כבר לא זכרתי מתי בדיוק עשיתי את הטריאתלון האולימפי האחרון שלי, אז מבט באתר מבט למירוץ של ידידי והפאנליסט אילן זיסר גילה לי שהאחרון היה בטריאתלון עתלית ב 2001 שם סיימתי ב 2:33:57 – תוצאה די טיפוסית עבורי שכן הייתי אז, בגיל 30, טריאתלט חובב של כשעתיים וחצי. אבל איזה טריאלט אהיה בגיל 46, אחרי כ 15 שנים של העדרות מטריאתלון? אני מגיע לתחרות הראשונה שלי כמו ממותה שקפאה בעידן הקרח והופשרה בעתיד…
זכרונות אמביוולנטיים מטריאתלון ת”א
החלטתי לחזור לרוץ לפני כחצי שנה, ולאחר כחודש וחצי קם מגזין הריצה RUNPANEL. טריאתלון ת”א שאינו דורש חליפה, נראה כיעד ראשון מצוין: אירוע קרוב, ענק ומרשים – חגיגה אמיתית.
השתתפתי גם פה ממש מזמן ואני זוכר כל רגע במירוץ הזה: הוא התנהל אז אחרי גשם בבוקר, והכבישים היו רטובים. אל האופניים יצאתי לא רע, אחרי רבע מהדבוקה בערך ובאופניים – דפקתי את הרכיבה של החיים! הגשם שיחק לטובתי, והמסלול מרובה הפניות לכיוון שיכון ל’ היה מושלם בשביל רוכב מיומן ביום גשום: בכל מקום שבו כל הטריאתלטים האטו כמעט לעמידה בגלל הכביש החלקלק והרטיבות, אני (רוכב כביש וגם שטח) טסתי בסיבובים. ביציאה מסיבובים הטריאתלטים ממשיכים לשבת – ואני מתרומם לעמידה ומחזיר מהירות. כך, בכל פנייה התקדמתי עוד קצת קדימה, רק שלא ידעתי שהמסלול אינו תקני – אלא 33 או משהו כזה. כשהגעתי אחרי כמה הקפות חזרה, מייד אחרי אבי ברכה, שמבחינתי היה תמיד איפשהו רחוק מלפנים באזור של המקצוענים, הייתי בטוח שפשוט הורדתי לעצמי סיבוב אחד. יצאתי חסר אנרגיה ומבואס לריצה, שגם ככה מעולם לא היתה הצד החזק אצלי. רוצה לפרוש רצתי לאט אפילו ביחס לעצמי – עשרות של אנשים עקפו אותי בריצה הזו וסיימתי במקום 50 או אולי יותר. כך איבדתי את ההזדמנות לעשות את המירוץ הכי טוב בחיים שלי. תל אביב – אני מגיע כדי לייצר לעצמי חוויה מתקנת!
זה לא כותב הכתבה, אבל גם הוא נהנה כמו כותב הכתבה…
ההכנות, הציוד ותוכנית האימונים
נתחיל בתוכנית האימונים – לא היתה כזו.
למרות שאני כבר מתבשל בלימודים בקורס המאמנים של שיאים, אני אישית לא אוהב לחיות בתוך רשימת מטלות. אז כן, הגעתי עד 12 ק”מ בריצות האחרונות כדי ש- 10 ירגיש נורמלי, ואפילו עשיתי כמה ריצות טמפו, והפוגות אחת או שתיים. באופניים שום שינוי – כמה אינטרוולים בחודש האחרון וזהו. שחייה – פעם בשבוע… הייתי רוצה יותר אבל… זה מה שהצלחתי. המטרה שלי היא להתנסות אחרי זמן רב, לא לאתגר את שחר שגיב. אה, הוא באיטליה בתחרות גביע עולם… מפחד להתמודד מולי כנראה… 🙂
אבל ציוד אני אוהב! ציוד זה כמו תחביב מקביל וקיים בפני עצמו לצד הספורט – אז שאלתי מרוקנרוד בלטרון למבחן את ה Ridley Dean – אופני הנג”ש השפויים של רידלי, עם יכולות התאמה טובות יחסית ופחות קיצוניים מה Dean Fast, ועליהם הוספנו גלגלים עמוקי פרופיל של Vision למבחן. חליפה גם צריך, ולשם כך התחלתי להתנסות עם חליפת Bioracer מדגם ה-Team שיש להרבה קבוצות בקסטום, וקסדת Zero RH + מדגם אווירודינמי כביש תואם – שני פריטים שמוכרת לימור כבירי במתחם תחנת הדלק של עינת.
