“אוי תראו איזה יופי, גדילן מצוי, זה מאוד טעים!” אמרה מיה בעודה מושיטה לנו את הנבטים הירוקים שקטפה. לעסנו את העלים יחד עם קצת חול תוך ניסיון להסדיר את הנשימה שהלכה וכבדה ככל שהעפלנו במעלה השביל התלול המוביל מביתה של מיה אל פסגה מרהיבה.
מאת: אריק מון
צילום: עופר עברי
מיה בן צבי, בת ה-35 נולדה וגדלה בישוב נטף שעלה לאחרונה לכותרות בעקבות גל השרפות הגדול שפקד את אזור הרי ירושלים. האש, שכילתה יערות אורנים וחורש טבעי, שרפה כליל גם את “המטבח של רמה”- המסעדה היפה והאהובה של רמה בן צבי-אמה של מיה. השרפה הותירה אחריה הרס רב וחזיון דרמטי של נוף שחור ומפויח.
אולם, למרות הכאב הרב שבאבדן מפעל חיים יקר שכזה, נראה היה שמשפחת בן צבי המורחבת שרחשה סביבנו לא התעכבה להתאבל על מה שאין להשיב ובמרץ רב ומצב רוח מרומם, עסקה בעיקר בפעולות התחדשות, שיפוץ וצביעה. אחייניתה הקטנה של מיה, נהנתה מצביעת גדר אורווה משוקמת והפיחה חיים חדשים בברזל הישן – בדומה מאוד לנביטה המתחדשת של הגדילן המצוי וסתוונית היורה, שעלו מתוך האפר כהבטחה אופטימית לעתיד והשלמה עם העבר.
דילול הצמחייה וחשיפת השטח בעקבות השרפה, פתח בפני מיה עולם חדש של שבילים וצפונות במגרש השעשועים הפרטי שלה שבו היא נוהגת לרוץ ולשחק כבר שנים. בנעליים מינימיליסטיות ונוצות בשיער, היא יוצאת לריצות חקירה בטבע שסביבה, תרה אחרי אחרי מקומות מרגיעים לעשות מדיטציה ומנסה שלא להרגיז את חזירי הבר הרבים הנקרים בדרכה.
ישבנו במטבחה של מיה בין צנצנות תבלינים לסיר של חמין ושוחחנו על ריצה וריפוי, טיפול ותזונה תוך כדי שגלגלה רולים של סושי ושחררה החוצה צוצלת (סוג של יונה) תועה.
מתי התחלת לרוץ?
בסוף התיכון, בערך בגיל 17, התחלתי לרוץ מעבר למה שמחייבים בשיעורי הספורט. הייתי בקבוצת ריצה ואלופת הארץ “הבלתי מעורעת” בריצת ניווט, בעיקר בגלל הפריבילגיה של להיות היחידה בקטגוריית הגיל שלי שרצה את אורך המסלול הספציפי.
מצד אחד, מאוד נהניתי לרוץ, אך באותה זמן לא הצלחתי לבנות מספיק כושר כדי לחצות את סף ה-10 ק”מ, למרות שמדובר על לפני עשרים שנה כמעט, תקופה בה 10 ק”מ נחשבו למכובדים מאוד. היום יש הסתכלות שונה, סטנדרטים אחרים לגמרי, אנשים שואלים “מה אתה רץ 10 בוא תעשה אולטרא!”
האמת היא שזה מפתיע שבכלל הצלחתי לרוץ מרחק כזה מלכתחילה מכיוון שרוב הזמן הייתי צריכה לקחת פסק זמן בגלל פציעות.
איזה סוג של פציעות?
נקעים. הייתי “נוקעת סדרתית”. כל פעם שהייתי בונה כושר בריצות סביב הר איתן הייתי מאבדת אותו לנקע חדש, כל דבר קטן גרם לי לנקוע או לסובב את הרגל. בטירונות בצבא קיבלתי הרבה גימלים בגלל העניין הזה.
מאוחר יותר בשירות הצבאי בשיבטה ורמת הגולן, הייתי יוצאת לריצות אם לא הייתי עייפה מדי, הייתי משקי”ת מטרות והתפקיד היה מאוד אינטנסיבי. אחר כך כמעט ולא רצתי במשך כמה שנים טובות.
