הוא היה טריאתלט ורץ שנים ארוכות בצורה רצינית, אבל אז גיא חלמיש הפסיק עם הריצה עשור שנים כדי להתמקד באופניים ובשחיה. אחרי הפסקה ארוכה הוא חוזר בהדרגה ובזהירות לריצה, ומספר על כך בסדרת הכתבות “חוזר לרוץ”:
מהו רץ אמיתי לדעתך?
יהיו מי שיגידו שמי שיכול לצאת בכל רגע נתון לריצה של 10 ק”מ הוא “רץ אמיתי”. עשרה קילומטרים כבר מחייבים אימוני ריצה סדירים, בניית מרחק הדרגתית, וקילומטרז’ ריצה שבועי שהופך את הריצה לחלק מהחיים של האדם. מי שצריך זאת כדי לרוץ 5 ק”מ אולי יציין את זה כמרחק המגדיר רץ אמיתי? ואולי חלק מאלה שכבר עשו מרתון, או אולטרה מרתון חושבים שרק זה מצדיק הכנסה למועדון האקסלוסיבי של “רצים אמיתיים” (במיוחד אם הם בפנים, וכמה שיותר אחרים בחוץ)?
10 ק”מ? חצי מרתון? מרתון או אולטרה? לפי זמנים? מתי תגדירו מישהו כ”רץ אמיתי”?
השאלה הפילוסופית, חברתית ואנתרופולוגית הזו מעניינת אותי. בתחושותי כלפי הזהות העצמית שלי, העובדה שחזרתי לרוץ עוד לא עושה אותי ל”רץ” באמת. כלומר, אני כבר עושה את הפעולה הזו איזה שלוש פעמים בשבוע, אבל בשביל שארגיש שאני רץ אמיתי אני צריך יותר. אני עדיין הרבה יותר רוכב אופניים אמיתי מאשר רץ אמיתי.
ההגדרה שלי את “הרץ האמיתי” אינה מבוססת על מרחקים או זמנים – מספרים הם לכאורה מדויקים אבל לאו דווקא מועילים להגדרה הזו. פעמים רבות הם משמשים בעיקר את אלה שצריכים חיזוקים חיצוניים לערך שלהם כספורטאים ועצוב מכך – כבני אדם. התפיסה שלי את העניין שונה לגמרי – היא מבוססת על מונח שבאנגלית עובר טוב יותר: Perception. כדי שאני ארגיש רץ אמיתי הריצה צריכה להפוך להיות אבר פסיכולוגי בגופי. זהו איבר תודעתי בלבד, אולם הוא חייב להיות נוכח ואמיתי, מוחשי כמעט כמו יד או רגל. המבחן הוא פנימי: האם אני מרגיש רץ אמיתי? האם אני מרגיש את הריצה בתוכי?
ומה עם 9 ק”מ? זה נחשב?
לאחר תקופה של כשלושה חודשים בהם התחלתי לאט, והוספתי מרחקים באטיות עוד לא הייתי שם, אבל זה הולך ומתגבר. עליתי משני אימונים בשבוע לשלושה. צברתי מרחקים באטיות ובעקביות כשמרחק אחד לנגד עיני – 10 ק”מ. משהו במספר הקסם המתמטי המושלם הזה מדבר אלי. המצחיק הוא שאת התחושה הזו שקיוויתי לקבל בריצת ה 10 קילומטרים הראשונה שלי קיבלתי דווקא בזו שקדמה לה: ב 9 הקילומטרים: יצאתי לריצה איטית וכייפית בשדות, וחשתי שאני רץ הרבה. יכולתי להמשיך, אבל הפסקתי – יש גם את שבוע הבא, מדוע לדחוק את הפור פליי הזה? אני נהנה מהדרך.
בשבוע שלאחר מכן רצתי את מספר הקסם. רצתי לאט, במסלול איטי ויפה, חלקו חולי, חלקו בשמורת טבע, חלקו בחורשת אקליפטוסים וחלקו בשדות תותים ומטעי תפוזים. הנה גנב תפוזים עלוב שהגיע עם הג’יפ והכלב לקחת שקית לא שלו. הנה עוד שני רצים שאני אומר להם שלום פעם שנייה בשדות. 51 דקות כייפיות של אוויר טוב. הרצון לדעת כמה אתה רץ ביחס לעולם, לעצמך, הוא מעניין. ריצה של 10 ק”מ תתן לי אינדיקציה כלשהי, למרות שעוד לא התחלתי עם מהירות בכלל.
אבל מבחן ריצת 5 הקילומטרים בקורס מאמני ריצות ארוכות זה משהו אחר
כחלק מהחזרה היסודית שלי אל הריצה ובניית אבר הריצה בתודעה שלי, נרשמתי לקורס מאמני ריצות ארוכות של שיאים בהובלת חוה גרו ואבי דה פילוסוף. עוד אספר על הקורס המצוין הזה, שלקחתי כדי להתמקצע בריצה ולכתוב עליה ב RUNPANEL עם עוד שכבת ידע.