בודק את הציוד ברכיבה מקדימה בלטרון – האיירובאר ירד בעוד ס”מ בערך.
אני כמעט מוכן – אבל את הפשרה שאני סוחב עם משקפי השחייה שלי הייתי חייב להפסיק – קניתי לי משקפיים חדשים בדוגית – Zoggs שפשוט שמים את הנוכחיים שלי מיידית בפח, בקנה מידה שממש מעצבן אותי שלא ניסיתי אותם קודם לכן.
אקספו שמתחיל קודם ומאפשר לאסוף שקיות בלי לחץ בבוקר האירוע זה מעולה. באקספו בחמישי בערב, עת הגעתי לאסוף את השקית קלטתי את הגומיות והסוגר המהיר לנעליים שמוכר גדי מ Activim ושידרגתי גם את זה. הסתובבתי בין הדוכנים של Hoka, פגשתי את ניר מ Isostar ומשקפי Adidas, וכמובן – את רוני ענר מ Rudy Project, שאירוע בלעדיו הוא לא אירוע.
משמאל: רוני ענר וגיא חלמיש (גיאחה)
בשנה הבאה – אקים אוהל שמירה על הדוכן של Rudy Project בלילה לפני…
מתברר שכבר בשעה מאוד מוקדמת – אולי 4:30, סגרו את כל כבישי הגישה לנמל תל אביב. סגירת אזור ההחלפה היא ב 5:45 והלחץ מתגבר: למצוא חניה בעיר צפופה, מרחק גדול יחסית מהתחרות, להתארגן לתחרות עצמה וכו’… אלה מסוג ההפתעות שלא נעים לגלות בבוקר תחרות. חניתי באבן גבירול אחרי כמה הקפות והגעתי 10 דקות לפני סגירת המתחם. איזה לחץ!
לעומת זאת – לחץ לקראת הזינוק שלי (אולימפי 45-54) אין בכלל: הזינוק אמור להיות ב 7:20 ובפועל היה ב 7:40, כלומר שעתיים תמימות מסגירת איזור ההחלפה – שזה הרבה הרבה יותר מדי, ולא לקחתי את זה בחשבון – נאלצתי לשנורר ממישהי נדיבה מקבוצת Road Runner איזה בר וג’ל – תודה! הצלת אותי! (מבטיח שלהבא זה לא יקרה – טעויות של משתתף שיצא מהקפאה). אני מבין את הצורך בסגירת המתחם – שכן כל הזינוקים המדורגים מביאים מתחרים להתחיל להתחרות ולעבור בו במקביל להמתנה שלנו.
חברותה בחוף
אבל ההמתנה היא גם חיובית – היא הופכת למפגש חברתי כייפי עם המון אנשים: הנה שי לחוביצר, חבר וותיק שהפך, הוא אשתו והילדים לטריאתלטים – משפחה ספורטיבית שלמה. הנה יוסי רובננקו – שעד היום היינו רק בקשר ווטסאפי וכיף להיפגש, הנה דנה צימרמן – פאנליסטית בכירה (לינק לכתבותיה) שעושה שליחים ומכסה שחייה וריצה, מורן נווה כוכבת הכתבה והסרט שלנו ב BIKEPANEL על ספורטאים סוכרתיים… מקשקש קצת עם עוז דודאי מאמן Team Misgav שהפעילויות שלנו משיקות גם לאופניים, וכך גם עם אלון שפר – שהוא ואשתו הטרייה טריאתלטים וסיפור אהבתם והטרנספורמציה האישית שלו בספורט סופר אצלנו ב BIKEPANEL ועוד ועוד.
הולכים לשחות בים (סליחה: “open water”)
שנים שלא שחיתי בים ואני ממש חם על זה כבר. ההזנקות מתקדמות גלים גלים. הזמן עובר והחרדה העיקרית היא מפני החום העולה. בבוקר זה עוד נחמד, אבל אחרי כן – יהיה קשה.
הים טיפונת גלי, אבל לא ברמה קריטית – מי ששוחה טוב ירוויח מכך ומי שפחות מרגיש בנוח בים זה כנראה ישחק לרעתו. פה אגלה לכם עוד פרט ביוגרפי קטן – יש לי קצת עבר בשחייה, בכדורמים וגם רקע בספורט ימי… טוב לי בים, נעים לי בזרמים וגלים, ומבחינתי כמה שיותר סוער זה יותר כיף! :).
המזניק-כרוז מצליח להרשים אותי – הוא מנהל שם את הזינוקים במיומנות ונותן עניין בחוף. On your marks וצפירה, ואנחנו רצים למים. שלושת המצופים הכתומים הם היחידים שצריך לראות מסביר לנו הכרוז דקה קודם ואני שוחה עם חצי מבט קדימה – כמו בכדורמים, ומנסה למצוא, ללא הצלחה רבה איזה דראפטינג איכותי במים.
שתי הקפות זה הז’אנר האהוב עלי בטריאתלונים – אני אוהב את היציאה מהמים, האוורור הקצר הזה מהמונוטוניות וראות המבט המוגבלת של השחיה. אבל זה קצר ומייד נכנסים שוב. קצב קבוע, לא היסטרי מדי, וקדימה – לאופניים. 30 דקות וסיימתי (אל החלפה איטית ולא מתורגלת במיוחד).
נגד השעון ללא דראפטינג
תסלחו לי כל קוראי, אני אוהב אתכם אחד אחד, אבל טוב שאין דראפטינג. דראפטינג עם טריאתלטים זה לא בשבילי… בפעם האחת שרכבתי בטריאתלון עם דראפטינג זה היה מפחיד, כאוטי וכמובן שאיזה דביל זיגזג ונכנס בי, נשבר שפיץ ונאלצתי לעצור ולאלתר באמצע המירוץ.
טריאתלון תל אביב די מורכב במסלול שלו, כלומר – זה לא הלוך חזור פשוט: יש פה יציאה לאילון דרך רוקח, פנייה דרומה לכיוון ההלכה, U-turn ורכיבה צפונה עד שבעת הכוכבים בהרצליה (שם הנחיות התגלו כשגויות או לא ייושמו בשטח כשהסיבוב של האולימפי והספרינט אוחדו בניגוד לתדריך), וחזרה – שגם בה יש U-turn אחד כדי להגיע לירידה מאילון, כניסה לבית ההלוויות ויציאה לסיבוב נוסף.
אני כבר כשלושה שבועות עם אופני הנג”ש של רידלי, ונהנה מהם מאוד. הורדתי קצת יותר את האירובאר, הבקבוק האווירודינמי נוח לי לשליפה, יש תא גומי עם חריץ לשליפת הג’לים על הצינור העליון. אני מרגיש נוח ומהיר. אבל רוכב מאוד שמרני – לא נתתי הכל ולא התקרבתי לכך אפילו: שמרתי על דופק נמוך יחסית של 155 פעימות לדקה, ועל כוחות לריצה. מבחינת מהירות ניסיתי לא לרדת מ 37 קמ”ש בכל מצב, ולהיות איפה שאפשר קרוב ל 40. חומצת החלב ברגליים בכל זאת הצטברה, אבל מה שאני זוכר מהאופניים זה את חוסר הריכוז שלי: מסתכל על כל אופני נג”ש מגניבים שאני עובר, על כל ספורטאי שנראה מקצועני יותר. הם תופסים לי את המבט והריכוז ואני לא בפוקוס מלא על הביצוע. הפרעת הקשב והריכוז הזו מעט נרגעה בהקפה השנייה שם הצלחתי לעבור למיקוד קשב פנימי יותר – כנראה שמה שהייתי צריך זה להתאפס על עצמי, ופשוט להתאמץ מעט יותר בדופק 158-160 (אין לי וואטים באופני המבחן).