לפני כחמש או שש שנים חזרתי לרוץ בקטנה עד שלאט לאט הריצה הפכה לרוטינה והגעתי לכושר הטוב ביותר שהייתי בו מעולם.
“אבל אז עברתי פגיעת ראש מאוד קשה…”
קדחת הנילוס המערבי שמיה חלתה בה היא שגרמה אצלה לדלקת במוח והכניסה אותה לתרדמת של ארבעה ימים! אחרי שהתעוררה היא נשארה מאושפזת לארבעה ימים נוספים ובילתה שבועיים נוספים בהחלמה הדרגתית, עד שרצה את מה שהיא מכנה “המרוץ הקשה של חיי”.
המירוץ שהיא מדברת עליו לא היה הארוך ביותר או הטכני ביותר כלל ועיקר, למעשה, מדובר ב-“מסלול” באורך קילומטר וקצת שכלל עליה קטנה לפסגה וסיבוב חזרה על שביל רחב בעל עבירות גבוהה מאוד. כל העסק לקח לה 40 דקות ונזקקו לה יומיים נוספים במיטה כדי להתאושש מהתשישות. כמה ימים אחר כך היא רצה שוב את אותה הדרך ב-35 דקות ואחרי כן כבר ירדה לרבע שעה. למחלה הקשה היו השלכות רבות על יכולותיו המוטוריות והפיזיות של הגוף ובעקבות הטראומה חוותה גם פגיעה נפשית שבאה לידי ביטוי כ- “אגורפוביה”-חרדה ממקומות הומי אדם. הריצה שיחקה תפקיד מרכזי בתהליך הריפוי הפיזי והנפשי, תהליך שבסופו יצאה חזקה מתמיד!
אז איך בעצם השתמשת בריצה כדי להבריא?
שמתי לב שלמרות ואולי בגלל הקושי שבאתגר הפיזי, הרגשתי מאוד טוב להיות בחוץ, בתנועה, מזיעה ומלאת אדרנלין ולכן הקפדתי על זה מאוד. לגבי האגורפוביה, התחלתי ללכת לפסיכולוג כדי שיעזור לי להשתקם נפשית ובפגישה השנייה הוא כבר אמר לי שאני צריכה לרוץ יותר.
הוא מקבל מטופלים באזור נמל תל אביב, שהוא בדיוק מסוג המקומות הומי האדם בהם החרדה מופיעה. הפסיכולוג הפך את המיקום הזה ליתרון ונעזר בו כדי לתת לי תרגילי התמודדות עם האגרופוביה. היינו יוצאים יחד להליכות בנמל, דבר שהאיץ לי את הדופק והנשימה ואז הוא אמר לי להתחיל ללכת מהר יותר עד שעברנו לריצה. למעשה, הוא לימד אותי לחבר בין הדופק העולה והסטרס למאמץ הגופני ולנתק את זה מהחוויה של סביבה מלאה באנשים.
תרגילי ההתבוננות פנימה שתרגלתי תוך כדי ריצה, היו עילה מספקת כדי לא להפסיק לרוץ. לאנשים שחוו טראומה יש נטייה לנסות ולחזור למה שהיו קודם כחלק מהניצחון עליה. אם קודם הייתי מסתפקת בסיבוב של 8 ק”מ ומדי פעם משפרת זמנים הרי שאחרי האירוע נפתח לי התיאבון: אמרתי לעצמי שאם אצליח לרוץ חצי מרתון אחד, עשיתי את זה.
נו ועשית את זה?
כן. רצתי את חצי מרתון עין גדי שאליו התאמנתי אך ורק על ידי העלאת מספר הקילומטרים השבועי ובאחת מריצות השגרה האלה, יצא לי להכיר את ארז כהן מ-“רצים ללא גבולות” (קבוצת ריצה מעורבת של נוער יהודי וערבי). ארז הוא מאמן וטריאתלט בחסד ובסוף עין גדי הוא שאל אותי “למה שלא תעשי גם את ירושלים?”, אז רצתי גם את ירושלים שנערך שישה שבועות אחר כך, למרות שחשבתי שעין גדי יספיק לי, הכל היה מאוד ספונטני וכיף.
זה לא נעצר שם, אחרי ירושלים ניגשתי לארז ואמרתי לו “אני צריכה שלשה לישראמן בכנרת”, בסופו של דבר זה לא קרה, אבל כן שחיתי עם מקצה הספרינט, ופיניתי ברכיבה מהמסלול אופניים של רוכב שהתרסק ואז יצאתי לחצי מרתון. אחר כך כבר הספקתי לעשות עוד טריאתלון ספרינט אחד וחצי מרתון נוסף.
אז את גם שוחה ורוכבת?
שחיה זה משהו שאני מאוד אוהבת. הייתה תקופה שביליתי הרבה זמן במים של “בריכת גורדון” בתל אביב. הגעתי לשם בעקבות חבר שחיין שעבד איתי על הטכניקה והתאהבתי במקום אז עשיתי מנוי ובתקופת הלימודים בעיר הייתי מגיעה לשם שלוש פעמים בשבוע. היום אני שוחה בעיקר בים. אל הרכיבה נחשפתי סביב ההיכרות שלי עם ארז.
כשכבר הרגישה מוכנה לטריאתלון אולימפי משהו היכה בה וגרם לה להוריד הילוך:
“בהכנות לסובב פתאום הבנתי שבגלל שיש לי איזשהו יעד מוגדר והגדלה מכוונת ומסודרת של נפח, אני לא יכולה סתם להסתובב יחפה בחצר שלא ייכנס לי איזה קוץ שישבית אותי לאיזה יומיים. ההבנה של כמה מכמות הזמן שלי הולכת על האימון ומה שמסביב לזה, נראתה לי לא פרופורציונאלית לשום דבר וזה גרם לי לקחת כמה צעדים אחורה ולהוריד נפחים משמעותית.
הייתי פעילה על בסיס פניות, כשהתחשק לי רצתי, אם היה לי טיפול בהר אדר רכבתי לשם על אופניים, כשהייתי מגיעה לתל אביב הייתי שוחה בים… הדברים הפכו לפשוטים יותר.
בלי חישובי קלוריות, ספירת קילומטרים וכל זה וגם בלי טייפרים! אני לא צריכה לחשוב על חלוקת כוחות, לשמור או לא לשמור אנרגיה לאימון או התחרות הבאים. לא צריכה להעלות 2 ק”ג שומן ו-3 ק”ג מסת שריר כמו שהייתי צריכה בשביל לצלוח את הסובב, אני אוכלת טוב ובריא ובריאה בעצמי, טפו טפו. מה גם שבתור אשה הייתי צריכה להתחשב בכל מעגל המחזור והשפעתו על הגוף: לא רק ריצה בזמן המחזור – אני מדברת על כל הסייקל, בזמן הווסת קשה יותר לרוץ אבל בזמן הביוץ דווקא יותר קל. כל מעגל המחזור אוגר בתוכו מספר תקופות שונות ומתחלק לימים בהם קל יותר לעשות אירובי, ימים בהם קל יותר לבנות מסת שריר וימים אחרים בהם יהיה יותר קל להתגמש.
אמנם זה נכון במידה מסויימת גם אצל גברים אבל מן הסתם משמעותי הרבה יותר אצל נשים. תכנית אימונים חכמה תתייחס לכל המעגל הזה תוך שימת דגש על התקופות האלה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
ללא אירוע מתוכנן באופק!
אין אירוע וכנראה שגם לא יהיה. אל תבין אותי לא נכון: אני מאוד נהנית מהאדרנלין שאירועי ריצה מייצרים ויעדים זה מאוד נחמד במצבים מסויימים, אבל כרגע זה מאוד לא מתאים לי.
