“וואו איזה דיוק! עכשיו בדיוק 2:30, תיכף יהיו גם אורות” אמר לי אילן פריש, שותפו של רומן ספיבק ליוזמה – שני אבותיו הגאים של ה-JMUT. תירצתי את הגעתי המוקדמת כחלק מחובת הסיקור שלי את האירוע עבור מגזין RUNPANEL. מה שלא ציינתי הוא שהסיבה האמיתית להקדמתי היתה מספר 2 – זה שלוחץ על הבטן, הבנדוד הכבד של מספר 1, שמצריך אירגונים לוגיסטיים ונייר טואלט ומתגבר ביחס ישיר להתקרבות מועד הזינוק.
מאת: אריק מון
צילום: אריק מון (בעיקר מריצת ההכנה לאירוע), סיגל וייס
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
JMUT – ריצה חברתית
מסלול ה -JMUT הוא פרי המצאתם של צמד המאמנים אילן פריש ורומן ספיבק, הבעלים והמפעילים של Summit Running & Fitness. השניים זיהו את הצורך ביצירת אירוע שיהווה אלטרנטיבה לגל ביטולי מירוצי האוטלרה של 2016 וכך נולד מסלול ה-JMUT שנחנך לראשונה במרץ של אותה השנה, תחת רגליהם של 50 רצים אסירי תודה. השנה כבר היו על המסלול כ 180 רצים!
רגליהם של 50 אנשי טרייל אסירי תודה ל Jmut
אורך המסלול המקורי, לימים ה-“Challenge”, הוא 68 ק”מ על 2,800 מטר גובה מצטבר בשני לופים שנפגשים לשמינייה. בשנה שעברה היה כבר גם ה-“Adventure” – באורך של 34 ק”מ על 1,500 מטר טיפוס ומיועד לרצי שטח מנוסים המעדיפים מסלול קצר יותר ופחות תובעני. השנה נוסף ה-“Promise” – באורך 18 ק”מ על 800 מטר טיפוס ומיועד למעוניינים לקבל טעימה מריצת הרים אמיתית ומחפשים אתגר בר השלמה.
ה- JMUT אינו תחרות ולא תתבצע מדידת זמנים על המסלול. האירוע מוגדר כ-“ריצה חברתית” ונעשה על בסיס התנדבותי ועם עזרתן של מספר חברות הקשורות לענף כגון Raidlight שגם השאילה תיקי שתיה ומעילי גשם להתנסות למעוניינים. שלושת המקצים הוזנקו בשעות שונות ממתחם התחרות ביער “בר גיורא” כשמקצי ה-“Challange” וה-“Adventure” ייפתחו בעלייה תלולה ולאחריה ירידה טכנית במיוחד, בשעות החושך ולאור פנסי ראש בלבד.
מקצה ה Adventure – לפני הזריחה
בצד דלקה מדורה והמקדימים לזינוק מקצה ה-“Adventure” נהנו מחומה. ניסיתי לצלם כמה תמונות אך האש, הספוטים ואור הירח לא ריצו את מצלמת הפוקט שהבאתי איתי והחלטתי לשמור אותה למועד מאוחר יותר, לצילומי אקשן בדרך אחרי שהשמש תפציע. מתחם הזינוק הוקם בצומת מפגש דרכים לבנות על גדתו הצפונית של נחל שורק ומכוניות חנו בטור שהלך והתארך על הדרך. עשיתי את כמה מאות המטרים מהמתחם לרכב ובחזרה מספר פעמים, כשבכל פעם בירכתי צלליות שחורות עטויות פנס ראש שחלפו מולי. אחר כך הסתבר שאלה היו אותם אנשים בכל פעם…ניחא, אף אחד עוד לא מת מעודף ברכות בוקר טוב.
“שלום לכל הרצות והרצים, אני מבקש מכולם להיות מוכנים, יש עוד עשר דקות לזינוק!” קרא אילן במערכת הכריזה בווליום חזק מספיק לחדור את קירות חלל הבטן שלי ולהעיר את מספר 2 בזמן. חבורת הרצים התגודדה על קו הזינוק, אחד לועס עוגיה והשניה מסדרת באף, שלישית לוגמת תה והרביעי מאפס שעון. אילן ספר בקול רם את עשר השניות האחרונות לפני הזינוק וכולנו הצטרפנו אליו בבליל קולות נרגש ודיסהרמוני.
“3, 2, 1…יוהו!!!” מקצה ה-“Adventure” יצא אל הדרך.
על גדת השורק
על אף הטמפרטורות הנמוכות יחסית שנעו סביב 7 מעלות לא היתה תחושה של קור וחלק מהמשתתפים לבשו מכנסיים קצרים ואף גופיות. ערפילי הבוקר הלחים תרמו אף הם לחימום מהיר יותר ומיאנו לאפשר לזיעה שהלכה וניגרה להתנדף. רצנו כקילומטר על גדת השורק וחצינו את זרימתו הגועשת והמהבילה על גבי גשר ברזל צר וחלק. “בשוייץ חוצים מעל קרחונים ומי מעיין ובארץ חוצים מעל נחל של פיפי” אמרתי בצחוק לאופיר, רץ איתו התחברתי בריצת ההכנה האחרונה לאירוע, לא מודע באותו רוגע שהשורק הוא זה שייצחק אחרון. השביל התפתל בתלילות כלפי מעלה ואיתו טיפסו הדופק והרגשת ההרפתקה. סלע אחרי סלע עשינו את דרכנו נזהרים שלא למעוד בבורות הפעורים שהיו פזורים לאורך השביל.
מסביבי התגברו קולות התנשפות ונשימה מואצת שהזכירו לי לשמור על דופק נמוך עד כמה שניתן כי אחרי הכל זו רק תחילתה של הדרך ולפי גרף הגבהים יש עוד המון טיפוס לפנינו. כשהגענו לפסגה פנינו על דרך הנוף הלבנה מערבה לכיוון הר יעלה וחוות יערן. זו היתה הזדמנות מצויינת לשחרר קצת את הרגליים ולרוץ הלכה למעשה עד הקטע הטכני הבא הצפוי להגיע בו ריצה אמיתית לא כל כך תתאפשר. ריח דומה לזה של השורק מילא את נחירי, אך היינו גבוהים מכדי לספוג את ניחוחותיו של הנחל ורעש תרועה וציחקוק שנשמע מכיוון זוג הרצים שלפני אישר שהריח אכן מגיע ממקור אחר, בנבכי בטנו של מישהו אצלו מספר 2 התחיל להתעורר..
אי אפשר לרדת נמוך יותר
רומן, אביו הנוסף של ה-JMUT, עמד וכיוון את הרצים לכניסה לסינגל היורד למערת הנטיפים ומסילת הרכבת בעמק שמתחת. מולינו נפרסו האורות של בית שמש והתמזגו למרבד מרצד עם ישובי השפלה ומישור החוף. צלע ההר שמולינו קושטה בשרשרת פנסי הראש של המובילים שעשו את דרכם באיטיות יחסית כלפי הפסגה. להקת תנים יללה הדרן אחרון ובישרה על השחר העומד להפציע. “ימינה עוד 400 מטר!” צעק מישהו שהיה מאחורי, “אצלי זה מראה שהשביל דווקא משמאל” אמר מוביל אחר לבחור ובחורה ששעטו בעיקבותיו לתוך צמחייה עבותה.השביל הטכני והמדורדר דרש תשומת לב מירבית שהוסיף לקושי הניווט בחושך בין שיחי אלה, אלונים וסירה קוצנית. בתחתית העמק, בדיוק כשחשבתי שאי אפשר לרדת נמוך יותר, השתלשלנו לפיר שהוביל למנהרה תחת פסי הרכבת, ובצידה השני המתין השורק לתורו בעלילה.
שחיית מים פתוחים זה ב Trend, לא?
“תושיט את היד לכאן! יופי אל תדאג אני תופס אותך!” צעק לי מישהו מראש הסלע בזמן שזרם חזק, קר ומסריח איים לסחוף אותי איתו במורד העלטה. כמה שניות לפני כן עוד עמדתי למעלה, בתור לחבל התלוי מעל השורק, שולף מצלמה בפעם הראשונה, למרות החושך. בדיוק כשעמדתי לחצות הבחור הגדול שלפני איבד את שיווי משקלו וטלטל בחוזקה את החבל ובכך גרם גם לי לאבד אחיזה. בשבריר שניה הייתי צריך לבחור בין סלע לפיפי מתפלל שעשיתי את הבחירה הנכונה ושלא אנחת על אבן קשה שמסתתרת במים. מצאתי את עצמי בתוך השורק, מודע לגמרי לגודל הפאדיחה בצידה של דרמה קטנה, עם דופק שהרקיע ומורל שהלך וירד. ניסיתי לתפוס יד נוספת שהושטה לי אבל כבר לא היה לי כוח ושיחררתי, מה גם שבשתיים שלוש הדקות ששהיתי במים כבר הייתי בקיא בשטח שסביבי ופשוט נסחפתי הצידה לגדה שהיתה, מסתבר, ממש קרובה. מותש ונעלב מ-“התרגיל המסריח” חציתי שוב בעזרת החבל לגדה השנייה, נלחם בחשק עז לפרוש ושוכח להודות לאלה שהושיטו לי ידיים לעזרה. החלטתי להמשיך, גם לא היתה לי הרבה ברירה. הייתי רטוב לגמרי ונעשה לי מאוד קר והטיפוס הקשה ביותר במסלול היה לפני כך שלפחות יכולתי להתחמם תוך כדי תנועה. האדרנלין, הקור והעלבון פעלו את פעולתם המשולשת ושלחו אותי למעלה בקצב מהיר מדי. דעתי היתה מוסחת בחישוב כמות מי הביוב שכן או לא בלעתי ובהערכה מודאגת של תוצאות אפשריות, החל בכאבי בטן דרך דיזנטריה ועד פוליו או זכייה בכוחות על טבעיים כמו של הענק הירוק.
הנוף בפסגה היה עוצר נשימה מכדי שאמשיך להתקרבן ולהתלות בזוטות. שלפתי את המצלמה כי לתפוס את הרגע אך בניגוד אליי היא לא שרדה את החוויה, החזרתי אותה בעדינות לכיס למנוחת עולמים כשברוחי יכולתי לשמוע את צחוקו האחרון של השורק…
הגברת הראשונה והדיסנדר המהיר
עד תחנת הרענון הראשונה כבר התעשתתי פחות או יותר. אכלתי חופן של בייגלה וכמה שלוקים של קולה מכוס חד פעמית ששימשה את כל אלו שלא היו מצויידים בספל גומי מתקפל. הצטרפתי לשני רצים ורצה שזכתה לכינוי “הגברת הראשונה” מכיוון שהיתה המובילה בקטגוריה שלה. מתנדב חייכן ומסור ליווה אותנו במעבר הכביש הראשון ומשם המשכנו בריצה מהירה למטה לכיוון מערת בני ברית ו-“הירידה הטכנית שכל רץ שטח מכיר”. על אף היותי רץ שטח נלהב ואפילו כזה שמחשיב את אזור כיסלון למגרש הבית, טרם יצא לי לפגוש באותה ירידה. התפצלתי מ-“הגברת הראשונה” והרץ שהיה איתה וניסיתי לשמור בטווח הראיה שלי את הרץ שלפני שהתברר כאשף ירידות מהמדרגה הראשונה, והשניה והשלישית…
הצלחתי להדביק אותו אחרי העליה של שביל ישראל מכסלון אל דרך נוף צפונית ושיבחתי אותו על יכולותיו המרשימות בריצה במדרון. “כל הכבוד לך על הריצה בעליות” הוא החזיר מחמאה וכשעניתי שזו לא חוכמה כי אין לי מה לסחוב הוא צחק ושאל אם אני קורא לו שמן. המשכנו ביחד בתנועת אקורדיון מסונכרנת משלימים פערים בקטעי חוזקות וחולשות, משלימים רקע אישי, ספורטיבי וגיאוגרפי כשיניב, כך שמו, שמע על שאני מ-“ראנפאנל” הוא סיפר שהיה אחד מהישראלים במרוץ ה- PSR שפרסמנו עליו כתבה.
פצעי הסטיגמטה בדרך למטה
קטעי הירידה המהירים בעקבות יניב, והטיפוס הקשה לפני נקודת הרענון האחרונה נתנו את אותותיהם הכואבים. על שולחן עמד בקבוק בירה קורץ ושוב מתנדב חייכן כמו קודמו העביר אותנו בסבלנות את הכביש. חשבתי על “כארון” איש המעבורת מהמיתולוגיה היוונית שמעביר את המתים תמורת מטבע על נהר ה-“סטיקס”, אבל זו לא היתה מיתולוגיה אלא המציאות, אינטנסיבית ומתעתעת כמו שהיא יודעת להיות במיוחד עם ההתקרבות לקו הסיום.
נותרו עוד שלושה קילומטרים עד החזרה למתחם ומהיכרותי את השטח מרכיבות האופניים ידעתי שאני נמצא בנקודה הגבוהה האחרונה, מכאן החלק הנותר יורד בחדות כלפי מטה. לשרירי הירך שלי כבר לא נותר כוח, תוצאה של התמעטות רכיבות והיעדר אימוני סקוואטינג. גרירת רגליים מרושלת הובילה לפגישה עם אבן ולהשתטחות על הקרקע. “אתה בסדר? קח את הבאף שלי ושטוף את זה עם מים” אמר רץ מודאג שהיה לצידי וראה את פצעי ה-“סטיגמטה” (פצעי המסמרים בכפות ידיו של ישו) המדממים שנפערו בכפות ידיי. “תודה, עזוב, בוא נמשיך” אמרתי בעודי מנער אבק מבגדי ומקווה לתפוס גל נוסף של אדרנלין, אבל בסינגל שלפני הסיום בעיקר דידיתי על ברך מסובבת, מה שרק העצים את ההקלה והאופוריה כשהגעתי לסוף.
אחרית דבר
הראשונים לסיים נחו על זרי הדפנה תחת גזיבו במה שהפך להיות מתחם הסיום. על שולחן היו מונחות מנחות בצורת אוזני המן וליטרים של קולה, ממתינים למסיימים לממש את זכותם למשתה נדיר של קלוריות ריקות. אילן ורומן קידמו את פני המגיעים בירכו אותם בהישגם וביקשו לשמוע חוויות. כמה מהמשתתפים הגדילו לעשות ולרוץ בתחפושת והזכירו לכולנו שהיום פורים. בין הזרם ההולך והמתגבר של המסיימים הגיעו גם הראשונים בקטגוריית ה-“Challange” כשהמוביל סיים “בלי כוונה” בזמן יוצא מן הכלל של 9:30 שעות!
האם מדובר בתחילתה של מסורת שתשים את ריצות הטרייל הישראליות על המפה? אני מאוד מקווה, בדבר אחד אין ספק, אילן, רומן וכל צוות JMUT העלו והעלו את המטרים המצטברים והסטנדרט. אם הכל ימשיך ככה נתראה שם גם בשנה הבאה!
מאת: אריק מון
צילום: אריק מון (בעיקר מריצת ההכנה לאירוע), סיגל וייס
אריק מון – מקעקע בדימוס, חלטוריסט בהווה ועדיין לא החליט מה לעשות כשיהיה גדול. מקיים קשר קבוע, נהנתני ומתגמל עם הריצה ונותן לה להוציא אותו לטיולים מואצים בהרי ירושלים, עמק איילון והמדרכות שליד הבית. חולק את האהבה לריצה עם רכיבה על אופניים, קמפינג בחיק הטבע ואדיקציה לקפה.