סיימתי את האופניים אחרי 1:03:26 שזו התוצאה המהירה שלי ביותר אי פעם בטריאתלון באופניים – אין ספק שבזכות אופני הנג”ש, ואני מקווה שלא בזכות מרחק חסר.
ריצה – טיפול בהצפה
פעם ראיתי סרט בערוץ 8 על פוביות ועל טיפולים שונים בהן. במיוחד הגניבה אותי השיטה של הצפה: לוקחים מישהו שיש לו פחד גבהים (או כל פוביה אחרת), ופשוט מציבים אותו עוד פעם ועוד פעם להתמודד עם הפחד בגובה מתגבר, עד שהוא מתרגל… אז נרשמתי לתוכנית: אולי כל העניין הזה של RUNPANEL אצלי זה בעצם טיפול התמודדות עם ריצה באמצעות הצפת יתר.
כל השמרנות שלי בשחיה, והרכיבה המדודה באופניים נובעות מזה – אני זוכר את עצמי כרץ גרוע וסובל בטריאתלונים ומייחל שזה רק יגמר. עוד לפני טריאתלון ת”א הדבר העיקרי שמטריד אותי בו הוא הריצה. עליית הטמפרטורות הצפויה להיום לא הקלה על החששות – גם לסבול ממילא בתחרות וגם לסבול מעודף חום זה לא הרעיון שלי לבילוי כייפי לשבת.
האם הטיפול הצליח? זהו שלא – זה היה סבל ורק ייחלתי שהוא יגמר… :). אבל לתת תוצאה טובה רציתי ובאתי נחוש. כשאלון שפר שאל אותי אמרתי לו שמעל 50 דקות זה יאכזב אותי, בין 48-50 דקות זה יהיה בסדר, ועם כל תוצאה מתחת ל 48 אהיה מרוצה מאוד. החצי הראשון היה כייפי ומהיר ושעון ה Suunto Spartan HR שבמבחן אצלי כעת סייע לי לשלוט בקצב שתכננתי – לא להגזים מדי ולא להאט מדי. התייצבתי על דופק 161 וייחלתי להגיע כבר אל רטט ה Lap הבא המסמן שעוד ק”מ עבר, כמה שיותר מהר, תוך כדי שאני מרגיש את השמש שורפת בעורי, ואין ממנה מחסה.
החצי השני היה חם וסיוטי וצרכתי עד תום את הגשת המים של המרעננים בדרך (ולאחר מכן שמעתי תלונות ממשתתפים שאמרו שכשהם הגיעו היה מחסור במים בתחנות ובסיום, אבל אצלי זה היה בסדר גמור). תוך כדי הריצה אני קולט איך מדי פעם אני שוקע לסגנון הגרוע שלי – עם מנח גוף “אחורי” יותר והקצב יורד, ואז מתקן ל”נפילה” קדימה וצעדים קלילים יותר והקצב חוזר לעצמו. קשה לי, אבל אני מרגיש שאני רץ כמו שרציתי – בין 4:30 ל 4:50 לקילומטר, שזה סוג של חוויה מתקנת. סובלת, אבל מתקנת. אתר “מבט למירוץ” מעדכן שרצתי ב 47:14. סאב 48 בטריאתלון – צ’ק!
יוסי רובננקו רץ בטיילת
כמה עניינים עקרוניים –
אחרי שדי כשלו כנראה הנסיונות להרים מקצה עלית הגון באילת, זו שנה ראשונה בה אליפות ישראל עילית מתקיימת בת”א. נעדר מהתחרות רון דרמון הספורטאי האולמפי בעקבות תאונות אופניים חשמליים שפגעו בו בעת אימון רכיבה, וכן שחר שגיב האלוף היוצא (אחיו של רן – שניצח היום בעלית) – בעקבות הכנה לתחרות בחו”ל.