הנושא הפעם הוא לא הקורס, אלא הטסט הראשון שאמור להצביע היכן סף חומצת החלב שלי (סח”ח), לתת לי אינדיקציה מסוימת (לא אופטימלית) על דופק מקסימלי, וללמד אותי קצת יותר על הקצבים שאני יכול להחזיק בהם. למרות היחס האמביוולנטי שלי למספרים והעדפת גישת ה”חוויה”, אין ספק שיש משהו בחוויה התחרותית והקצבית שמכניס פלפל לחיים. אני חצוי בין חיפוש ריצות שלבות ונופיות לרצון להיות מהיר. אנחנו יוצאים אל מסלול ה 400 מטרים של מרכז הספורט באוניברסיטת תל אביב.
חוה גרו, בהנחיות לפני תרגול מעשי בקורס מאמני ריצות ארוכות של שיאים באונ’ ת”א
מה היכולת שלי באמת?
אני סקרן מאוד לגבי יכולותי כרץ, אשר בשלב זה הן נעלם מוחלט. כמה אני אמור לרוץ 10 קילומטרים בקצב תחרותי? בשלושת החודשים הקודמים לטסט הזה עדיין לא עשיתי אימוני איכות, כלומר הטסט אינו “לפי הספר” מבחינה זו, אבל לזכותי עומד בכל זאת העומק הכללי וההיסטוריה שלי בספורט.
בהעדר תוצאת בסיס לקבוע קצב לפיה, אני נעזר בהנחיה של המאמנת והמדריכה שלנו בקורס: חוה גרו מזכירה לנו מה התחושה הנשימתית שצריכה להיות – הכלי העיקרי לפיו מי שאין לו תוצאת בסיס אמור לנהל את הטסט לפיו. שליש ראשון: מתחיל להיות קשה לנשום או קשה, שליש אמצעי – קשה לנשום, ושליש אחרון נותנים את הכל. אני מחליט לנהל את הריצה בדיוק ככה, בנסיון לייצר Negative Split עדין. זה הצליח לי טוב יותר ממה שחשבתי – חוץ מספירת ההקפות, כיוון שהתברר שהוספתי לעצמי 400 מטר למבחן, ולכן גם התחלתי בהגברת הקצב של השליש האחרון מעט מאוחר יותר ממה שהייתי צריך, והפסדתי במדידה את ההקפה האחרונה המהירה יותר. נו טוב – שיהיה מרווח לשיפורים בהמשך.
בהתאם לזמני הקפות שהוציא ה Lezyne וסמן ה GPS אני מעריך שהזמן שלי יצא סביב ה- 20:37 דקות, כלומר קצב של 4:07 לק”מ. הדופק המקסימלי הוא 184 וממוצע הדופק במבחן הוא 171. בגיל 45 אני מרוצה מזה כתוצאת יסוד. מחשבון מקמילן מעריך אותי לפי מצב נוכחי, לפני תוכנית אימונים ועבודה, כרץ של 3:20:53 ואני חייב להודות שזה הרבה יותר מוצא חן בעיני לרוץ ככה תאורטית, במחשבון האינטרנט, מאשר באמת לנסות ולממש את זה… אולי בשנה הבאה, או עוד שנתיים (ויכול להיות שאף פעם לא).
המספרים – אולי בכל זאת יש בהם משהו?
מאז שנכתבה הכתבה הזו, כבר רצתי טרייל למרחקים של עד 20 ק”מ, אבל בדרך – בין המתח הזה של ריצות חוויה, Trail, טיולי ריצה, לבין העיסוק האובססיבי במספרים אני מבין משהו נוסף לגבי איבר הריצה האוניברסלי. כרוכב, הסתכלתי בעבר על חבר טוב שלי שרץ פעמיים מרתון והתקרב לשלוש שעות, קצת בתמיהה. לא הבנתי את הקטע של הזמנים והמדידות הטירופי הזה שיש בריצה. הטירוף לרדת מ”מחסום ה 3 שעות” רק הוביל אותו בעיקר לפציעה ופרישה – לאחר שלא ירד מ-3 שעות מה נותר? הוא איבד את החוויה המנותקת מביצועים, ובדרך הרס לעצמו את הברכיים. באופניים הכל הרבה יותר טיולי, זורם, מתחבר להוויה והרבה פחות תחרותי אצל רוב הרוכבים.
אבל אין כמו ההתנסות כדי לחוש את הדברים. הבנתי כעת, שהזמנים הם חלק מהיכרות אינטימית שלך את עצמך כרץ. יש להם תפקיד, והם משרטטים את גבולות אבר הריצה שלך ומסייעים לך לחוש את קיומו. אין לי שום ספק שהם לא יהפכו אצלי לחזות הכל – אחרי שנים של עיסוק בספורט, הראייה שלי היא הוליסטית עם חדירות קצרות בלבד לתקופות תחרותיות. אני הולך להנות מתרבות הריצה על כל גווניה, תוך כדי שאני… חוזר לרוץ.
מאת: גיא חלמיש
צילום: עופר עברי
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו: