מאת: אילן זיסר
עונת האתלטיקה של 2017 מסתיימת בימים האלה של סוף הקיץ ותחילת הסתיו. השנה נדמה שעם סוף העונה אפשר גם לראות את סופה של האתלטיקה הישראלית, לפחות זו שחוסה תחת כנפיו של איגוד האתלטיקה. הארגון הזה מתדרדר כבר שנים לא מעטות. הגיע הזמן להכיר בעובדה שעבר זמנו. עתידה של האתלטיקה הישראלית תלוי בכך שהיא לא תנוהל בידיו.
האנשים המרכיבים את איגוד האתלטיקה הם, ככלל, ישרי דרך, בעלי כוונות טובות ומוכנים לעבודה קשה. הם חלק מהסיבות לכך שהאיגוד אותו הם מנהלים הפך להיות גוף לא רלוונטי אבל בשום פנים אי אפשר להאשים אותם בשחיתות או עצלנות. איגודי ספורט רבים בישראל סובלים ממחלות דומות ומצבו של הגוף המנהל את האתלטיקה אינו יוצא דופן. מהן הבעיות האלה ומה מקורן?
מאת: אילן זיסר
איגוד האתלטיקה
עניין עולמי
מעל לכל, עומדת תנועה טקטונית שמשפיעה לא רק על האתלטיקה הישראלית אלא על זו העולמית. לפני 50 וגם 30 שנה האתלטיקה היתה “מלכת הספורט”. כיום מדובר בענף בדעיכה שמתקשה לעניין את הציבור הרחב, את המפרסמים ואת העיתונות. בעולם שבו ספורטאים מרכזיים הם כוכבי על, האתלטיקה לא מצליחה לייצר פנים מוכרות. בימים אלה, היא מאבדת את כוכב העל היחיד שלה ואין מחליף/ה ברורה. עניין הסמים לא נפתר סופית ומעיב על כל הענף. אליפות העולם האחרונה היתה משמימה מבחינת הישגים וגם לא מעניינת במיוחד מבחינות אחרות. לאנשים שאינם מהענף קשה לעכל תחרויות רבות שנמצאות בתפריט האתלטיקה. בעידן הסיפוקים המיידים קשה לצפות לכך שאנשים יתעניינו בריצה שכוללת 25 הקפות של האצטדיון, בידוי פטיש או בקרב עשרה. בהתאחדויות אתלטיקה עולמיות רבות מבינים את חומרת המצב ומנסים למצוא דרכים להתמודד איתו (למשל: תחרויות מחוץ לאצטדיון או תחרויות מעורבות). בישראל, איגוד האתלטיקה לא הביע שום עניין או הבנה בכך. אף אחד לא סיפר להם שחוקי המשחק השתנו.
אצלנו המצב חמור יותר מאשר בעולם. האתלטיקה מעולם לא היתה ענף פופולרי בישראל, יש אצלנו מחסור עצום במתקני אתלטיקה ובני נוער כמעט לא זוכים למפגש מסודר עם הענף. בעוד שהבעיות הללו אינן חדשות, הצרוף שלהן לבעיות שיש לאתלטיקה בכל העולם מעמיק את הבור שממנו צריך לצאת.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לא בדיוק מלכת הכביש
יש מידה של אירוניה במצב האתלטיקה. זו הישראלית וגם זו העולמית. לפחות מבחינה אחת, מצב הענף מזהיר: עשרות אלפי אנשים עוסקים באתלטיקה באופן תחרותי וזה רק בישראל. אנשים אלו לא קשורים לאיגוד האתלטיקה ורובם לא יודעים עליו דבר. אלו הם האנשים שמשתתפים במרוצי כביש, ענף שהפך לפופולרי בשנים האחרונות.
איגוד האתלטיקה לא ממש יודע מה לעשות עם רצי הכביש. באופן מסורתי, האיגוד אחראי על תחרויות באצטדיון. כבר שנים רבות האיגוד ארגן אליפויות במרתונים (טבריה), חצאים (עמק המעיינות) ו-10 (בדרך כלל באשדוד). אבל, ענף הכביש גדול בהרבה ולא ברור מה חלקו של האגוד שם. אין באיגוד אנשים בעלי ידע רב בתחום והניסיונות לעשות דברים מסוימים בתחום מתגלים לעתים כפתטיים. עיני האגוד כלות בעודו רואה את אלפי האנשים שנרשמים ומשלמים למרוצים בלי שהם עוברים דרכו. הארגון מנסה להכניס יד לכיסם באמצעות כל מיני חכמות כמו “תו התקן” או השתתפות בארגון אירועים. אבל, ללא תרומה מהותית מצד האגוד, אין סיבה שאנשים ישלמו לו על “שירותיו”. לאגוד אתלטיקה טוב ומקצועי יש מקום בתחום מרוצי הכביש אך אצלנו זה לא המצב.
שנות התשעים
האתלטיקה המשתנה אינה הגורם היחיד שחושף את חוסר הרלוונטיות של האיגוד. מבחינת מערכות רבות, הארגון עדיין נמצא בשנות התשעים של המאה העשרים. תוצאות תחרויות האיגוד עדיין, ברובן הגדול, מוקלדות ידנית. שירותים סטטיסטיים כגון רשימת שיאי ישראל והתוצאות הטובות מתוחזקים ידנית. אתר האינטרנט פועל בקושי ומשמש בעיקר להורדת טפסים. לאיגוד אין ערך בויקיפדיה והפעילות שלו בזירת המדיה החברתית מוגבלת לקבוצת פייסבוק (“מלכת הספורט”) שמיועדת לפרסומים חיוביים בלבד ומונעת דיון ביקורתי. ראשי האיגוד ממעטים להיחשף בתקשורת וכאשר הם עושים זאת, לטעמי התוצאה ברוב הפעמים חסרת מעוף או בשורה. האיגוד ממשיך להוציא “ספר שנה” ועד לאחרונה גם מהדורה מודפסת של מגזין “עולם הריצה” למרות חוסר הרלוונטיות הברור- עידן האינטרנט חיסל את מקום חוברות הפרינט והצורך בספרים ובחוברות האלה, והגישה לציבור עברה כבר מזמן לזירות אחרות.
היות ואין באיגוד את המומחיות הנדרשת כדי לטפל בדברים הללו, הם נמשכים גם כאשר מנסים לטפל בהם. למשל: כאשר הבינו שאתר האינטרנט שלהם גרוע, פנו לחברה שבנתה להם אתר גרוע אחר.
תחום נוסף שבו האיגוד מתנהל בעבר הוא זה של השקיפות. למשל: פרוטוקולי ישיבות ההנהלה מתפרסמים אבל לעתים באיחור של חודשים, דיווחים על החלטות וצעדים לפעמים מתפרסמים ולפעמים לא. לעתים מתפרסמות החלטות רק כדי שלאחר מכן יסתבר שאין כוונה לבצע אותן. הדברים בולטים בתחומים כגון מיקום אליפויות ישראל, החלטות על נסיעות ספורטאים ומלווים לטורנירים, מתקנים ועוד. בבירור, ראשי האיגוד חושבים שאור השמש הוא מקום גרוע להיות בו, הם עומדים על זכותם לקבל החלטות לא מוסברות ומתייחסים אל ביקורת כדבר שמפריע לפעילותם התקינה.
משרדי האיגוד באצטדיון הדר יוסף
איפה הכסף?
כסף, או יותר נכון המחסור בו הוא גורם משמעותי במצב הענף. כמעט כל תקציב האתלטיקה בנוי על תמיכה של הטוטו ומשרד הספורט. הדבר הבולט בתקציב האיגוד הוא העדרו של ספונסר משמעותי. כתוצאה מכך האיגוד הוא גוף שתלוי לחלוטין בהחלטות הגורמים הממלכתיים המממנים אותו ויש לו עצמאות מוגבלת. לאיגוד יש אמנם הכנסות עצמיות מסוימות, כנראה ממרוצים שהיה שותף לארגונם. אבל, ההכנסות הללו לא רק שאינן מהוות חלק משמעותי מהתקציב, אלא שהן גם מלוות בהוצאות הכרחיות על הארגון של המרוצים. לפיכך הן לא תורמות ליכולת האיגוד מהבחינה הכספית. כל עוד האיגוד נסמך אך ורק על הכנסות ממלכתיות לקיומו, הוא יהיה חלש ופגיע. איגוד חזק חייב יהיה להיות בנו על מודל כספי הגיוני שיוציא אותו מעמדת הקבצן שבו הוא נמצא כרגע.
היכן הראש?
יתכן ונקודת החולשה העיקרית של איגוד האתלטיקה היא האנושית. כדי להביא ארגון להישגים את צריך אנשים שיעשו זאת ובאיגוד אין כאלה והסיכוי שיהיו בעתיד, קטן. כמה גורמים שונים אחראים לכך. שלמה בן גל היה יו”ר האיגוד במשך 18 שנה עד שפרש ב-2012. מאז כבר היו שלושה יו”רים ולא מזמן היה נסיון גלוי להדיח את האחרון מביניהם. אף אחד מהראשים לא היה דמות מרשימה או דומיננטית וכולם תרמו בצורה זו או אחרת להתדרדרות הארגון. אחד לא התעניין באתלטיקה, השני היה אדם חסר חלק מהכישורים החשובים לתפקיד שאותו ביצע והשלישי נחמד אך לי קשה להצביע על הישגיו. מסיבה מבנית, לא נראית באופק אפשרות שאדם מתאים יבוא להוביל את האיגוד: לא רק שאנשים כאלה אינם עומדים בתור, המרכזים העומדים מאחרי האיגוד לא יתנו לאדם בלתי תלוי את הכוח הנדרש.
אך לא רק היו”ר בעייתי באיגוד. כח האדם שם רווי באנשים שנמצאים שנים רבות במערכת ומנהלים אותה כאילו דוראן דוראן עדיין במצעדים וקלינטון (ביל) עומד להיבחר לנשיאות. עד לא מזמן היה אדם יחסית צעיר (רוגל נחום) המנהל המקצועי של האיגוד. לא רק שלא ראיתי חותם משמעותי לפעילותו, אלא שגם הוא עזב את תפקידו שמאז אינו מאויש (הוכחה לכך שבאמת לא היתה בו תועלת?).
סיפור אגודה
כאשר עוברים על רשימת חברי הנהלת האיגוד קופץ לעין שם אחד. מדובר באישה צעירה, בת כ-25 בשם מורן בוזובסקי. מורן היא ספורטאית מצטיינת אך נשאלת השאלה: מה הקשר שלה לאתלטיקה? היא הרי מתעמלת אומנותית. איך קורה שהיא, אדם צעיר מאוד, ללא רקע מתאים, יושב בהנהלת האיגוד?
מורן בוזובסקי יושבת בהנהלת איגוד האתלטיקה כי היא שייכת למרכז מכבי שהחליט שהיא תייצג אותו שם. עובדה זו חושפת את הכשל המבני ההורס את איגוד האתלטיקה: האיגוד נשלט על ידי מספר מצומצם של אגודות ותיקות שמתייחסות לארגון כאל מגרש משחקים שלהן. בעיקר חשוב להן לשלוט בזהות היו”ר ולאחר שהוא נבחר, חשוב להן לשלוט במעשיו. כאשר היו”ר מנסה לגלות עצמאות מחשבתית, זה כלל לא מוצא חן בעיני האגודות הללו והן מנסות לתקן את דרכיו או להראות לו את הדרך הביתה.
האגודות לופתות את האגוד בחיבוק דוב שאין כל סיכוי שירפו ממנו. תחת השגחתן, לא יצמח כאן איגוד פעיל, חדשני ומתאים לימינו. האגודות הן הסיבה שהפתרון היחיד הוא מחשבה על ארגון חדש לניהול האתלטיקה. יש כאן דוגמה מעניינת לגוף שהגיע למצב שהמבנה הארגוני שלו הוא כל כך לא פרודוקטיבי שאין מנוס מבניה מחודשת.
ומה אפשר לעשות?
לא פשוט לתקן את מצב האתלטיקה בארץ. הבעיות מורכבות ואמנם קל להציע דרכים אך קשה לדעת מה יעבוד כהלכה. לפיכך, שווה להתחיל בצעד קטן. צריך להכיר בכך שיש בעיה. צריך לבסס הכרה שהדרך הנוכחית בה צועד ארגון האתלטיקה בארץ הגיעה לסוף דרכה. לאחר מכן, אפשר, אט אט, לחשוב על דרכים חדשות. אם רוצים, האפשרויות רבות: למשל הקמת איגוד נפרד לריצה שבסיסו עממי וקצהו – המרתון האולימפי, או יצירת סיעה שתפקוד מתפקדים לאיגוד ותנסה לשנותו מבפנים, או מה שלא מעט ארגונים במשבר עושים: חשיבה אסטרטגית שתחדש ותרענן את דפוסי הפעולה.
מאת: אילן זיסר
הרשמו לניוזלטר של ראנפאנל (חינם) פה: https://goo.gl/Auzkl9