איך קבוצת ריצה שנפגשת אחת לשבוע תרמה לאקלים החברתי במחלקה לפסיכולוגיה

אפשר לחולל שינוי תרבותי בארגון בלי תקציב ובלי ביורוקרטיה. הסוד: זוג נעלי ריצה וקבוצת ריצה שמחכה לך בשמונה בערב. יואב קסלר, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון החליט להתמודד עם האתגר החברתי באמצעות ריצה:

כשנכנסתי לתפקידי במחלקה, הבנתי שיש אתגר חברתי משמעותי: קבוצות שונות – סטודנטים, תלמידי מחקר, דוקטורנטים וחברי סגל, כמעט ואינן נפגשות. הקורונה החריפה את המצב, כשהעבודה מרחוק צמצמה עוד יותר את ההזדמנויות למפגש אנושי. 

קבוצת ריצה כפתרון חברתי פשוט ויעיל

כדי לשבור את המחיצות נולדה יוזמת קבוצת הריצה המחלקתית. ריצה היא ספורט פשוט ונגיש, לא דורש ציוד או מיומנות ויוצרת מרחב שוויוני, נטול היררכיה, שמחזק קשרים אנושיים.

היתרון הבולט ביוזמה: השקעה מזערית מול תועלת עצומה. לא היה צורך בתקציב, ציוד או מאמן – רק רצון לרוץ יחד. המודל ניתן ליישום בכל ארגון: לזהות מובילים, לקבוע מקום וזמן קבועים, להציב יעד משותף ולשמור על אווירה מכילה. אני ממליץ בחום לכל מנהל או מוביל קהילה לשקול יוזמה כזו. ההשפעה חורגת מעבר לריצה עצמה, ומשפרת את האקלים הארגוני, התקשורת והשייכות.

צילום: רעות הנדל

איך ריצה בקבוצה יוצרת קהילה אמיתית

המפגש במהלך ריצה מאופיין בשיחות אותנטיות, בלתי אמצעיות. במהלך האימונים שלנו, נוצרו חברויות חדשות וחוצות גבולות: סטודנטים לתואר ראשון גילו שהם גרים בסמיכות לסטודנטים ותיקים והחלו לרוץ יחד גם מחוץ לאימונים הקבוצתיים. חברי סגל ותלמידיהם מצאו עצמם משוחחים על נושאים אישיים, על אתגרי החיים, וכמובן על הריצה עצמה. השיחות הללו, שהתרחשו בזמן הריצה או בסיומה, במהלך המתיחות המשותפות, יצרו תחושת שייכות ו"גאוות יחידה" שלא הייתה קיימת קודם לכן. 

מעבר לכך, הריצה המשותפת הפכה במהרה למקור של הנאה אמיתית. הצחוקים, תחושת ההישג המשותף, וההתרגשות לקראת מרוץ הלילה של באר שבע יצרו אווירה חיובית שהשפיעה הרבה מעבר לאימונים עצמם. עידו גרובר, סטודנט שנה א מספר': "המחלקה לפסיכולוגיה היא מאוד גדולה – 3 שנים, המון שילובים, הרבה אנשים שלא יוצא להכיר. הקבוצה היא מסגרת נוספת שמכירים בה אנשים מהמחלקה, מחוץ לאוניברסיטה. ככה ההרגשה יותר נעימה במחלקה"

הניוזלטר

רק פעם בשבוע:

רצות ביחד – ביטחון אישי כחלק מהרווחים

אחד ההיבטים המשמעותיים של הריצה הקבוצתית, במיוחד עבור נשים, הוא תחושת הביטחון שהיא מספקת. בבאר שבע, כמו בערים רבות אחרות, ריצה לבד במרחב הציבורי בשעות הערב עלולה לעורר תחושת אי־נוחות ולעיתים אף פחד ממשי. החשש ממפגש עם זרים, תאורה חלקית במסלולי הריצה, והעדרה של תחושת ביטחון כללי, כל אלה הופכים את הבחירה לצאת לריצה עצמאית לבלתי מובנת מאליה עבור נשים. הריצה המשותפת בקבוצת הריצה, שהיתה מורכבת מנשים וגברים יחד, יצרה עבור רבות מהמשתתפות מרחב מוגן יותר, שמאפשר להשתחרר מהדאגה וליהנות מהריצה עצמה.

חיזוק המוטיבציה וההתמדה

לריצה הרבה יתרונות מעבר לכושר גופני. אחד האתגרים הגדולים בכל פעילות גופנית הוא ההתמדה. קל להתחיל לרוץ, אך קשה הרבה יותר להתמיד לאורך זמן. קבוצת ריצה מספקת מענה מושלם לכך: כשיש מועד קבוע, כשיש חברים שמצפים לך, וכשיש קבוצת ווטסאפ שבה מתקיימות תזכורות ושיחות, הרבה יותר קשה לוותר לעצמך ולדחות את האימון. 

מחקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית מראים כי מחויבות קבוצתית היא אחד המניעים החזקים ביותר להתמדה. בקבוצת הריצה שלנו, ראינו זאת באופן מובהק: חברים סיפרו כי בימים קרים או עמוסים במיוחד, המחשבה על החברים שמחכים להם בפארק הייתה זו שגרמה להם לנעול נעלי ספורט ולצאת מהבית. מיקה לוי, סטודנטית שנה ב, מספרת: "זו יוזמה מטורפת- גם חיבור בין לבבות של אנשים מאותו תחום לימוד וגם התמדה משותפת. בזכות קבוצת הריצה יש לי למה לחכות באמצע השבוע, ואני יוצאת לרוץ גם כשאין לי כוח".

כך תבנו קבוצת ריצה מוצלחת בארגון שלכם

הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא איתור אדם שיוביל את היוזמה. כשעלה הרעיון להקים את הקבוצה, נזכרתי ביעל קמיניץ, סטודנטית שנה ג', שהגיעה לאחד השיעורים שלי עם חולצה של מרוץ לזכר אל"מ שרון אסמן ז"ל, שהיה המח"ט שלה בשירותה הצבאי. התקשרתי אליה ושאלתי אם תרצה לעזור לארגן את הקבוצה, ויעל קפצה מייד על הרעיון. 

בפועל, היא זו שעשתה את הכל – הפיצה את ההודעה על הקבוצה, ניהלה את קבוצת הווצאפ, עיצבה את החולצה למרוץ. בהמשך, הצטרפו להובלה עוד סטודנטים/ות, שהפכו להיות "הגרעין הקשה" של הקבוצה- מיקה לוי ועידו גרובר, שמעודדים אנשים רבים להצטרף לקבוצה, עידו טהורי שהיה בקשר עם מארגני המירוצים לגבי קוד הנחה לקבוצה, ועוד רבים שמתמידים בהגעה לקבוצה והם חלק בלתי נפרד ממנה.

קבוצת ווטסאפ כבסיס ליצירת קהילת ריצה תוססת

קבוצת הווטסאפ הייתה הכלי המרכזי שלנו ליצירת הקהילה. הקפדנו להפיץ את הקישור לקבוצה בכל הפלטפורמות האפשריות: מייל מחלקתי, קבוצות ווצאפ של סטודנטים/ת ושל חברי/ות סגל, ודף האינסטגרם של המחלקה. תוך כמה ימים הצטרפו כמאתיים חברים לקבוצת הווצאפ. למפגש הראשון, הגיעו כמה עשרות מתוכם. קבוצת הווטסאפ שימשה לא רק כאמצעי תקשורת לגבי מועדי המפגשים, אלא גם כפלטפורמה לשיתוף טיפים על ריצה, חוויות, ולעתים גם תמונות מצחיקות מהאימונים. זה יצר תחושת קהילה גם עבור חברים שלא הגיעו לכל האימונים.

בחירת זמן ומקום – המפתחות להתמדה

בחירת מקום קבוע ונגיש היא קריטית להצלחת היוזמה. אנחנו בחרנו בפארק הסופרים בבאר שבע – מקום מרכזי, קרוב לשכונות המגורים של רוב הסטודנטים, מואר היטב בלילה, ובעל מסלולים נוחים לריצה. אחרי סקר בקבוצה לגבי זמנים מועדפים, החלטנו על ערב באמצע השבוע, כדי להתאים ללוחות הזמנים של כולם, החלטנו לרוץ יחד פעם בשבוע, ביום ראשון או שני לסירוגין, בשעה 20:00 בערב בדיוק. 

יעד משותף כמנוע לגיבוש קבוצתי: מרוץ הלילה של באר שבע

אחד הגורמים המשמעותיים להצלחת הקבוצה היה הצבת יעד ברור ומוחשי: ההשתתפות המשותפת במרוץ הלילה של באר שבע. יעד זה סיפק לכולנו אופק ומטרה, ויצר מסגרת זמן ברורה להתקדמות. ככל שהתקרב מועד המרוץ, כך גברה ההתרגשות והמחויבות של חברי הקבוצה. המטרה שהוגדרה מראש היתה לרוץ לא כדי להשיג תוצאה, אלא כריצה משותפת, חברתית, בלי לחץ, כזו שתאפשר לרוב האנשים שרוצים בכך להשתתף, גם כאלה שלא נמצאים בשיא הכושר. במהלך האימונים הוספנו עוד יעד ביניים – מרוץ עומר, שאליו הגענו בהרכב מכובד.

מרוץ עומר (צילום: מיקה לוי)

חולצות אחידות כמנוע לשייכות וגאווה

צעד משמעותי שתרם לגיבוש הקבוצה היה העיצוב וההדפסה של חולצות קבוצתיות, שעיצבה יעל. החולצות לא רק יצרו תחושת שייכות וגאווה, אלא גם הפכו אותנו לבולטים במרוץ עצמו, וסייעו בהעלאת המודעות ליוזמה בקרב המחלקה כולה. היו אפילו כמה אנשים שביקשו לקנות חולצה למרוץ שלא השתתפו במרוץ עצמו. 

גם זיגמונד משתתף בקבוצת הריצה!

לבסוף, שתי נקודות שצריך לקחת בחשבון: 

אחריות משפטית – הקבוצה שלנו התגבשה על בסיס וולונטרי לא פורמלי, ללא מאמן, בוודאי ללא עלות חודשית מצד המשתתפים. חברים שהחליטו לרוץ ביחד. עניין האחריות המשפטית והביטוח בקבוצה כזו לא עלה אצלנו מעולם, אך בארגונים כדאי לחשוב ולברר לגבי נושאים אלה, כדי להיות מכוסים למקרה שמישהו יפגע חלילה במהלך הפעילות.

בלי תוכנית, בלי מאמן – היתרון שבחוסר פורמליות: הקסם של הקבוצה שלנו הוא באופן החופשי שבה היא מתנהלת. אין מאמנים, אין מסלול קבוע, כל אחד/ת רץ בקצב שלו, במסלול שמתאים לו, בתדירות שהוא בוחר. למי שמגיע מקבוצות ריצה מקצועיות, עם מאמן ותוכניות אימונים, זה יישמע לא מקצועי באופן קיצוני. האם זה חיסרון או יתרון? תלוי את מי שואלים. המוטיבציות המגוונות בקבוצה היו לא תחרותיות ברובן, והרציניים יותר שילבו את זה עם מסגרות ריצה מוסדרות. 

ריצה אחת קטנה, שינוי ארגוני גדול

יוזמת קבוצת הריצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון התחילה כניסיון צנוע לגיבוש חברתי, והפכה למודל של הצלחה שראוי להטמעה במסגרות נוספות. ההתמקדות באווירה הלא תחרותית, בהכלה של כולם, ובהנאה מהדרך, יצרה מסגרת חברתית יציבה שהניבה ערך רב לכל המשתתפים ולמחלקה כולה.

לפעמים, היוזמות הפשוטות ביותר הן אלו שמניבות את התוצאות המשמעותיות ביותר. קבוצת ריצה היא דוגמה מושלמת לכך: השקעה מינימלית, תועלת מקסימלית, והזדמנות לשינוי אמיתי במרקם החברתי של הארגון. ואין תחושה טובה יותר מאשר לחצות יחד את קו הסיום, לא רק במרוץ הלילה של באר שבע, אלא גם בהמשך. במתיחות שאחרי המרוץ, כבר התחילו דיבורים על חצי מרתון תל-אביב…

מאת: יואב קסלר, 

צילום: יהל סיון, מיקה לוי, רעות הנדל 

ראש המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

בהכנת הכתבה השתתפה יעל קמיניץ

לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!