אגם וורתרזה, קלגנפורט, 30 ביוני 2013, דקות לשבע. הרמקולים על קו המים משמיעים את השיר “Kids” של MGMT. לפתע השיר מתפייד וקולו של הכרוז מהדהד ברמקולים, קורא לכל הטריאתלטים להתייצב על החול לקראת הזינוק. אני מהדקת את המשקפת לעיני ומוודאה שאטם האף יושב טוב על הנחיריים. הלב מחסיר פעימה.
מאת: דנה צימרמן
הסיפור שלי מתחיל לפני 12 שנים, ב-2 במרס 2001. “ביום ראשון יש לנו כאן בעיר תחרות איירונמן”, אמרה הבחורה מאחורי דלפק הקבלה של אכסניית “ריינבו לודג'” בטאופו שבאי הצפוני של ניו זילנד. “אז אם אתן רוצות להישאר כאן עד לסוף הוויקאנד תגידו עכשיו, כי אחרת בטח נהיה מלאים”. איירונמן? התביישתי להודות בפני ג’יין, הבחורה הבריטית שירדה איתי מהאוטובוס, שאין לי מושג מה זה. הנחתי שמדובר בתחרות הזאת שבה גברים גדולים ושעירים הודפים משאיות. רק כעבור יממה, אחרי שהבחנתי שהעיר מלאה בגברים (וגם נשים) רזים ומאוד לא שעירים, ששוחים להם בחליפות שחורות באגם, רוכבים ורצים, התבררה הטעות: מדובר בתחרות הטריאתלון הארוכה והתובענית, הכוללת 3.8 ק”מ שחייה, 180 ק”מ רכיבה וריצת מרתון (42.2 ק”מ) לקינוח. ביום התחרות תכננו לצאת לטרק בהרים, אבל בגלל תנאי מזג אוויר וראות לקויה, התוכניות התבטלו בבוקר השכם, וכך מצאנו את עצמנו עומדות יום שלם על מסלול התחרות, מוחאות כפיים עד שצמחו לנו שטפי דם באצבעות, מעודדות כל משתתף ומשתתפת שעברו על פנינו וצועקות בגרון ניחר, “Looking good!”. בלילה לא הצלחתי להירדם מההתרגשות. איזה מאמץ אדיר, איזו תחרות מדהימה.
*
אביב 2012. אלכס שותפי היקר לרכיבות השבת נמצא בשיא האימונים לקראת איירונמן אוסטריה — תחרות האיירונמן המכונה בצדק לא מבוטל, “האיירונמן של הישראלים”, עקב הנוכחות המשמעותית של ישראלים בתחרות הזאת. השילוב של מסלול נוח ומהיר וקרבה יחסית לישראל, והמוניטין שיצאו לתחרות הזאת בזכות הארגון המופתי והעידוד הנלהב, מושך את הישראלים, בצדק רב; מדי שנה נרשמים לתחרות הזאת יותר ממאה משתתפים. השנה היו אלה 105 ישראלים, שהפכו את ישראל למדינה השישית בייצוגה בתחרות.
בחזרה לאלכס: מתוך שילוב של נאמנות, קולגיאליות והנאה מהאימונים המשותפים, אני מתלווה אליו לרוב הרכיבות והריצות. במוח מקננת לה המחשבה לבקש ממנו לרשום אותי לתחרות של השנה הבאה, אבל אני חוששת ומתלבטת. מה יאמר אהובי? כבר ככה הוא לא משתגע בלשון המעטה על שגרת האימונים העמוסה שלי. ואיך אסתדר עם העומס? מה אם לא אעמוד בו? אני מתלבטת ומתלבטת, מתחבטת ומתחבטת, ובסוף מחליטה שכן. ברגע האחרון אני משביעה את אלכס שלא יספר לאף אחד. רק חסר לי שבסוף לא אעמוד במטרה הזאת.
ארון-מן
אחרי ההרשמה מגיעה ההדחקה. שלא לומר, ההכחשה. באתר התחרות כתוב שניתן לבטל עד פברואר, ואני מכניסה את הידיעה שנרשמתי לקופסא במוח, סוגרת אותה, נועלת אותה, בולעת את המפתח, וכותבת לי תזכורת להתעסק עם זה בתחילת פברואר. בינתיים אני משתדלת לשמור על בסיס שיאפשר להתחרות בחצי איש הברזל של ישראמן באילת בסוף ינואר. ישראמן מגיע ועובר, והנה כבר פברואר. אם לבטל – אז עכשיו. אבל במקום לבטל, אני מחליטה שעכשיו או לעולם לא, ועוברת למשימה הבאה: מציאת מאמן. אפשר להתאמן לאיש ברזל לבד. אישית אני מכירה כמה וכמה חבר’ה שעשו את זה, וחלקם אפילו עשו את זה בתוצאות לא רעות בכלל. אבל כדאי ועדיף שיהיה מאמן, מישהו שניתן יהיה להתייעץ איתו אם יש בעיות, שיוכל לעשות התאמות לתוכנית כשצריך. אחרי התייעצות עם כמה חברים קרובים שבפניהם חשפתי את הסוד עולה שמו של זהר זייף, שמאמן שתי טריאתלטיות חזקות שאני מכירה, שני גור וענבר זהבי. מסתבר ששתי הנמרות אף הן רשומות לאוסטריה. בפגישה זהר מתגלה כאדם מקסים – לא מתנשא ויהיר כמו מיני מאמנים למרחק הארוך שיצא לי לפגוש – וכך מתחילה הדרך שלי לאיירונמן, או שמא, ל”ארון-מן”, כי עקב חשש מפני עינא בישא וסתם צרות, אני ממשיכה להיות “בארון”, ולא נוהגת לפי פרוטוקול הברזל המקומי, שלפיו אימון לא באמת התקיים אם לא דווחת עליו בפלטפורמות החברתיות המתבקשות.
התוכנית מתחילה במרס, או-אז אני מגלה שפעם היו לי חיים, והיום יש לי תוכנית אימונים, ולתוכנית יש אותי. פתאום אימוני הרכיבה של אמצע השבוע בראש ציפור הם לא בני שעה וחצי או עד שנמאס לי, אלא שעתיים, ולפעמים שעתיים וחצי. באימונים אני צריכה לשמור על קדנס מסוים, ולהיות בטווח דופק מסוים, ואי אפשר לרדוף אחרי מי שבא לי מתי שבא לי ולחתוך הביתה כשנמאס. וגם אימוני השבת, אותן רכיבות נחמדות של קשקשת וחברותא עם אלכס, הופכים פתאום לממושטרים יותר. עקב אופיו של מסלול האופניים באוסטריה, זהר שולח אותי לעשות הקפות של מה שאלכס ואני מכנים “מרובע מורחב”: כביש 44 עד שמשון, משם דרך עוקף בית שמש לכביש 375 עד צומת האלה, ומשם למסמיה דרך עזקה, וחזרה לנחשון. זהר מתעקש על הקפות בטענה – מוצדקת – שאם אתרגל לעשות הקפות לא אתבאס בתחרות, שמסלול הרכיבה בה כולל שתי הקפות של 90 קילומטר. הוא גם מתריע בפני שיהיו רכיבות של 150 ק”מ ואפילו רכיבה של 200 ק”מ – ופה ושם באמצע השבוע שולח אותי לרכוב עליות, בנס הרים, נווה שלום וצובה.
חד גדיא של מכאובים
העלאת הקילומטרז’ ברכיבה מביאה עימה כמובן שלל מכאובים, ונראה שכל ניסיון לפתור מכאוב אחד גורר אחריו מכאוב חדש, בנוסח חד גדיא. המושב עושה לי שפשוף במפשעה וגם ברך שמאל מאותתת, ולכן יש צורך לשוב לעמוס וולף, מכוון האופניים האלוף. הוא מחליף לי מושב, שאמנם פותר את בעיית המפשעה אבל יוצר משבר חמור בזוגיות שלי עם הטוסיק, שמאיים להתגרש ממני, וגם כאבי גב תחתון. לבסוף אני מחליפה שוב מושב והבעיות נפתרות לזמן מה, עד שנעלי הרכיבה מחליטות שהן צריכות לצאת לפנסיה ומפסיקות להחזיק את כף הרגל, ויש צורך להחליף נעליים ועימן לכוון מחדש את הקליטים. למרבה הצער, החלפת הנעליים מתבצעת די קרוב לתחרות, ואני לא מספיקה לסור לעמוס פעם נוספת לכיוונון קל נוסף של הקליטים, שעל נחיצותו מאותת כאב גב תחתון שצץ לי ברכיבות של יותר משעתיים. לא נותר אלא לקוות שיהיה בסדר.
למרות שאני עושה בדבקות את כל מה שכתוב בתוכנית, אני לא מפסיקה לחשוש מהקאט-אוף טיים. באיירונמן חייבים לסיים את הרכיבה תוך 10 שעות מתחילת התחרות. מה אם לא אעמוד בזמן? מה אם תהיה לי תקלה באופניים, או פנצ’ר שלא אצליח לתקן תוך זמן סביר? אלכס טוען שזה אפשרי לגמרי, שאני עומדת בקאט-אוף “עם ספייר”, ומראה לי מדי שבת איך המהירות הממוצעת שלנו גבוהה יותר מזו שנחוצה לי רק לעמוד בקאט אוף, ומזכיר שהטיפוס המצטבר שלנו גבוה יותר. הרכיבות האחרונות לפני התחרות צריכות להרגיע אותי – מדי שבת הסטראבה שופע כתרים וגביעים. אבל אני בשלי: חרדה. באחת הרכיבות האחרונות על כביש 383, מעזקה למסמיה, כאשר אנחנו חולפים על פני השלט המכריז על קברו של “הצדיק רבי משה אזאגורי זצוק”ל”, אני תוהה אם כדאי לי להשתטח על קברו של הרב הקדוש כסגולה להצלחה באיירונמן, אפס פנצ’רים ועמידה בקאט-אוף – אבל אלכס אומר שגם בלי עלייה לקברי צדיקים המטרה ברת-השגה.
בינתיים, בניסיון להיערך לאפשרות של פנצ’ר, בן זוגי האהוב – בעבר רוכב כביש ומכונאי אופניים – עורך לי סדנאת החלפת פנצ’רים בסלון, חמישה ימים לפני הנסיעה. הצמיגים החדשים-יחסית נוקשים, הכפיות מתקשות לחלצם מהחישוק, ובהחלפה אני מחרבת שתי פנימיות חדשות אחרי שאני יוצרת בהן צביטה. אני מסיימת את סדנאת הפנצ’רים במסקנה שעדיף להשתטח על קברו של אזאגורי זצוק”ל.
30 ק”ג ציוד
ארבעה ימים לתחרות, אהובי, אני ובערך 30 ק”ג של ציוד, בארים וג’לים עולים על מטוס בדרך לווינה. צפויה לנו עוד נסיעה של שלוש שעות לפחות אחרי הנחיתה, שכן קלגנפורט שוכנת בדרום-מרכז אוסטריה, סמוך לגבול עם סלובניה. אני עצבנית ומתוחה, ובינתיים משחקת עם עצמי במוח בינגו חרדות: תיק האופניים ששכרתי מתגלה כבעל ריצ’רץ’ פגום שנפתח חרף הסגירה — מה אם האופניים ינזקו בנסיעה? מה אם ננחת באיחור והמלון כבר יהיה סגור כשנגיע לקלגנפורט? ואיך אספיק לבצע את כל האימונים הקטנים שזהר כתב לי בתוכנית למחר? בינגו! בינתיים באחת הגיחות לשירותים אני מגלה שצץ לי חצ’קון גדול ומגעיל על הסנטר. תענוג.
אנחנו נוחתים בזמן, האופניים מגיחות מאזור הכבודה החריגה במצב תקין חרף הריצ’רץ שפער פה בכמה מקומות, והליך קליטת הרכב השכור עובר בצורה חלקה. עכשיו לא נותר אלא לנהוג עד קלגנפורט. אנחנו עומדים ב”קאט-אוף” של המלון ומגיעים לקלגנפורט רבע שעה לפני שדלפקאית הלילה הולכת הביתה. מעלים לחדר את כל הציוד וקורסים למיטה.
גשם על האוטובאן
אור החודר את הווילונות בבוקר השכם מעיר אותנו עם שחר, ובחדר האוכל נמצאים עשרות טריאתלטים מאיטליה ובריטניה, וגם ישראלית אחת, חברתי מיכל. אחרי האוכל, אנחנו יוצאים לאזור האקספו כדי להירשם, ליטול את ערכת ההרשמה, וגם לשחות באגם. בחוץ מעונן וקריר כמו יום במרס בתל אביב. אני לובשת את חליפת השחייה חסרת-השרוולים שלי וצועדת למים. הם קפואים. זהר כתב לי שחייה של חצי שעה, אבל ברגע שאני מתחילה לשחות אני מתחילה לספור אחורה את הדקות עד ליציאה. כל כך קר לי. הבאתי גם את חליפת השחייה השלמה שלי – אבל כמעט לא שחיתי איתה בתקופת האימונים כי היא פחות נוחה מהסליבלס, ולא שיערתי לעצמי שיהיה כל כך קר. מה יהיה? לא יהיה מנוס אלא ללבוש אותה לתחרות. הידיעה ששחיתי איתה שלושה קילומטר פעמיים אך לפני שלושה שבועות לא מצליחה להרגיע אותי, אבל אני מוצאת משהו חדש להילחץ ממנו כאשר אני מתרחקת מדי מהחוף ולא מצליחה לזהות את המקום שממנו התחלתי לשחות. לבסוף, אחרי כמה ניווטים כושלים, נצפית במים שורה של טריאתלטים. אני מחכה שהם יגיעו אלי, מתלבשת על קצה הרכבת שלהם, ושוחה בחזרה לחוף. ממילא לשגיאות בניווט כאן אין כל משמעות, שכן מסלול השחייה בתחרות אחר, ומסתיים בתעלה.
אחרי השחייה אני יוצאת לריצה קצרה על מסלול התחרות וכשאני נכנסת לאוטו אחרי הריצה מתחילים ההבהובים בעיניים המבשרים על בואו של התקף מיגרנה. נהדר. בדיוק מה שאני צריכה, יומיים לפני תחרות. אנחנו חוזרים לחדר, שם בן זוגי מרכיב לי את האופניים בעוד אני מתבצרת מתחת לשמיכה ומייחלת להירדם, לשווא. כשהתופעות הנוירולוגיות חולפות אני מחליטה להצטרף למיכל לרכיבה קצרה כדי לוודא שהאופניים הורכבו כהלכה. אחרי עשר דקות של רכיבה פתאום נגלה לעינינו שלט המכריז שאנחנו יוצאים ברגעים אלה מתחומה של קלגנפורט. מכונית עוברת אותנו וצופרת ברוגז, וכעבור שנייה או שתיים נופל האסימון: שיט! אנחנו על האוטובאן. על האף אני מרגישה טיפה. ועוד אחת. ועוד אחת. נהדר. התחיל גשם, ואנחנו על האוטוסטראדה. אנחנו ממשיכות לנסוע בשוליים בעוד מכוניות אוסטריות טסות לצידינו, ויורדות מהכביש המהיר ביציאה הראשונה שמזדמנת לנו. פיו. זה היה קרוב. את הרכיבה חזרה אנחנו עושות על חלק ממסלול הריצה – שביל אספלט נעים ונוח לצד התעלה, לכיוון העיר. לפחות משהו חיובי אחד יצא מזה – הכרת המסלול.