דיברתי עם גיא כפתורי (קבוצת הטריאתלון The Buttons), שמסביר: “אילת מרוחקת, יקר יותר להגיע אליה להתחרות (מלון), ות”א הרבה יותר נגישה. גם מבחינת טיימינג אילת נופלת בצורה לא מתאימה ללוח השנה של העלית: הספורטאים שמתחרים גם בסבבים בחו”ל מגיעים אחרי פגרה ונוחתים ישר לאליפות ישראל. במקום זאת, איחדו בת”א בין הנוער החזק והעלית הבוגרים במקצה ספרינט דינמי. היתה יופי של תחרות ברמה הכי גבוהה והכי צמודה שנראתה עד כה בישראל. היה עומק ועניין עם פלטון – והחלק החזק של הנוער החזיק עם הבוגרים”. אומר כפתורי. עוד הוא מציע, לשנות את המסלולים של מקצה הספרינט עלית ואליפות ישראל – להזניק אותם יותר מאוחר (פחות בעיה מבחינת חום כי זו תחרות של שעה), ולעשות דרמה ועניין בתוך העיר עבור הקהל – באמצעות הקפה קצרה של כ 3 פניות עם הרבה טכניקה והתרחשות, בה הספורטאים חולפים ליד הקהל כמה פעמים גם בריצה וגם באופניים.
לא פשוט להפיק אירוע כזה, זה היה אירוע ענק ומרשים מאוד, מורכב לוגיסטית, מתפרס על שטח ענק, במרכז הארץ, עם המון צופים, משתתפים ואווירה. לשיפור הייתי רוצה לראות פתרון לחניה קרובה יותר לאירוע למשתתפים, ולזנק מוקדם בהרבה – וקרוב יותר למועד סגירת שטח ההחלפה: לזמן שחלף היתה השפעה על תזונה, אפקטיביות קרם ההגנה, וכניסה לחום הקשה, המאוחר יותר שיש בה גם סיכונים נוספים.
האמת שאני לא רואה איך לפתור את זה, אז יכול להיות שזה סתם שחרור טענה לא פרודוקטיבית (מתנצל) אבל ברמה הספורטיבית – ערבוב הקטגוריות על המסלול לא עשה לי טוב: לא היה ברור לי איפה המתחרים שלי, איפה אני ביחס אליהם, מי נגד מי. זיהוי השחקנים שאיתך בקטגוריה בהחלט משפיע על הביצועים ומדרבן ולי זה היה חסר בפורמט הזה. למרות שהיה יפה לראות את רן שגיב והמתחרים האחרים חולפים על פני במהירות ומסמנים לי לאן לשאוף כדי להיות צעיר ומהיר, זה לא בדיוק אופטימלי עבורם לזגזג בין המוני קבוצות הגיל במסלול צר.
מימין: אמיתי יונה, רן שגיב , רועי זוארץ , הגר כהן כליף , מארי אליאס , ליאן ויתקין.
הופשרתי ונהנתי מאוד
אבל למרות כל ההערות, חזרתי ונהנתי מאוד ואני שמח שבחרתי בטריאתלון תל אביב לשם כך ומודה על ההזמנה של איגוד הטריאתלון לסקר.לפי מבט למירוץ: 1188 סיימו את המירוץ – כמות מרשימה וגדולה. אני עשיתי 2:27:16, והגעתי למקום 14 מתוך 224 ו-9 מתוך 126 בקבוצת הגיל.
זו היתה הזדמנות נחמדה וייחודית להפשיר פתאום בעתיד: הענף עבר כל כך הרבה, והתמקצע. כולם נראים טוב כל כך, עם ציוד שווה ומגרה ובעיקר – יש אקוסיסטם עשיר של קבוצות ומאמנים בעוד שבעבר זה היה בעיקר ספורט של אינדבידואלים שאיכשהו התגלגלו אליו. ענף הטריאתלון בהחלט מראה את עוצמתו באירועים כאלה.
מאת: גיא חלמיש
צילום: שי לחוביצר, קבוצת 4Fitness, גיא כפתורי The Buttons, מיקי בן ארי מזרחי, גיאחה
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו: