ישנן מעט מאוד תחרויות טריאתלון בארץ שמזג האוויר שבו הן מתקיימות משנה אותן מהיסוד. תחרות הישראמן – תחרות טריאתלון למרחק ארוך וחצי ארוך – היא ללא ספק אחת כזו. התחרות, שמתאפיינת במסלול אופניים מאתגר שכולל טיפוס מצטבר של בין 1,600 ל-3,000 מטרים מהעיר אילת דרך עין נטפים ומעבר נטפים, וממשיכה לאורך הגבול עם מצרים, עשויה להשתנות לחלוטין משנה לשנה בתלות במזג האוויר. זאת, בשל משטר הרוחות ההפכפך אך הכל-כך דומיננטי באזור הרי אילת.
מאת: דנה צימרמן
עד השנה, סיפרו זקני שבט הברזל הישראלי צ’יזבאטים על תחרות הישראמן שנערכה ב-2009, אז התחוללה סערה שהחלה בסופות חול והסתיימה במערכת חורפית של ממש שאילצה את המארגנים להוריד אנשים מהמסלול מחשש לחייהם. אבל אחרי התחרות השנה, יוכלו להוסיף מורשת קרב נוספת לפנתאון. זאת, מאחר שישראמן 2012 התקיים ביום הקר ביותר בהרי אילת זה 18 שנה, עם רוחות פנים מקפיאות וטמפרטורות שנשקו לאפס צלזיוס (בשילוב עם אפקט הרוח).
ימים לפני התחרות, ניבאה תחזית מזג האוויר שהתחרות תיערך ביום קר במיוחד, אבל מעטים מאוד העריכו נכונה כמה קר יהיה אחרי הטיפוס הראשוני לנטפים. טריאתלטים רבים – בהם גם לא מעט אנשי ברזל בכירים ומנוסים – החליטו בכל זאת לשמור על לבוש מינימליסטי כדי לחסוך דקות החלפה, ורבים מהם ויתרו על שרוולי ידיים ורגליים, ביגוד תרמי, כפפות ומעילים (היתכן שהם לא קראו את הכתבה הקודמת שלנו?). למרבה הצער, ההחלטה לוותר על ביגוד זה חרצה בעבור לא מעטים מהם את גורלה של התחרות. עשרות פרשו, בעיקר מהמקצה המלא, ומספר בלתי מבוטל של טריאתלטים – בהם אנשי ברזל ותיקים ומעוטרים כצביקה פישמן וואדים סורייב – לקו בהיפותרמיה ולא סיימו.
בעבורי היתה “ישראמן 2012” התחרות הקשה ביותר שאי פעם עשיתי. הגעתי לישראמן אחרי שנה שבה השתתפתי בשלוש תחרויות למרחק חצי-ארוך – ישראמן אשתקד, חצי איש ברזל עמק הירדן, וחצי איש ברזל אוסטריה. בשנה האחרונה שעברה מאז הישראמן אשתקד, הספקתי להצטרף לקבוצת האופניים “סונטו”, ועבדתי על שיפור כישורי הרכיבה שלי, שבאופן מסורתי מהווים עקב אכילס שלי. ציפיתי שהרכיבה שלי בתחרות תשקף את השיפור שחל בי בתחום זה, ולכן, באופן פרדוקסלי, הייתי לחוצה מהתחרות השנה יותר משהייתי אשתקד. בעוד שבשנה שעברה רציתי לסיים בכבוד ועם חיוך, השנה רציתי לסיים יפה, ולשפר בצורה משמעותית את תוצאת הרכיבה.
כאשר יצאתי מהמים בזמן מעולה ועליתי על האופניים, הייתי לבושה יחסית טוב. או לפחות כך חשבתי. לא שיערתי לעצמי שעקב מזג האוויר, אני צריכה לעשות רענון של הציפיות, ולהתאימן למצב הנוכחי. הטיפוס לנטפים היה מהיר יותר, כמצופה, אך הטריד אותי פחות מהמשך הדרך. כל מאה מטרים שהעפלתי הבנתי שהתנאים על ההר השנה יהיו קשים מנשוא. כאשר הטיפוס הסתיים, מצאתי את עצמי מצטערת. רוח פנים מקפיאה צלפה בפני ללא רחם. האצבעות שלי, שהיו חשופות לאחר שהחלטתי כמצופה לוותר על כפפות מלאות, קפאו תוך דקות ספורות, ואיבדו תחושה. התזונה שלי למקטע הרכיבה, שהיתה מבוססת על שילוב של בארים של “פאוורבר פרפורמנס” וג’לים, התגלתה כבעייתית אחרי שמחצית מהבארים – שאותם חתכתי לשלישים ועטפתי בנייר אפייה, כפי שהמליצו לי מומחים – נשמטו מאצבעותי הרדומות. בניתי על עוד ג’לים בנקודת הסיבוב הצפונית בבקעת סיירים, אבל שם היו רק בננות. אחד המתנדבים תחב לי בננה מקולפת ליד, שאותה אכלתי, אבל זה לא היה מספיק. משום מה הבנתי שיחולק איזוטוני בבקבוקים, ולקחתי אותו בחשבון בתוכנית התזונה שלי, אבל בסופו של דבר חולקו רק בקבוקי רכיבה עם מים. תיאורטית יכולתי לעצור, לרדת מהאופניים ולבקש שימלאו לי את הבקבוקים באיזוטוני, אבל זו היתה אפשרות תיאורטית בלבד – בקור העז ששרר, ידעתי שאם אני מפסיקה לדווש אני אתאבן, אתחיל לפרכס ברעידות, ואאלץ לפרוש.
בדרך מנטפים לסיירים (נקודת הסיבוב, 52 קילומטרים) הראה לי מד הדופק קריאות שנראו לי באותו הזמן כמו תקלה. אפילו קיללתי שוב את הציוד שלי, ששוב מגיע לתחרות בסדר ומחליט להתקלקל. אבל לאחר ששוחחתי עם צביקה פישמן יום לאחר התחרות, שסיפר לי שאחד הסימנים להיפותרמיה הוא דופק נמוך בצורה קיצונית חרף מאמץ גופני, הבנתי שגם אני הייתי על סף היפותרמיה. אחרי כל ירידה מצאתי את עצמי בדפקים של 70 פעימות ופחות (ברכיבות הנפח שלי בהרי יהודה, נס הרים וכיו”ב הוא מעולם לא ירד מתחת ל-100). חשבתי שהפולאר השתגע, אבל לא כך הוא.
כל הדרך לסיירים מנטפים לא הפסקתי להסתכל בשעון, עוקבת בחשש אחרי זמן הרכיבה שלי. בשנה שעברה רכבתי לאט מאוד, 5:02 שעות. השנה קבעתי לעצמי שאני חייבת לסיים את הרכיבה בזמן טוב בהרבה. לא עלה בדעתי לעדכן את התוכנית שלי עקב מזג האוויר. הגעתי לסיבוב כאשר השעון הראה כשלוש שעות מאז תחילת מקטע הרכיבה, ולא ידעתי אם יש לי סיכוי. החזור היה במגמת עלייה, ולמרות שקיוויתי שלא תהיה רוח פנים בכיוון הזה, התבדיתי: הרוח, כמו תמיד באילת, הסתובבה עימי (למרות שהיתה מעט פחות מקפיאה וחזקה). לא הפסקתי לרחם על משתתפי המקצה המלא, שהיו צריכים לתפור את הקטע הזה פעמיים נוספות, נוסף על הרכיבה עד שיזפון. חלקם נראו עגומים למדי, חופנים את האירובאר, שפתיהם קפוצות, מכווצים מול הרוח.
בעלייה להר חזקיהו, כעשרה קילומטרים לסוף מסלול הרכיבה, הבנתי שלמרות הכל אני על סף שיפור של כרבע שעה, ומאותו רגע העליתי הילוך ודהרתי את העלייה שנשארה כדי לסיים את הסיוט. מהאופניים ירדתי ב-4:45 שע’, 17 דקות מהר יותר מהשנה שעברה. אבל למרות שציפיתי לטרנזישן חלק לריצה (בתקופה האחרונה תרגלתי זאת מדי רכיבת נפח, והתרשמתי שהרגליים שלי עוברות בקלילות ממוד הרכיבה לריצה) – מהצעד הראשון הבנתי שמשהו לא בסדר. כצפוי, משטר התזונה הלקוי שלי במהלך קטע הרכיבה – שבו עבדתי קשה שבעתיים, גם ברכיבה חזקה וגם בניסיונות כושלים לחמם את עצמי – התנקם בי. אחרי שמונה קילומטרים ראשונים של ריצה, נדלקה אצלי נורת הדלק, ולמרות שהתחלתי לאכול ברצף את כל הג’לים שהבאתי עימי לריצה (שהיו די והותר לנסיבות רגילות). בשלב מסוים הרגליים סירבו לרוץ, ונאלצתי לעשות הפסקות הליכה. התסכול היה רב. שתי דקות שיפור בשחייה, 17 דקות שיפור באופניים – והנה הכל עומד לרדת לטימיון. לבסוף, בזכות אנשים טובים באמצע הדרך, ובעיקר אישה טובה אחת, זוהר, מתנדבת רכובה על אופניים שנלחצה לעזרתי ומצאה לי ג’ל – הצלחתי למצוא את הכוחות להמשיך לרוץ, וסיימתי. השיפור בן העשרים דקות כמעט, התכווץ לשלוש דקות בלבד. אבל ביום כמו זה, אימצתי גם אותו בשתי ידי.
במקצה המלא סיפקה התחרות דרמות לא מעטות. ליאור זך מאור, שיצא ראשון מהמים וקבע זמן רכיבה פנומנלי של 5:53 שעות, נעקף על ידי תום מרמרלי בסיבוב הריצה האחרון, ונאלץ להסתפק במקום השני, כאשר אמיר בכר קוטף את המקום השלישי, בפער של כעשר דקות משני המנצחים.
בנשים, אלופת הישראמן אשתקד דורה הלר הובילה עד שנעקפה על ידי האלופה הנוכחית, אירנה מאזין, שלושה קילומטרים לסיום מסלול הריצה. מרים בר-און, שעמדה על המקום השלישי בפודיום אשתקד, שמרה על מקומה גם השנה.
במסלול החצי-איש, נינה פקרמן ניצחה כצפוי בנשים, ובמקום השני הגיעו בהתאמה ז’אן רמתי וקרן מרץ. ובגברים, ניצח האירי רורי מגווייר, שהיה בתחילה רשום למקצה המלא אך החליט “לשנמך” את הרשמתו שבוע לפני התחרות. במקום השני הגיע אבישי רביב, ומתן כסיף, מנצח המקצה המלא אשתקד, גרף את המקום השלישי.
כתבה: דנה צימרמן
צילמו: סער מכטינגר, מיכל מיכאלי, ודנה צימרמן