מרתון פטרה – לרוץ בסלע האדום בירדן

מרתון פטרה שבירדן הינו שילוב משודרג של מרתון ירושלים והמרתון המדברי כאן בישראל. במרתון ירושלים יש עליה מצטברת של כ-670 מטר, ובמרתון בפטרה 1074 מטר, כמעט כפול. נוסף על הגובה המצטבר, המסלול של מרתון פטרה עובר בשטח, זאת בניגוד למרתון ירושלים, שם רצים על אספלט כל הדרך. חלקים מסוימים במסלול הריצה בפטרה עוברים בשבילים ודרכים שכלי רכב לא מסוגלים לעבור. אם כל זה לא מאתגר אתכם, אין בעיה, הוסיפו לעסק טמפרטורת שיא של 38 מעלות וכעת גם השרוטים באמת, כמוני, יהיו מרוצים.

במאי השנה השתתפתי במרתון החומה הסינית, שאורגן על ידי חברת Albatros Adventure Marathon, וכך נחשפתי למרתונים נוספים אותם החברה מארגנת. מרתון בסוואנה של דרום אפריקה שם רצים בין חיות הבר. מרתון במיאנמר (שכנה של תאילנד) במסלול העובר ליד מקדשים וכפרים קטנים. המרתון הקר בעולם, המתקיים בגרינלנד, וכולל ריצה על קרח ושלג, ומרתון פטרה. פטרה נמצאת ממש כאן לידנו, ואיתה בחרתי להתחיל.

דווקא עכשיו משבר דיפלומטי עם ירדן?

לפני כ-23 שנים נחתם הסכם השלום בין ירדן לישראל. בעקבות הסכם זה נפתח הגבול בינינו למעבר אזרחים. לישראלים כמוני שגדלו על שירו של אריק לביא וחיים חפר – ‘הסלע האדום’, האפשרות לבקר בפטרה ללא חשש קרצה, אבל, איכשהו מעולם לא קפצתי על המציאה. הרגשתי שזה לא מספיק בטוח בשבילי לטייל שם. מרתון פטרה עזר לשנות את דעתי והחלטתי לנסוע לירדן ולשלב את ריצת המרתון עם טיול מקיף בירדן. כמובן שמיד לאחר שקיבלתי את ההחלטה פרץ משבר דיפלומטי בין ירדן לישראל, כאשר מאבטח של שגרירות ישראל בירדן גרם למותם של שני אזרחים ירדנים, בשעה שכנראה, אחד מהם ניסה לקצר את חייו של המאבטח באמצעות מברג. אם זאת, המשבר והחששות שבאו בעקבותיו, לא גרמו לי לשנות את התכנית.

בצמוד לאילת נמצא מסוף הגבול. יצאנו את מדינת ישראל. עכשיו אנחנו עם העגלה עוברים בשטח ההפקר. המעבר מזכיר קצת את הסרטים בהם המרגל הרוסי מוחלף במרגל האמריקאי. במקרה שלנו, הופיעה מולנו קבוצה של צעירים אמריקאים שיצאו מירדן להמשך טיול בישראל. 300 מטר של צעידה בחום היבש של הערבה ואנחנו בצד הירדני.

כנראה שלשוטר ירדני אסור לנשום אויר באופן ישיר, לכן, כל השוטרים היו צמודים לסיגריה בוערת. לא היה אחד מהם שלא עישן. נעצרנו. לא ברור מה הפריע להם. האם העובדה שאנו ללא מדריך וללא ליווי, או שמא העובדה שביקרנו בירדן לפני שלושה שבועות או אולי הביקור המתוכנן שלנו בפטרה. בכל מקרה, קבלנו הנחייה להמתין. זוג אמריקאים צעירים וחמודים שרצו לחלוק אתנו מונית לפטרה הגיש את הדרכון בחלון, קבל חותמת והמשיך. הדרכון שלי עבר מהשוטר בחלון הקבלה לקצין שישב לידו. הוא לקח את הדרכון והלך לחדר סמוך. דרך הדלת שנשארה פתוחה יכולתי לראות אותו פותח וסוגר מגירות עמוסות תיקים, לאחר שעיין באחד התיקים, צילם את הדרכון שלי והתקשר לקצין בכיר ממנו. תוך כדי שהוא מדבר אמרתי לו שאני אמור להגיע למרתון שמתקיים בפטרה, הקצין שלא הרבה לדבר באנגלית הישר מבטו אלי ואמר “אני יודע, תמתין כאן!” לאחר מכן הלך לחדר אחר, שם מאחורי דלתיים סגורות נחרץ גורלי… אנחנו יכולים להמשיך. פחות משעה מרגע שהגענו למעבר הגבול, אנחנו בירדן.