העלייה של הקילומטר השישים
הבוקר לפני התחרות מגיע והוא עמוס וגדוש כמו שרק בוקר לפני איירונמן יכול להיות. צריך לסיים לארוז את הציוד בשקיות המשתתף השונות – ציוד לרכיבה בשקית הכחולה, ציוד לריצה בשקית האדומה – ולהפקיד אותן יחד עם האופניים בשעות הצהריים. חוץ מזה, וחשוב לא פחות, צריך לעבור על מסלול הרכיבה עם האוטו, להכיר את העליות, הפניות המסוכנות והסיבובים.
אולם התדריך מפוצץ באנשי ברזל מסוקסים מכל העולם – בהם גם לא מעט ישראלים. הקבוצה מישראל היא השישית בגודלה מקרב המשתתפים באיירונמן, והיא מונה מעט יותר ממאה איש. התדריך מסתיים תוך שעה ואני נסה על נפשי לחדר ומנסה לסיים את האריזה.
יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה להכניס לשקיות מחר על הבוקר, ואני עושה לי רשימה כדי לא לשכוח. לבסוף אנחנו מעמיסים את הציוד על האוטו, ונוסעים לנסות להכיר את המסלול. לנסות – כי אנחנו פשוט לא מצליחים להגיע אליו. ניסיון להכניס את שם העיר הראשונה שבה עובר המסלול לג’י פי אס של המכונית מסתכם בכך שהג’י פי אס רוצה להביא אותנו דרך הצד השני של האגם! לבסוף אנחנו מתייאשים ומחליטים לעקוב אחרי להקות הטריאתלטים שנצפים רוכבים לכיוון ההפוך. יש לכם תחרות מחר, יא פסיכים, אולי תנוחו? אני רוטנת, ומנסה לעקוב אחרי המפה בעוד מייקל מנווט לפי הציורים והכיתובים על הכביש. אנחנו מצליחים להתברבר כמעט בכל פנייה, עד שמזהים את השלטים הקטנים של האיירונמן. המסלול מעורר בי אימה. מה זה? הכל פה עליות! ואיפה הירידות? המפה אפילו מסמנת את קטעי הירידה בצבע ורוד – אבל לכביש יש אג’נדה משלו. בגלל שהתברברנו אין לי דרך לדעת אם העלייה שאותה אנחנו עוברים עכשיו היא-היא “העלייה של הקילומטר השישים”. אחרי שארבע פעמים אני מכריזה “אה, זו העלייה של הקילומטר השישים”, והיא מסתיימת מהר מדי, מגיעה לא אחרת מאשר ה-עלייה של הקילומטר השישים, והיא ארוכה ומעצבנת ומסרבת להסתיים. אני אחוזת אימה: אין מצב שאני אעמוד בקאט אוף, עם אזאגורי או בלעדיו.
בינתיים גם החצ’קון שעל הסנטר צמח לגודל מפלצתי, ובקצב הזה, כדאי שאשיג לו כובע ים ומשקפת משלו למחר. אחרי דקות ארוכות שבהן המוח שלי על auto-scroll של כל הדאגות האפשריות: מה יהיה עם הרכיבה, מה יהיה עם חליפת השחייה, מה יהיה אם יהיה לי פנצ’ר, וחוזר חלילה, אני מדברת עם אלכס בטלפון, ואחר כך מסתמסת עם המאמן. שניהם מורים לי להיות בטוחה ורגועה ולהאמין בעצמי, ולבסוף אני משתכנעת. לפני ארוחת הערב אני צועדת עם הבנזוג האהוב לכיכר המרכזית בעיר, שם עומד פסל הדרקון שאותו אני עתידה להקיף מחר בריצה, ומחליטה להתיידד איתו – ואפילו מצטלמת לידו. שניות לפני שאני הולכת לישון, אני מדמיינת אותי עושה את התחרות ברוגע, שליטה וביטחון, ונרדמת.
צילומים: מייקל לזר, דנה צימרמן
מאת: דנה צימרמן
לקריאת המשך הכתבה לחצו כאן!
דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.