמו. התחרות היא גם בשותפות מועצה אזורית מנשה בראשות ראש המועצה אילן שדה.
מיד בהלוך הבנתי שהאשליה המתוקה הזו של שיוט ב 45 קמ”ש ויותר תגיע עם תג מחיר. הרכיבה שלי סבירה, אבל לא זכור לי ששודרגתי לאחרונה ליכולת כזו במישור סטרילי מרוח. המשמעות – רוח גב ומגמת ירידה חברו להן כדי להתנקם בנו ברכיבה חזרה דרומה. היו כמה שאמרו – נתנקם ברוח חזרה: נראה לה שבדראפטינג היא לא מזיזה לנו, כולל פלטון לא קטן אחד שעבר מולי… אני מקווה ש”יש שופטים בירושלים”. לעומת ההלוך המהיר, החוזר קיבל הורדה בדרגה של 10 קמ”ש בערך, והיה קשה ופסיכולוגי. בשלב הזה די ריחמתי על אנשי החצי שמבלים פה מרחק כפול, וגם על עצמי, ומאוד שמחתי שנמצאת אצלי במבחן אחת ממכונות הנג”ש המרשימות ביותר שיש היום על הכביש: ה Trek Speed Concept. לפני התחרות עוד הספקתי לבקש מחנות Trek Poleg התאמות שהיו דרושות לי לכיוון אירובר, ולשדרג את גלגלי המבחן ל Aeolus 7 TLR עמוקים ואווירודינמיים מאוד- וזה בהחלט הורגש. קצת מוזר לי לראות את התנוחות הזקופות וכמויות הספייסרים והגבהות הסטם על לא מעט מאופני הנג”ש מסביב.
אופני ה Trek Speed Concept שבמבחן שודרגו עם גלגלי Bontrager עמוקים לתחרות
שלושה רגעי לחץ קצרים היו במסלול: אחד בנקודת האמצע של לג הרכיבה כשרוכבי האולימפי והחצי פוגשים את רוכבי הספרינט מבצעים U-turn לכיוונם. בנקודה כזו מומלץ לבצע הפרדה כלשהי שתגביל את רדיוס הפניה ותפריד את שולי הכביש עבור הרוכבים המהירים שמתקרבים מצפון. הנקודה באה מעט בהפתעה ושילוט מזהיר בשני הכיוונים, 200 מטרים לפני האלמנט הזה היה יכול להיות מועיל. האלמנט השני שכדאי לכם להיות מודעים אליו בשנה הבאה הוא העליה והירידה אל הרמפה של כביש החוף – שם מי שחוזר במהירות מכביש החוף ויורד למטה, שוכח בקלות עם חוב החמצן והעייפות שמולו יש סיכוי שיגיעו רוכבים שרק נכנסים לרכיבה. לבסוף – השילוב (בכניסה למרכז הימי): טריאתלטים+כיכר+כביש רטוב+אופני נג”ש מבשר: זהירות…
ריצת כביש-שטח-כביש
קודם כל אני רוצה לאמר שבעיני מסלול הריצה בטריאתלון הזה מעולה מאחר והוא בנוי בצורה עקלתונית ששוברת את המרחק למקטעים וזה מאוד מוצלח. בניגוד למסלולים ישרים של הלוך 2.5 ק”מ וחזור 2.5 ק”מ קיבלנו פה שבירה של כל כיוון כזה לארבעה מקטעים קצרים יותר שלכל אחד היה אופי משלו.
שבירת המסלול הזה סייעה לי לחלק את המאמץ והמרחק ולהתמקד פסיכולוגית בכל פעם במקטע שלפני בלבד, תוך שאני דוחק הצידה את הרעיון המדכא של מרחק שלם ומונוטוני לפני. בכל מקטע – פוקוס על משהו אחר: בחולות מחפש קו מוצלח וקשה יותר, בירידות מנסה להגביר קצב בלי להגביר דופק, בכל מקטע קצהו קרוב והתחושה היא של שבירת המונוטוניות.
הייחוד העיקרי של המסלול הוא כמובן היותו משולב שטח, ואני מתאר לעצמי שיש מי שמתלוננים על כך. השטח הפעם היה חולי או בוצי – תלוי מתי פגשתם אותו. באמצע התחרות החל שבר ענן רציני שפשוט שטף את המערכת. חלק היו עדיין ברכיבה, חלק בריצה. לשמחתי סיימתי קצת לפני שבר הענן הזה, אני מתאר לעצמי שלרכוב או לרוץ בשטח תחת המבול הזה זו היתה חוויה (עברתם אותה? אנא שתפו אותנו- בתגובות לכתבה!).
אי אפשר שלא לשבח את הילדים והתומכים בעמדות המים לאורך המסלול – איזה חמודים, מתורגלים ולעניין הם היו. שאלו כל אחד האם להשפריץ עליו ועודדו המון. בסיום – פינוקים לרוב, מיצים, מים, סנדביץ ואקספו מוצלח, מוצל עם מקום מנוחה לכולם, ובנוי בצורה חכמה כך שכל המשתתפים עוברים דרכו בדרך לאולם או לאיזור ההחלפות, וכך נוצרת חשיפה למציגים. לו לא היה מבול באירוע אני בטוח שכולם היו שם בדשא, והיינו תומכים בעסקים האלה קצת יותר.
רגע של לחץ היה כשנדמה היה שבמבול המטורף שהגיע פתאום מערכת הזמנים פסקה לעבוד והמסיימים התבקשו להירשם בקו הסיום ידנית. אולי זה מה שעיכב מעט את התוצאות של האולימפי והחצי. המשכנו משם אל הדשא, האקספו, והסנדביצ’ים. פה המקום לאמר שמשתתפי המקצים הארוכים התלוננו על שלא נותרו להם המשקאות והסנדביצ’ים ושהיה קיפול מוקדם מדי של חגיגת הסיום. שבע בעיות כאלה מתחרויות, אני כבר מגיע עם עוד כמה בארים ובקבוק שתייה לאחרי האירוע בתיק האישי שלי כדי לא להיות תלוי באף אחד להתאוששות שלי, ומציע להבא לכל מארגני התחרויות באשר הם: אנא עברו לשקיות משתתף ממוספרות בסיום וכך יובטח לכל אחד המגיע לו.
בנימה אישית – תודה לויטלי פרוסט שהלך על החצי…
צוות ראנפאנל היה בנוכחות מרשימה עם ארבעה פאנליסטים ורוב נשי מהמערכת בתחרות: דנה צימרמן, מיכל מיכאלי, ורדי בכור ואני. אחרי שעשינו ביחד פודיום בטריאתלון נתניה והגעתי שני לארז סלונים נפגשנו אותה שלישייה והפעם באולימפי. ידעתי שאני חייב להעלות את רמת המשחק שלי בריצה בעיקר, וקיוויתי שהעובדה שאין דראפטינג תשחק הפעם קצת יותר לטובתי, וכך היה. הפעם הגעתי ראשון בגילאי 45-50 בזמן של 2:20 וארז כחצי דקה אחרי (ב 40+ הגיע ראשון איתי שורק עם 2:15 ואני וארז במקום שני ושלישי אחריו). לשם השוואה, הראשון באולימפי – מאיר אבוחצירה סיים ב 2:14. וכדקה אחריו הגיע בן קטגורית ה40+ איתי שורק בכדקה, ומאיר זנדברג שלישי. לא קלה התחרות הזו וארוכה היתה יחסית בזמנים.
פודיום 45-50, מימין – ארז סלונים, גיא חלמיש, אלון נגבי:
אבל תמונות פודיומים גם פה וגם בפייסבוק צריכות להלקח בפרופורציות – למרות שזה נחמד, לא צריך להגזים בחשיבות העניין: העומק הספורטיבי בארץ לא מי יודע מה, והעובדה שניצחתי את הגיל נזקפת בעיקר לכך שהשליט הבלתי מעורער בקטגוריה שלי, וספורטאי מוכשר בצורה בלתי רגילה, החליט לעשות את חצי האיירונמן, ואף ניצח בו: ויטלי פרוסט בן 45-50 היה המהיר ביותר על המסלול גם מול גילאים צעירים יותר. דיברתי איתו כדי להבין איך לעזאזל הוא כל כך חזק, ובפער מטורף מכל מי שבגילו, וכל השאר:
ויטלי, איך מגיעים לרמה כל כך גבוהה? “קודם כל צריכה להיות מטרה, ומטרה כזו שאפשר לעמוד במסגרת שלה. אני שם לפני מטרות שאני יכול להגיע אליהן בלי נזק למשפחה שלי. בגילנו משפחה זה בחשיבות הראשונה, אז אני מוצא זמנים או לפני העבודה או אחרי העבודה.”
כמה שעות אתה מתאמן בשבוע? “בד”כ כ 25 שעות, כולל אימוני שישי שבת. באמצע השבוע אני עושה טריינר בעיקר על אופניים, ושוחה כל יום. חשוב מאוד לעשות אימוני שטח – בריצה ובשחייה. אם אתה מתחרה בטריאתלון אתה חייב לשחות בים – זה מאוד חשוב גם לטכניקה, גם לניווט וגם לסבולת.”
פודיום כללי חצי איירונמן – מימין: דן קוני, ויטלי פרוסט, עמית שקד:
מה הרקע שלך – מתי התחלת לעשות את זה? אני בטוח שעסקת בספורט מילדות… “נכון – התחלתי כשחיין, עברתי לקרב חמש מודרני (קרב רב כולל שחיה וריצה). בגיל 20 התחלתי עם טריאתלון. כשעליתי ארצה היה פה עידו מאורי (מנהל תחרות גן שמואל) שניצח את התחרויות – אני זוכר את הימים בשנות ה 90 שהיינו מתחרים, והוא היה לוקח מקומות ראשונים ואני הייתי למטה… אבל אמרתי שאחזור. ב 2012 חזרתי. יוצא לי פודיומים, אני מתאמן בכיף לא יודע איך אבל יוצא לי פודיומים.”
הזמנים שלך הם באיזה 20 דקות מהירים יותר מהבא בתור בקב’ הגיל שלך… “זה לא אומר שויטלי פרוסט חזק מאוד, זה אומר שהרמה שלנו – יש על מה לעבוד… אני לא רוצה להעליב את החברים שמתחרים יחד איתי ועולים לפודיום, אבל בהשוואה לאירופה ולמקומות שיש בהם תרבות ספורט חזקה אנחנו לא חזקים. פה בארץ קשה יותר, יש יותר בעיות כלכליות ובעיות בטחון והסחות שמקשים על המיקוד בספורט, לכן אף פעם לא נהייה אירופה, והפתרון הוא רק תרבות ספורט: לגדל את הילדים שגודלים למחנות אימון ולעשות להם פנימיות ספורט. נקווה שהדור החדש יגיע לרמות של אירופה.”
ויטלי מתכנן להתחרות באליפות הארץ באילת בקרוב, וגם בישראמן ומבחינתו “גם מקום שני זה בסדר, אני מתחרה בשביל הכיף לא בשביל המקום, אבל האישה דורשת מקום ראשון…”. עם כ 15 שעות אימון שבועיות יותר ממני ומרוב מי שאני מכיר (אני מתאמן כ 10 שעות. ויטלי 25. אני כשלא בא לי – לא מתאמן. יש לי תחושה שאצל אשתו של ויטלי אין פריבילגיות כאלה…), כנראה שהאישה תקבל את האלוף הזה הדומיננטי הזה באותו הסטטוס בשנים הקרובות, ואנחנו נזכה בשאריות.
טריאתלון גן שמואל 2017 – תוצאות עיקריות חצי איירונמן ואולימפי
פודיום האולימפי כללי גברים. מימין: איתי שורק שמי, מאיר אבוחצירה ראשון, ותמיר זנדברג שלישי:
טריאתלון גן שמואל
פודיום אולימפי כללי נשים – פערי גילאים מרשימים מחייבים כבוד להדס יעקובי שהגיע שלישית (2:41) בכללי נשים וראשונה כמובן בקטגורית 45-49 נשים. ראשונה בכללי על הפודיום: מיה ממן (2:30) ושנייה: בר גיל (2:40):
טריאתלון נשים
פודיום כללי חצי איירונמן נשים. מימין – סוניה אריאלי שניה (5:11), הדס מזר ראשונה עם 5:03 – תוצאה מרשימה ותשיעית כללית גם בקרב הגברים, ויעל דגן שלישית (5:14):
מהירות ומוכשרות
טריאתלון גן שמואל 2017 – תוצאות עיקריות ספרינט טריאתלון ושלשות
דן קוני, מאמן קבוצת 4Fitness מדגים גישה מדויקת לניהול תחרות
דן הגיע ראשון בחצי איש ברזל עד 39, ושני לויטלי בדירוג הכללי. הוא מספר: “גן שמואל היא תמיד תחרות חווייתית והמטרה העיקרית היא הישראמן, כשגן שמואל היא תחרות ביניים. רצינו לעמוד ביעד של תפקוד נכון על המסלול ופחות תוצאות: איפה נמצאים בשחיה, איך מנהלים את התזונה באופניים ובריצה כיצד שומרים מספיק על הדופק.
המטרה כאמור היתה בדיקת מערכות, ואני אחרי מרתון ברלין, ולכן הריצה היתה מצוינת (1:25 שעות לפי השעון שלי). בעיקר רכבתי בזמן האחרון כולל שבוע באיטליה שנתן לי בוסט לרכיבה. יצאתי שני לרכיבה, והחלו לעקוף אותי. ברגע שויטלי פרוסט עקף אותי אמרתי לא משנה מה – אני לא עוזה אותו. שמרתי כל הזמן שלא יברח לי וניסיתי לעקוף אותו מספר פעמים ולא הצלחתי. ירדנו ביחד מהאופניים, ואני יודע שהוא זינק חמש דקות אחרי ואני חייב לפתוח עליו פער של יותר מחמש דקות. אמיל הוביל את רוב התחרות אבל הבנתי שהוא נפצע, ועמית שקד רץ יחסית מהר מאוד והוא היה המטרה.
דן, איך אתה מנהל מאמצים במירוץ? אני אף פעם לא מסתכל על Pace רק על דופק. ידעתי שאני מתחיל על דופק 150-155 שזה Zone3 שלי בעשרה ק”מ ראשונים ואז מעלה מ 160-162. ב 160 אני מתחיל להתחמצן ועולה כבר ל Zone4 ואז אני יכול לשמור על זה בערך שעה. זאת היתה המטרה והרגשתי מעולה והרגשתי טוב גם עם נעלי ה Altra שלי ששיחקו אותה: היו מאוד קלות, וגם אחרי הגשם התייבשו מאוד מהר (דגם Altra Escalanta). מזל שבחרתי לרוץ עם כובע ומשקפיים שסייעו לי בגשם.
אשתי עזרה לי על המסלול והגישה לי בקבוק שאני רגיל לרוץ איתו, והיו לי גם כדורי מלח שלקחתי כל שעה שני כדורים. ברכיבה שתיתי שני בקבוקי איזוטוני ועדיין זה לא הספיק לי – הרגשתי התכווצויות. אכלתי באופניים המון חטיפים – כחמישה חטיפים של 200 קלוריות וג’לים אני אוכל רק בריצה.
טריאתלון גן שמואל – סיכום
פגשתי את יובל חץ שהשתתף והוא סיכם את מקומה של התחרות הזו בצורה יפה: “זו תחרות עם מסורת שהצוות שמפיק אותה הוא הצוות של הקיבוץ. זו תחרות של אנשים, לא של ארגון – הם מחוברים למשפחה של ערן גרביה ז”ל וזה משהו שמגבש אותם מדי שנה להמשיך ולעשות. היא נמצאת במקום שהוא מאוד מפנק, ויש לאורך שנים רצף תחרותי שמאוד מספק אנשים. יש קסם לתחרות הזו, וזה מה שצריך לשמר. הם החליטו להגביל את כמות המשתתפים (פעם זה היה 600, אחרי כן 800 והיום 1000 שזה יפה מאוד), מה שמייצר ביקוש: יש תחרות על התחרות.
יש פה תנאי שטח מהקשים ביותר שיש בתחרות – הריצה יכולה להיות מאוד קשה, אבל השאלה היא איך אתה מתייחס לזה – בצורה מקטרת, או כאתגר.
קבוצת הבית Nitro – קבוצת הבית של גן שמואל של ארז חיון וניר בדולח, והם נותנים אווירה, עם ילדים וחברים לאורך המסלול – זה משהו שלא רואים במקום אחר. כבר כמעט אין תחרויות שיש בהם מעורבות קהילתית. נכון יש תחרויות נוספות שקבוצות מציבות בהן אוהל עם חלוקת כל טוב לאנשים, אבל פה ניטרו נותנים המון וצריך לפרגן להם. זה באמת עוזר! זו תחרות שאנשים פשוט שמחים לחזור אליה – פותחים את ההרשמה, והיא נסגרת תוך זמן קצר”.
מאת: גיא חלמיש
צילם: מנלה אנדלו