בשעות הצהריים אחרי כ-500 ק”מ של נסיעה כוללת מהבית, דרך מעבר הגבול, המונית והרכב הירדני, הגענו אל העיירה ואדי מוסא השוכנת בסמוך לעיר הנבטית פטרה.

ואדי מוסא היא עיירה הררית קטנה

רוב תושביה מתפרנסים מתיירות. עיקר התיירים מגיעים לעיר הנבטית פטרה בחורף. לפני כעשר שנים הוכרז המקום כאחד משבעת פלאי תבל יחד עם פירמידת אל קסטיליו במקסיקו, פסל ישו בריו דה ז’ניירו, מאצ’ו פיצ’ו בפרו, הקוליסיאום ברומא, הטאג’ מהאל בהודו והחומה הסינית (שם כבר רצתי מרתון אחד, באחרים עדין לא). המקום מושך אליו מבקרים רבים מכל העולם, אבל חודש אוגוסט החם הוא חודש חלש במיוחד במקום, לכן כנראה קבעו את המרתון בזמן זה.

בסיור ערב בפטרה ארח אותנו גבר ירדני משופם עוטה כאפייה ירדנית טיפוסית בצבעים אדום ולבן ועקל שחור. הוא ביקש מאתנו באנגלית מושלמת שנתלווה אליו. צעדנו בעקבותיו אל עתיקות פטרה. שביל  חצץ וכורכר מוביל מהעיירה אל אפיק הנחל המכונה סיק. לאורך השביל פוזרו נרות בתוך שקיות נייר חומות, לאורם ניתן היה להבחין בקושי בתווי הדרך. הלכנו בשקט והקשבנו לקולות הלילה שסביבנו. לאט לאט החלו הקירות של הסיק להתקרב אחד לשני ובמקביל גם להזדקף ולגבוה. בשלב מסוים המרחק בן הקירות היה פחות משלושה-ארבעה מטרים וגובה הקירות נמדד בעשרות מטרים. פטרה נמצאת בגובה של כ-850 מטרים מעל הים, באמצע המדבר.

האוויר כאן יבש מאוד, ובשעת ערב זו נשבה בגבנו רוח קרירה ויבשה. ליטופה של הרוח השלים את החוויה שעברנו בשעה שצעדנו לראשונה לעבר פטרה. לאחר כחצי שעה של הליכה הגענו אל קצהו של הסיק, במרחק של כמה עשרות מטרים אנו פוגשים לראשונה את בית אוצר פרעה (אלחזנה) אשר תמונתו מזוהה עם פטרה. אנו מתיישבים בשקט, לוגמים תה חם ומתוק שמוגש לנו מתוך פינג’אן גדול, ולאור הנרות המאירים את הקירות והסלעים שמסביבנו מנעימים את זמננו שלושה נגנים בדואים המנגנים על כלי נגינה אותנטיים. האקוסטיקה במקום מדהימה, קל להבין מדוע בני ישראל שעברו כאן בדרכם ממצרים לישראל בהנהגתו של משה (על שמו נקרא היישוב ואדי מוסא) התעכבו 38 שנים בטרם המשיכו לכיוון ישראל. בגמר הנגינה המקום הואר על ידי תאורה מיוחדת. התמונה שנגלתה לעינינו הייתה מדהימה. ראיתי את אלחזנה בתמונות רבות, המציאות יפה מהתמונות.

מתכנסים למירוץ

בתדרוך נאמר לנו להגיע למרכז המבקרים לפני השעה חמש וחצי (בבוקר).  לתדהמתי, הדוכנים שבמרכז המבקרים  עמוסים בסחורה למכירה, אך ללא מוכרים. הבדואים לא מאמינים בגנבים כנראה, או שהייתה שמירה טובה במקום. בחמש וחצי מגיע פיטר, מנהל המירוץ וללא גינונים מיותרים מזמין אותנו לצעוד אחריו. צועדים מוואדי מוסא דרך הסיק אל אלחזנה, פטרה, שם נקודת הזינוק.
עם אור ראשון אנו מצטופפים מול אלחזנה לצילום קבוצתי של כל הרצים ומשם מיד אל קו הזינוק. בשעה שש וחצי בדיוק אנו מוזנקים. במרוץ שני מקצים: חצי מרתון ומרתון מלא. שני המקצים מוזנקים יחד. אין שטיח מדידה וגם אין צורך, דקה יותר או פחות ממש לא משנה כאן לאף אחד.

