ריצה מחוץ לשגרה \ דנה צימרמן

לפעמים כל מה שצריך זה כביש בהרים כדי להיזכר למה אנחנו אוהבים לרוץ

כל אחד שרץ בטח מכיר את זה: את מתלבשת לריצה, שורכת נעליים ויוצאת מהבית, וכבר כאשר מפתח הדירה מסתובב במנעול, את נתקפת בדכדוך. המסלול המוכר לעייפה, שאותו רצת שבעים טריליון פעם וחצי, כל כך לא מזמין שאת נתקפת לרגע ברצון עז לעשות סיבוב על עקבותייך ולחזור פנימה. המחשבה על דשדוש עייף באותו השביל\כביש בפעם הזיליון מוציאה לגמרי את החשק. למה לעזאזל אי אפשר לצאת קצת מהשגרה, גם בריצה, את שואלת את עצמך?

מאת: דנה צימרמן
צילם: מייקל לזר

נקלעתי למושב

כך בדיוק קרה לי לא מזמן, כשנקלעתי למושב גבעת יערים שבו גרים הורי בשבת מאוחרת. אחרי שהילדה הופקדה אצל סבה וסבתה למטרות בייביסיטר, נעלתי בעייפות נעלי ריצה ויצאתי החוצה. אף שאני לא גרה שם כעת, המסלול במושב מוכר עד מיאוס. לא התחשק לי לרוץ בכביש הלולים המדיף ריח למרחוק, והריצה בכביש הפנימי של המושב לא קרץ אף הוא, לאור היותו משופע בכלבים קטנים מרושעים ובלתי קשורים, שמוסיפים לריצה אלמנט של פרטלק לא מתוכנן ובלתי ניתן לשליטה. ויש כמובן את אפשרות תפירת כביש הגישה המחבר בין המושב לכביש הראשי – הדבר הכי קרוב למישור שיש באזור – אבל הצורך לחזור על מקטע של קילומטר עשר פעמים לפחות הפך את האופציה הזאת לבלתי מלבבת בעליל.

אז מה נותר לי לעשות אם לא להחליט לצאת מאזור הנוחות ולרוץ על הכביש הראשי, כביש 395. את המסלול אני מכירה היטב מימי האופניים שלי, שכן מדובר בחלק מעליית צובה הידועה לשמצה או לשבח, תלוי מה העדפתכם האישית. אף שרכבתי שם עשרות פעמים, מעולם לא רצתי שם, והמחשבה על הראשוניות שבדבר מילאה אותי בעליצות.

עלצתי

עלצתי גם בקילומטר השני והשלישי שכללו טיפוס מצטבר של יותר מ-40 מטרים. כיצד לא אעלוץ כשממזרח נשקפים אלי ההרים מצידו השני של כביש מספר 1, וממערב, נחל שורק עם ההרים החביבים הסובבים אותו, המארחים את הישובים נס הרים ובר גיורא? גם מזג האוויר מסביר פנים, קריר ונעים. והדובדבן שבקצפת, פה ושם עובר רוכב אופניים חביב – ומה הסיכויים שמדובר בחברים מתקופת הרכיבה? קלושים, נכון. אבל כך היה.

בסופו של דבר זו היתה ריצה ראשונה זה שבועות שבה לא הסתכלתי על השעון ותהיתי מתי אשלים את מכסת הקילומטרים הנחוצה לי, ובתקופה של פציעה חוזרת ומעיקה, גם באופן מוזר לא הופרעתי בכאבים. הריצה על המסלול הראשוני החזירה אותי בדיוק לבייסיקס: לסיבות שבעטיין אנחנו אוהבים לרוץ: שקט, תחושת מרחבים, תוואי משתנה, וגם חיות בר מדי פעם (הייוש דורבן חמוד שדהר לתוך השיחים, ברכות תן קטן שריחרח אותי ונעלם).

חוץ מהאופוריה, כדאי לזכור כמה דברים חשובים כשרצים על הכביש הראשי.

• לא (!) רצים על כבישים מהירים. לא (!!) רצים על כבישים סואנים. אם בתום הריצה ספרתם בערך מכונית לקילומטר, כנראה שהייתם בכביש מתאים. אם מדובר במכונית לדקה, זה כביש סואן מדי.
• דאגו לניראות – כמו ברכיבה: אם אתם בשולי הכביש, תדאגו לנראות. או במלים אחרות: בגדים שחורים זה ממש לא זה.
• רוצו ביום – כביש ראשי זה לשעות האור. בחושך עדיף להימנע.
• חפשו את השוליים – אם אין שוליים רחבים מספיק משני צידי הכביש, עדיף לרוץ בצד שיש שוליים. אם אין שוליים בכלל, יתכן שהריצה הזאת מסוכנת יותר מאשר היא נחוצה. עדיף לבחור מסלול אחר.
• רצים בצד שמאל של הכביש – אישית, אני מעדיפה לרוץ כשאני עם הפנים נגד כיוון התנועה. כלומר, בניגוד לרכיבה, שם רוכבים בשולי המסלול שבו נוסעים, אני מעדיפה לרוץ בשולי המסלול ההפוך, כך שאוכל לראות את התנועה המגיעה מולי. הגעתי למסקנה הזאת פעם, כשבעיקול באזור קיבוץ צובה כמעט פגשתי מקרוב את פלטון העילית של TACC. זו היתה חוויה די מפחידה ולא נעימה לשני הצדדים.
• עם הסמארטפון – עדיף לרוץ עם טלפון על כל צרה שלא תבוא (נגיד, פנצ’ר בנעלי הריצה. סתם).
• רוצו בשניים – הכי כיף לרוץ על הכביש בשניים. ועוד יותר כיף אם הרץ הנלווה גם עושה לך בוק תוך כדי ריצה. תודה למייקל לזר על התמונות המעולות.

מאת: דנה צימרמן
צילם: מייקל לזר

דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.