מחלת הקרוהן שקיבלתי במתנה בגיל 22, גרמה לי לבסוף לשנות מחשבה ולקבל החלטה חשובה אך מפחידה: להפסיק לעשן. אחרי שנים של עישון עצמי לדעת ושכנוע בלתי פוסק שהסיגריות השחיפיות בקופסת המרלברו האדומה שלי, מרגיעות אותי. הפסקתי, לבד. ההחלטה הזו גרמה להתקף קרוהן אדיר והשבתה גדולה ומצד שני הביאה למזור במצבי ולראשונה בחיי עליתי במשקל, ועוד טיפה.
מה זה קרוהן
קרוהן היא מחלה אוטואמיונית, שתוקפת את המעי לכל אורכו. הסימפטומים של המחלה מורגשים בעיקר בכאבי בטן חזקים, ביקורים תכופים בשירותים, ירידה משמעותית ומהירה במשקל בגלל אי ספיגה ראויה, חולשה, כאבי פרקים, ולא פעם ישנם סיבוכים כמו חסימות מעי, או נקבים במעי שגוררים ניתוחים קשים – כל חולה והסיפור שלו. כל מאורע משמח בחיי, גרר התקף בגלל מתח ולחצים, ויצא שבליתי די הרבה בבלינסון.
ישנן סברות שונות בנוגע לאורח החיים שחולי קרוהן צריכים לסגל לעצמם: תזונה מאוזנת ומסוימת על פי מצב נתון, שחרור ממתחים ופחדים שעלולים להביא למצב הרסני, פעילות ספוטיבית.
כחולה במחלת כרונית, הפחד שיגיע התקף וישנה את המשחק הוא גדול. לקרוהן אין תרופה לריפוי המחלה, אלא רק תרופות לסימפטומים וגם הן לא תמיד עוזרות. הן אפילו מפריעות ופוגעות בכל חלקה טובה בגוף. כעת אני נמצאת ברימסיה (כלומר הפוגה במחלה תחת שליטה ע”י תזונה מבוקרת, ספורט וטיפול תרופתי) עם טיפול ביולוגי שאני מזריקה עצמאית. עדיין, האפשרות שינחת עלי איזה ביקורון בבית החולים תמיד קיימת. בקיץ האחרון נאלצתי לעבור ניתוח באמצע ליל קיץ מהביל, ולהביט על הרחוב ממיטת חולי, עצובה מאוד.
מנסה ליישר את העליה בפעם ה… במסלול הבית ברעננה
הטריגר לריצה
חברה שלי, והשכנה הכי טובה שלי, התמודדה אז עם משבר ה-8 ק”מ שלה בריצה, ובוקר אחד היא סיפרה לי עליו, הסתכלתי עליה כולה מיוזעת ומתרגשת מכך שלראשונה הצליחה לפרוץ אותו, ולרוץ 8 ק”מ ועוד 400 מטר. פה חשדתי, והתחלתי לחשוב ולתהות: מה מגרה אותה ללכת לישון מוקדם, לקום לפני האור, ולרוץ?
כמה שבועות לאחר מכן, בעודי ממשיכה את הגידול במשקל, יצאנו כל המשפחה לפארק בהרצליה, ואז להפתעתי הרבה, גיליתי את התכונה שמתרחשת: טרנד הריצה היה אז בחיתוליו, אך ניכר היה שהוא כבר פה ומשמעותי. הסתכלתי על הרצים הנהנים על מסלול הריצה בפארק, ובחצי אוזן שמעתי את אותה חברה והגיס הרץ שלה, מתכננים לחזור הביתה בריצה.
הורדתי את הג’קט ואמרתי לרונן, בן זוגי “אני כבר חוזרת”. ככה זה התחיל.
במרתון טבריה: שקית הזבל הכתומה שרצה שם בגשם – זו אני…
נעליים, קונים מהר
יומיים לאחר אותה ריצה ראשונה, ניגשתי לחנות הנעלים והתחדשתי בזוג נעלי ריצה שחורות, שלא אהיה בולטת ברחוב ליד כל הרצים הצבעוניים. התרגשתי מהקימה בבוקר, כשהבית עוד ישן. הנשימה הראשונה מילאה לי את הריאות באוויר והיופי של התחלת היום והתעוררות הרחוב אט אט, ריגשה אותי בכל פעם מחדש ועוררה את הרצון להמשיך לנוע.
הריצות הראשונות היו קשות. הנשימה לא מסתדרת, והרגלים כואבות עד שמתחממות. הבנתי שאני צריכה להציב לעצמי נקודות ציון בדרך.
נקודת הציון הראשונה היתה העליה של הפארק ברעננה. רציתי לרוץ אותה מבלי לעצור ולחזור על עקבותיי הביתה, ובכל פעם שנעצרתי ועברתי להליכה הייתי משוחחת עם עצמי ומנסה לחשוב, מה עשיתי לא טוב, ויומיים לאחר מכן ניסיתי לעשות אחרת. לבסוף זה הצליח, התרגשות גדולה ותחושת סיפוק שגורמת לחשוב על יעד קטן נוסף: הצטרפתי לחברתי לריצות שלה, היא היתה רצה לידי, מתקדמת וחוזרת אליי. נחשפתי לאתרי אינטרנט שכותבים על ריצה, חקרתי וקראתי עוד ועוד, ויום אחד, נתקלתי במודעה על מירוץ ל-5 ק”מ, קרוב לבית, באיזה שבת בבוקר.
נרשמתי למירוץ, מבלי לספר לאיש מלבד לרונן.
יום לפני המירוץ, רונן הציע שנלך לראות את מקום המירוץ, ואני קפצתי על ההצעה, הגענו לרמת השרון, ואז הבנתי שהריצה הולכת להיות קשה יותר ממה שחשבתי כיוון שמרבית המסלול במירוץ הזה הוא בשטח. מיד העפתי את החשש הזה ממוחי, והתנהלתי כאילו אין שטח. שתיתי לרוויה יום לפני, ונכנסתי לישון מוקדם. למחרת הערנו את הילדים ושמנו פעמינו לרמת השרון. אין מילים לתאר את הפליאה שלנו! עיר של רצים! מלא אנשים, נשים וילדים לבושים בביגוד צבעוני נמצאים שם, זה היה מופלא.
המירוץ הוזנק, אני והמוזיקה והרבה אנשים מתחילים את הריצה, בשטח, בשמש, נהיה לי חם, ומעיק ומתי שהוא עברתי מעט להליכה. אבל זה היה קסם, כולם עודדו את כולם וגם אותי: “אל תוותרי” הם אמרו לי ואני לא ויתרתי. המשכתי עד קו הסיום שם המתינו לי רונן וילדיי עם חיוך של מנצחת. באופן מוזר ואולי סימבולי, בעודי חושבת על מה אכתוב, פייסבוק הזכיר לי תמונה מאותו מירוץ 🙂
אוספת קילומטרים
לאחר המירוץ, קיבלתי הצעה, ממאמנת ריצה בעיר וחברה, להצטרף לקבוצת ריצה לנשים שהקימה, שמחתי להצטרף. החברותא דירבנא אותי, סדר האימונים והשעות התאימו לי, ותוך כדי שמעתי את המאמנת מספרת על עולם הטריאתלון שבו היא חברה מספר שנים. הגיע הקיץ, ואיתו הרצון לילד נוסף אך מה יהיה עם הריצות?
עומרי שלי, החל ללמוד שחייה, וכיום מסתבר מתחילים ישר מלימוד סגנון החתירה, “אני לא יודעת חתירה”, אמרתי לעצמי, ומיד ביררתי איך אני משיגה לעצמי כזה סגנון. אחרי 8 שיעורים, ידעתי חתירה אך בניגוד לריצה, השחייה מאתגרת. להרים את עצמי מהספה, למים קרים – זה פשוט לא קרה. עוד דבר שנודע לי, במסגרת איסוף המרחקים לקראת חצי מרתון ראשון הוא העובדה הקטנה, שאני בהריון.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
החלטתי להיות אחראית, לכבד את הדרך שלי במסע הזה, הבנתי שכנראה לא אוכל לרוץ במשך כל תקופת ההריון, ולא רציתי לוותר על כושרי ועל אורח חיי החדש. אז החלטתי להצטרף לקבוצת הטריאתלון המקומית לאימוני השחייה בלבד תחת פיקוחו של המאמן, ולהמשיך לרוץ בקבוצת הנשים. לבסוף, רצתי עד שבוע 30, ונהנתי מכל רגע, גם ממבטים של הנשים המבוגרות שאומרים “מה לעזאזל היא עושה?”… שחיתי עם הקבוצה פעמים בשבוע, ואפילו העזתי לשחות בים. הגעתי לחדר הלידה, עם ריח הכלור עליי, עשיתי ספורט עד הדקה התשעים.
לאחר הניתוח הקיסרי, נאלצתי לתת לגוף את הזמן לרפא את עצמו קצת יותר מכרגיל, מתנת הלידה שלי באופן לא מפתיע, היו אופני כביש. ההמתנה היתה שווה. חזרתי להתאמן עפ”י תחושה לאחר 8 שבועות. רומי המתוקה שיתפה פעולה, והיתה תינוקת מצטיינת כמו שידעה, עד כמה הספורט חסר לי.
מימין: רצה בהריון, באמצע: ילדים זה שמחה, משמאל עם המאמן ביום המודעות לקרוהן
בחיפוש אחר הרגיעה
בחיים האלו, בעולם הזה, אנחנו מחפשים טיפה של שקט, רגיעה. תחושת הסיפוק שאחרי ריצה, החיוך שלא יורד והסטרס שיוצא מהנקבוביות, הם שגורמים לכל הדבר הזה להמשיך “לרוץ” כבר כמעט 6 שנים. האם אני יכולה להפסיק את ההתמכרות הזו? אני לא רוצה.
האימונים שלי הורחבו מ-4 ימים בשבוע, ל-7 ימים בשבוע שכוללים: ריצה, שחייה רכיבה, אימוני כוח ויוגה. כן, אני עדיין עושה את זה לפני האור. התחביב הזה (שמעסיק אותי די הרבה) גרם לי לשנות את אורחות חיי, מלרבוץ מול הטלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה, היום אני נכנסת למיטה בשעה מוקדמת. את הכנת הסנדוויצים וארגון הילדים למסגרות, העברתי לאחר כבוד לרונן, הפרטנר שלי לחיים ובכלל, כי אני יוצאת קצת לפני חמש בבוקר לאימון שלי. התזונה שלי השתנתה, מודעת יותר, שקולה יותר, וכמובן שירדתי במשקל כתוצאה מהשינוי הזה. ילדיי, כל השלושה כולל רומי, התינוקת המצטיינת, מסתובבים עם פנקסים לרישום, כמה רצת? כמה שחית? וכמה רכבת?
מאת: ורד (ורדי) בכור
צילום: גיא חלמיש, שרון אלמגור, מירב אסיאד, שירן שלזינגר-יחזקאל, ראול – Real Timing