אני כן מודעת לחשיבות ולהשפעה החיובית של להיות בחוץ ובתזוזה ומשתדלת לעשות את זה כמה שיותר, אבל החופש והשחרור מעמידה בלו”ז ומטרה מאפשר לי הרבה גמישות. אני יכולה לרוץ ואז לעצור מתי שרק ארצה במקום יפה כדי לשבת ולעשות מדיטציה במשך ארבעים דקות או לחקור ולטפס ולשחק על איזה שביל עזים או סלע מעניין. לפעמים אני מוצאת איזו נוצה מרהיבה או קוץ של דורבן ומכיוון שאין לי איפה לשים אותם אני תוקעת אותם בשיער כמו איזה אינדיאנית…
בקיץ שעבר הייתי יחד עם הבן שלי בארצות הברית ועבדתי חודשיים כטבחית במחנה נוער באזור היפה של אפ סטייט ניו-יורק. איזה בחורה סיפרה לי על מסלול מגניב של 9 ק”מ שהיא עשתה ואיזה יום יצאתי לרוץ אותו והתברברתי. מצאתי את החלקים הכי יפים של האזור בו היינו וכשחזרתי מדדתי שוב את אורך המסלול והסתבר שהיא טעתה במרחק, אלו היו 10 מיילים ולא 9 קילומטרים…
הייתי קמה ויוצאת לריצה בלי חימום ובלי כלום וחוזרת ליום שלם של עבודה במטבח. בגלל שיש לי כפות רגליים צרות שלא “מחזיקות” את הבירקנשטוק, העמידה בהן הכאיבה לי מאוד וחזרתי ארצה ממש פצועה.
היית נוקעת סדרתית, איך בעצם טיפלת בזה?
מה שהעביר לי לגמרי את עניין הנקעים היה המעבר לנעליים מינימליסטיות. מכיוון שיש לי פרה-דיספוזיציה (נטייה מוקדמת) לנקע, ריצה בנעליים עם סוליה עבה הייתה שמה את כף הרגל שלי בעמדה גבוהה יחסית מעל הקרקע וזה גרם להרבה “נפילות” של הרגל שהובילו לנקיעה של הקרסול. הנעליים המינימליסטיות עזרו לי גם לפתח את מכלול שרירי הרגל התחתונה והקרסול באופן כזה שהיום אני כבר לא נוקעת את הרגל גם אם אני רצה בנעלי ריצה קונבנציונאליות יותר.
נטורופטית, מרפאה בטווינה וטכניקות נוספות
בנוסף לעיסוקה כטבחית מיה היא נטורופטית, מתמחה בטווינה ובטכניקות ריפוי נוספות כמו עיסוי תאילנדי, רפלקסולוגיה, טריגר פוינטס, יוגה טיפולית וצ’י קונג ומשלבת ביניהם בטיפולים (לאתר של מיה). כאצנית בעצמה, היא מודעת היטב למקום שהריצה תופסת בחייהם של אנשים ויודעת לבנות תכנית תזונה בהתאמה אישית. מכיוון שבין מכריה ישנם הרבה אנשים שמגיעים מתחום הריצה, היא נתקלת לא מעט בפציעות הקשורות לתחום ומטפלת בהן ביעילות ועוזרת גם בשחרור הגוף והכנתו לקראת תחרות.
תני לי דוגמה של המלצות שהיית נותנת לרצים
לרוץ עם נעליים מתאימות. הרבה פעמים מגיעים אליי רצים עם פציעות שנובעות משימוש בנעליים שלא מתאימות להם. חוסר התאמה כזה מייצר עומס ולבסוף גם פגיעה. לפעמים יספיק שבוע אחד בנעליים אחרות כדי להקל ואפילו להעלים כאבים ופציעות מסוימים. בנוסף אני נותנת תרגילי חיזוק ספציפיים לטיפול בבעיה. אני מאמינה גדולה ביחפנות ומודעת להשפעה החיובית שיש לה ולריצה בנעליים מינמליסטיות על חיזוק ויציבה.
מבחינת תזונה, גם כאן כמובן, חשוב מאוד להתאים את סוג המזון למבנה הגוף והנטייה הגנטית של כל אחד. יש אנשים שמפתחים מסת שריר מאוד בקלות והם צריכים להיזהר לא להתנפח מדי, בעיקר כשמדובר ברצים. במקרה כזה אוריד את כמות החלבון שבונה שריר ואדאג להשלים את הקלוריות ממקור חיוני אחר. אני ממש לא חסידה של תוספי תזונה מלאכותיים ואעדיף תמיד לצרוך ולהמליץ על מזון בריא וטבעי שניתן להכין בעצמך.
כמובן שהמלצות האלה הן מאוד כלליות וחשוב מאוד לבחון כל מקרה לגופו.
מפגשים עם בעלי חיים וחיות אחרות
דווקא לגבי בעלי החיים אין איזה משהו מיוחד. המפגשים המצחיקים ביותר שקרו לי היו דווקא עם אנשים, יותר נכון גברים, שהיו מאוד בטוחים בעצמם: פעם פגשתי קצין שהיה תקוע בתוך איזה שיח ושאל אותי “תגידי, אנחנו בוואדי הזה?” אז עניתי לו “לא אנחנו בוואדי ההוא, לאן אתה צריך להגיע?” כאילו אוקיי, נכון שאני אישה ולא סוחבת את כל הציוד המתוחכם שאתה סוחב, אבל אני מסתכלת על המפה ומהאופן שבו קראתי אותה ומההסברים שלי, אתה יכול להבין שאני יודעת איפה אנחנו ומכירה היטב את השטח. נראה שהאגו הגברי שלו מנע ממנו לקבל עזרה ממישהו שהוא לא גבר גבר.
במקרה אחר, ירדתי בריצה אל המעיין הקרוב לבית בשמלה ובלי נעליים כשעוד מלמעלה ראיתי חבר’ה שלפי שפת הגוף שלהם ניתן היה להבין שהם מבורברים. אז צעקתי להם “הכל בסדר, צריכים עזרה בניווט?” והסברתי להם איפה הם תוך כדי התקדמות. כשהגעתי למטה ופגשתי אותם, אחד מהם, לא זה שתקשרתי איתו, ניסה להסביר שהם בכלל לא התברברו. נראה היה שהסיטואציה שאישה יחפה בשמלה מסבירה לו עם כל ה-“ריצה הרצינית שלו” לאן להגיע, מאוד הביכה אותו. הם באמת עשו מסלול מאוד רציני ויפה.
בכלל,אני חושבת ששמלה זה בגד הריצה האולטימטיבי…
חטיפי האנרגיה של מיה
אלו חטיפי האנרגיה החביבים עלי ועל בני ביתי. תרגישו חופשי לשחק עם האגוזים, ולהחליף את התפוחים המקורמלים בריבות אחרות או תערובת של סילאן ופירות יבשים. תוספת שוקולד-צ’יפס הופכת אותם לחביבים על ילדים. לספורטאי סיבולת – כדאי להוסיף גם מעט מלח כדי לשמור על איזון המלחים
רכיבים (ל20 יחידות)
- 3 תפ”ע גרני סמיט, קלופים וחתוכים לקוביות קטנות
- כף סוכר חום
- כף שמן קוקוס
- 2 כפיות ג’ינג’ר מגורר דק
- 2 כוסות קווקאר דק (אינסטנט)
- כוס שקדים פרוסים (או אגוזים כשלהם שבורים)
- 6 תמרי מג’הול מגולענים וחתוכים רטן
- 1/2 כוס שמן קוקוס
- 1/2 כוס סילאן.
אופן ההכנה
- מחממים תנור ל150 מעלות
- מקרמלים את התפוחים עם הסוכר, כף שמן קוקוס, והג’ינג’ר, עד שרכים ומעט שחומים
- מערבבים את המרכיבים היבשים, התמרים והתפוחים המקורמלים
- מוסיפים את שמן הקוקוס (אם הוא מגובש, ממיסים אותו קודם) והסילאן, ומערבבים היטב.
- מרפדים תבנית רחבה בנייר אפיה
- משטחים ומהדקים את התערובת למרובע בעובי 1-2 ס”מ.
- אופים 15-20 דקות, עד שהשוליים מעט נשרפים, והשאר רק משחים.
- חותכים מייד לצורה הרצויה, ומניחים להתקרר.
- מאחסנים במיכל אטום
בתיאבון!
מאת: אריק מון
צילום: עופר עברי
אריק מון – מקעקע בדימוס, חלטוריסט בהווה ועדיין לא החליט מה לעשות כשיהיה גדול. מקיים קשר קבוע, נהנתני ומתגמל עם הריצה ונותן לה להוציא אותו לטיולים מואצים בהרי ירושלים, עמק איילון והמדרכות שליד הבית. חולק את האהבה לריצה עם רכיבה על אופניים, קמפינג בחיק הטבע ואדיקציה לקפה.