פשרה ים תיכונית

הירדנים לא רצו לאפשר מרוץ בתוך שטח העיר פטרה. מארגני המירוץ עמדו על רצונם שהמירוץ יתחיל ממש מתוך מרכזה של העיר העתיקה. הושגה פשרה ים תיכונית: פיטר ירוץ ראשון בקצב סביר וכל זמן שלא יצאנו מתוך שטח העיר אסור לעקוף אותו, ואכן כך היה. מה שפיטר לא סיפר לנו הוא שקצב סביר מבחינתו הוא קצב של ארבע וחצי עד חמש דקות לק”מ. חוק העדר אומר שכולם רצים בקצב של המוביל, כך קרה שאני מוצא את עצמי מתחיל ריצת מרתון ארוכה בשטח קשה, בקצב שהיה מהיר מידי עבורי (ניראה לי שגם בשביל האחרים שהיו לצידי).

כמאתיים מטר לאחר תחילת המירוץ אני דורך עם רגל שמאל על אבן בצורה לא טובה. הרגל מסתובבת פנימה בזווית לא בריאה. הכאב חד וחזק. אני בקושי מצליח לעשות עוד צעד אחד וכמעט נופל על הקרקע. אין אפשרות לרוץ, אז עוברים להליכה. הרגל כואבת גם בהליכה ואני מתחיל להרהר בנטישת המירוץ. אם אפסיק כעת, עוד אספיק להגיע לארוחת הבוקר המפנקת שבמלון…
בסוף החלטתי להמשיך ללכת, רוב הרצים מלפני, ומאחורי יש רק שניים-שלושה ממשתתפי חצי המרתון שצועדים בקצב סביר. יש להם שבע שעות לעשות חצי מרתון, אין בעיה לעשות זאת בהליכה. גם לי יש שבע שעות, אבל למרתון מלא. אני לא יכול בינתיים לעשות מרתון מלא בהליכה תוך שבע שעות, בעיה!

פחות כואב לרוץ מללכת

לאחר הליכה של כמה מאות מטרים אני מנסה את מזלי בריצה, ומגלה שהרבה פחות כואב לרוץ מללכת. אם פחות כואב לרוץ, נרוץ – הנה אני שוב בתמונה. כשעוברים את המוזיאון של פטרה, הדרך הופכת לכביש סלול, וזה בדיוק מה שנחוץ לרגלים שלי כדי להתחמם כמו שצריך ולהעביר את רוב הכאב. מבט מהיר קדימה מגלה לי שני דברים: אחד טוב והשני פחות. לפני, במרחק לא רב יש עוד רצים. זה טוב. אני מתמקד בזה שהכי קרוב אלי ומתחיל לחשוב איך להשיג אותו. מצד שני, כאשר אני מרים את העיניים גבוה יותר, אני רואה עוד הרבה רצים. רק שהם הרבה יותר גבוהים ממני. לפני עלייה מפחידה, לא ארוכה במיוחד, אבל שיפוע חד מאוד. בשלושה ק”מ עולים יותר מ-150 מטר, בערך 5% שיפוע, אני מתחיל להזיע רק מהמחשבה על העליה אבל עשרים דקות מאוחר יותר, גם העלייה הזו מאחורינו. הטמפרטורה עדיין סבירה, סביב 28 מעלות, האוויר יבש וזה נעים, מצד שני הגרון שלי מתייבש כל הזמן ואני שותה בכמויות מהשלוקר שעל גבי. התחלתי את הריצה עם שני ליטר של איזוטוני, המשקה פשוט טעים לי. אני רץ ושותה.

השעון שלי מראה לי שאני חייב להגביר קצב, אחרת לא אספיק להגיע בזמן לנקודת הקט אוף הראשונה, 30 ק”מ בחמש שעות. במרחק של 200 מטר אני רואה את הרץ שלפני ומיד מתמקד בניסיון להשיג אותו. אני מודע לזה שהתחרות שלי כאן היא מול השעון ולא ממש מול הרצים הללו, אבל אנחנו רצים בדרך לא דרך. עליות וירידות קטנות, נכנסים לתוך ערוץ ואדי ויוצאים ממנו. אין לי ממש דרך לשמור על קצב ריצה קבוע. אני מתמקד כל הזמן בשני דברים: המקום בו אני מתכנן להניח את הרגל שלי בפעם הבאה והמרחק שהולך ומצטמצם ביני לבינו. כל כמה מטרים יש חץ כתום קטן שמראה את הדרך. בכל רגע נתון רואים חץ אחד, לעיתים רחוקות שני חיצים, אבל אין כמעט מצב שלא יודעים לאן לרוץ. נוח לי שהוא לפני, כך אני יכול לתכנן מעט טוב יותר את המסלול שלי. המסלול שלנו עובר ממש בתוך מכלאת עיזים. אנו מגיעים יחד למכלאה. מבצעים תרגיל החלפת מצלמות: הוא מצלם אותי, אני אותו, נפרדים והוא מאחורי. כעת יש משימה כפולה: אני רץ מהר כדי שהוא לא ישיג אותי ועוד יותר מהר כדי להשיג את זו שלפני. המרחק שלה ממני בשלב זה לפחות 500 מטר.

המסלול עובר באזור מדהים ביופיו

אני חושב לעצמי שאין שום סיכוי שהייתי רץ כאן אם לא הייתי במרוץ הזה. השקט שמסביב והאוויר הטוב קונים אותי. אני פוגש עדר עיזים שחוצה את השביל שלי עם רועה צעירה בראשו. “לא לצלם” היא מצווה מיד כאשר היא רואה אותי. אני מכניס את המצלמה לכיס. כעת היא מחייכת ואני מחזיר לה חיוך משלי. מרחוק אני רואה עוד אחת מתחנות השתייה. הנוהל שלי בתחנות היה לשפוך בקבוק מים על הראש ולהמשיך. יש לי עדיין שתייה בשלוקר ואני רוצה להקטין את משקלו.

אנו רצים לאורך כביש צר מפותל ומשופע בעליות וירידות תלולות. אני רץ כבר שעתיים. יש לי לכל היותר שלוש שעות ל-16 ק”מ, על פניו ניראה בר ביצוע. מאחר ואנו רצים על הכביש הזה הלוך וחזור, לאחר כמה ק”מ אני מתחיל לפגוש את ראשוני הרצים. חלקם נראים טוב, חלקם פחות. אנו עוסקים בברכות הדדיות וכך הזמן עובר.

הרץ שלפני כעת הוא אגוז קשה לפיצוח. אני רץ אחריו כבר 4 ק”מ והוא שומר ממני מרחק קבוע. כשהוא עולה בעלייה אני מתקרב אליו. אחרי העלייה יש ירידה והוא מתרחק ממני. אני מחליט שלפני הסיבוב אני חייב להשיג אותו. 300 מטר לפני התחנה בה אנו מסתובבים מתחילה ירידה מטורפת. הוא עובר להליכה. זו ההזדמנות לסגור גם אתו את החשבון, ואנחנו מגיעים יחד לתחנה. אני חוטף שם שתי בננות, מתדלק את השלוקר בליטר וחצי של איזוטוני וממשיך. בדרך חזרה אני פוגש לאט לאט את אלו שהשגתי בעמל רב. את השמונה ק”מ האחרונים עשיתי בשעה ורבע, לא נשמע מהר במיוחד, טוב, יש נסיבות מקלות. רגל שמאל שלי לא ממש במיטבה והעליות, הירידות, המסלול בשטח, והטמפרטורה, כן הטמפרטורה, עוד לא 10 בבוקר והשעון מראה כבר על 33 מעלות.

מיניבוס ההשפלה

מעט לאחר השעה 11 אני חוזר שוב לתחנת 30 ה-ק”מ. הקט אוף כאן הוא 5 שעות, כלומר צריך לצאת מהתחנה עד השעה 11:30. זו התחנה המרכזית של המרוץ, דרכה עוברים הרצים של חצי המרתון בק”מ ה-9 שלהם, ורצי המרתון בק”מ ה-14 וה-30. בתחנה עומד אמבולנס של הצלב האדום. אחד מהרופאים בוחן היטב כל רץ שעובר בתחנה. הוא בודק אם אפשר לעזור לי. אני מסביר לו בחיוך שהבעיה שלי נפשית ולא פיזית, חסר תקנה. ליד האמבולנס חונה כתזכורת מיניבוס שישמש בהמשך לאיסוף הרצים שלא עמדו בתנאים של המירוץ, אני לא מתכנן לנסוע במיניבוס הזה הפעם. ארבעה רצים שהגיעו לתחנה לפני משוחחים עם אחת מהמארגנות. היא מרגיעה אותם ואומרת שיש מספיק זמן לסיים בנחת את המירוץ, סה”כ עוד 12 ק”מ. אני מנצל את הזמן לאכילה. לאחר שחיסלתי שתי בננות, חבילה שלמה של סוכריות אנרגיה ושני חופנים של בייגלה, אני מתדלק שוב את השלוקר בליטר וחצי של איזוטוני וממשיך בדרכי.

חשכו עיני. ההר שמולי נראה מפחיד!

אני בוחן אותו היטב ורואה במרחק אווירי של כשני ק”מ ממני את התחנה הקרובה. היא 200 מטר גבוהה ממני, 200 מטר מעליה נמצאת תחנה נוספת, אני בקושי מבחין בה. עד הק”מ ה-37 אני צריך לעלות יותר מ-400 מטרים. אחת הרצות שהייתה איתי בתחנה הקודמת יצאה לפני. היא נמצאת כ-500 מטר לפני. המטרה שלי היא להשיג אותה לפני סוף העלייה. חלק מהדרך אני הולך וחלק רץ. היא עוצרת לשתות בתחנת הביניים ואני משיג אותה. כנראה שיש לה טקטיקה דומה לשלי כי עושה רושם שהיא עושה כל מאמץ להשיג אותי בחזרה. אני מגיע לתחנה בראש ההר בק”מ ה-37 מותש. השעה 12:40 יש פחות מ-50 דקות לקט אוף של הסיום. הטמפרטורה כאן מעל 37 מעלות. אין טיפת רוח. הבגדים רטובים ממים וזיעה וזה מקרר אותי מעט, אבל הנעליים והגרביים ספוגים במים וזה מציק לי. אני אוכל כאן עוד שתי בננות, שותה מעט, מרוקן את השלוקר. חרף החום אני רווי מים. חיסלתי כ-7 ליטר איזוטוני עד כאן. אין שום סיבה לסחוב משקל על הגב. מכאן יש עוד 5 ק”מ של ירידה מטורפת. אני מחליט לטפל ברטיבות בנעלים, מתיישב בעמל רב על אבן, חולץ נעלים וסוחט חצי ליטר מים מהגרביים.

הרצה שהתאמצתי להשיג בעלייה, ניצלה את המנוחה שלי בתחנה האחרונה והשיגה אותי. אני כעת מרגיש הרבה יותר קל. הרגליים שלי יבשות יחסית, השלוקר ריק. אנחנו רצים בדרך עפר גרועה  בירידה קשה. אני מצליח להגביר את הקצב באופן שאינו מובן לי. העייפות והכאב שהרגשתי בעליה נעלמו לחלוטין. אני משיג אותה בקלות ורק ממשיך להגביר קצב. בתדרוך נאמר לנו שבמירוץ זה, שילוט הקילומטרים הפוך, כלומר על השלטים יופיע המרחק לסיום ולא המרחק שעברנו. בפאתי וואדי מוסא אני חולף על השלט 2, כלומר, שני ק”מ לסיום, השעון מראה 6:38, נותרו 22 דקות לקט אוף, גם בהליכה אני יכול לסיים את המרוץ בזמן, אבל אני רץ בקצב של 5 דקות לק”מ. לא רע בהתחשב בירידה התלולה בה אני רץ בסמטאות הכפר הצפופות. אני מתרכז כדי לאתר את הסימון הבא בדרך המפותלת שמובילה אותי לקראת נקודת הסיום. מרחוק אני שומע את המוזיקה המושמעת בנקודת הסיום. כעת אני מבחין בה. עוד 300 מטר וגם המרתון הזה מאחורינו. אני חוצה את קו הסיום עם 6:48 על השעון, לא המרתון הכי מהיר שלי, אבל אחד המרגשים ללא ספק.

10 דקות מאוחר יותר, שעה שאני מחסל את הסנדביץ’ השני שלי, אני שואל את עצמי את השאלה הקבועה, האם ארוץ את המירוץ הזה שוב? כן, בטוח שארוץ אותו שוב. אני חייב לעשות אותו בפחות מ-6 שעות. חוץ מזה, מאוד נהניתי. נכון הוא קשה מאוד, אבל איזה נוף, איזה מסלול ואיזו אוירה.

81 רצים הוזנקו במקצה המרתון, 73 רצים סיימו , מתוכם 25 נשים ו-48 גברים.

מקצה מרתון גברים

מקצה מרתון נשים

100 רצים הוזנקו במקצה חצי מרתון, 38 גברים ו-62 נשים.

מקצה חצי מרתון גברים

מקצה חצי מרתון נשים

מאת: צפריר ים
צילום: צפריר ים, Albatros Adventure Marathons