יותר מאלף נשים, נערות וילדות השתתפו בשבת בטריאתלון הנשים על שם תמר דבוסקין. הטריאתלון, שהתקיים זו השנה ה-19 בהרצליה, מושך אליו מדי שנה שילוב מרגש של טריאתלטיות מנוסות וותיקות, מבכירות הענף, לצד נשים שעושות את צעדיהן הראשונים בענף הזה, כאלה שסתם רצו פעם אחת להיות חלק מחוויית הטריאתלון, וספורטאיות מעמותת "אתגרים" לאתלטים עם מוגבלויות.

מאת: דנה צימרמן
צילם: יוסי רובננקו

התחרות מציעה שני מרחקים – מרחק ספרינט (750 מ' שחייה, 20 ק"מ רכיבה ו-5 ק"מ ריצה) ומרחק "עממי" מקוצר שמאפשר גם ללא-טריאתלטיות את ההנאה שבהשתתפות. השילוב הזה הופך את ההשתתפות בתחרות לחוויה יוצאת דופן – באנרגיות שהיא משדרת, באווירה החמה ובהתרגשות שהיא מלווה בה.

התחרות נקראת על שמה של תמר דבוסקין ז״ל, טריאתלטית שנהרגה באוגוסט 1996 בתאונת פגע וברח כשהייתה באימון שבת על אופניה. תמר ז״ל הספיקה להשתתף בטריאתלון הנשים לפני שנהרגה. לאחר מותה, לקחו הוריה – סוזי ודני דבוסקין – את ניהול והפקת הטריאתלון על עצמם, והפכו אותו לאירוע לזכרה.

טריאתלון הנשים על שם תמר דבוסקין

תחת שרביט ניהולם זכה הטריאתלון לפריחה מרשימה – בשנים האחרונות חצה מספר המשתתפות במקצים השונים את קו האלף, והוא מהווה קרש קפיצה לנשים רבות שהטעימה מהענף משאירה אותן שם, כטריאתלטיות או רוכבות. אחת הסיבות שהדבר מתאפשר היא שבשנים האחרונות נרתמים מנהלי קבוצות ומאמנים רבים למאמץ המלחמתי, ופותחים את אימוניהם בפני נשים שמעוניינות להשתתף בתחרות, אם לא מקיימים אימונים ייעודיים למתחילות. אחד מאלה הוא מאמן קבוצת הרכיבה x-team כרמי שרביט, שבזכות האימונים למתחילות שקיים לפני כמה שנים הכניס לענף לא מעט רוכבות שנשארו בענף. 

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

לימור הגני, בת 38 מהרצליה, נשואה ואם לשלושה, השתתפה אתמול בטריאתלון נשים זו הפעם השלישית, וגם לה יש פינה חמה בלב לאירוע שבזכותו נכנסה לענף. "הגעתי אליו עם אפס רקע בשחייה, ואפילו אופניים לא היו לי. נרשמתי לו חודש וחצי לפני האירוע, הגעתי עם אופני שטח הכי מצ'וקמקות, לא ידעתי לשחות חתירה, ובריצה בקושי הצלחתי לנשום כמו שצריך", היא מספרת בחיוך. למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים, לימור הציצה – ונפגעה. "התאהבתי ונדבקתי בחיידק", היא מתפייטת. "החלטתי לשלב בין ריצה לטריאתלון ורכיבה, התחברתי לנשים נוספות שהתחילו בטריאתלון שאותן פגשתי בפורום 'נשים בספורט' של תפוז, והלהבנו אחת את השנייה". מאז רצה הגני שני מרתונים שאותם סיימה בתוצאות טובות מאוד, הצטרפה לקבוצת x-team, ועתה היא מתאמנת לאולטרא-מרתון. למרות הדרך הארוכה שעשתה בשלוש שנים – בטריאתלון בשבת הגיעה במקום ה-13 בדירוג הכללי במקצה שלה – היא משוכנעת שלא היתה מגיעה לשם אלמלא טריאתלון הנשים. "זה מה שנתן לי את הפוש", היא מסכמת.

גם שירה נהון, בת 28 מתל אביב, רוכבת בטים פוקוס, זוקפת לזכות טריאתלון הנשים שאותו עשתה אתמול בפעם הראשונה את כניסתה בסערה לענף הטריאתלון. בניגוד להגני, המסלול של נהון היה שונה במעט. "נדרתי נדר שכשאצליח לרוץ שעה ברצף אקח מאמן, ואתאמן לטריאתלון הנשים", היא מספרת. "החלטתי שזו אחלה מטרה, ועם הצבת המטרה באו הרבה דברים טובים: רצתי חצי מרתון, והצטרפתי לקבוצת רכיבה". עכשיו מקווה נהון להשתתף בטריאתלונים נוספים העונה, לעבור בהדרגה ממרחק הספרינט למרחק האולימפי, ומשם למרחקים הארוכים יותר.
טריאתלון הנשים בהרצליה 2012

סוף סוף ים אידאלי

אחרי שנים של תנאי מזג אוויר קיצוניים – ים גבוה, או ים גבוה מלווה בסופת גשמים מפתיעה של סוף מאי – השנה שררו על מסלול התחרות תנאים אידיאלים, שאפשרו למנצחות המקצים השונים לקבוע תוצאות נאות מאוד. חלי רוזנשטיין ממועדון TriLV ניצחה את מקצה הספרינט הראשון, לגילאי 30 עד 34, וקבעה את התוצאה המהירה ביותר, 1:07:32. רוזנשטיין יצאה ראשונה מהמים אחרי שחייה מדהימה של פחות מעשר דקות, כשהיא מובילה בפער ניכר על שאר מתחרותיה – דבר שגרם לה להיות בודדה על המסלול בחלקים נרחבים של המרוץ.

אירנה מאזין, טריאתלטית ואשת ברזל מנוסה ממועדון EyeCan רעננה, ניצחה את מקצה הספרינט השני, בקבוצת הגיל התחרותית ביותר, 35-44, והוכיחה שהיא יכולה להיות הכי מהירה בכל מרחק – בין אם מדובר בספרינט או טריאתלון ארוך. מאזין קבעה את התוצאה השנייה בטיבה בתחרות, 1:09:06. את התוצאה השלישית בטיבה קבעה ראשל גואטה ממועדון אלתרמנ'ס, שהגיעה שנייה אחרי רוזנשטיין במקצה הספרינט הראשון, 1:12:40.

Ideal day on Herzliya womens triathlon

ברמה האישית, חגגתי בהרצליה את טריאתלון הנשים התשיעי שלי. יש לי פינה חמה בלב לאירוע שבזכותו נכנסתי לענף הזה, על אף העובדה שבפעם הראשונה שהתייצבתי על קו הזינוק, ב-2004, הייתי הכי לא מוכנה לו שאפשר. החלטתי להירשם לו שבועיים לפני שהתקיים, ועקב מתקפת היבריס החלטתי להירשם למקצה הספרינט ולא מקצה העממי – הכולל 500 מ' שחייה, 8 ק"מ רכיבה ו-2.5 ק"מ ריצה – זאת, למרות שלא שחיתי בים ארבע שנים קודם לכן, וחרף העובדה שלא היו ברשותי אופניים מתאימות וחשוב מזה, שלא רכבתי מעודי רכיבה שאינה קלה וקצרה, למטרת הגעה מנקודה X לנקודה Y.

טו מייק אה שורט סטורי לונג, באותה תחרות ההיבריס שלי חזר אלי כמו בומרנג ולימד אותי שיעור חשוב בענווה. למרות שמהמים יצאתי בזמן סביר למדי, באופניים נעקפתי על ידי כל העולם ואחותה, ואופני השטח הכבדות והאיטיות שלי הזדחלו בעלייה מקניון ארנה לכביש החוף כמו טנק מרכבה סימן שלוש, בעוד ששותפותי למקצה על אופני הכביש שלהן טסו במהירות הקול והשאירו לי בעיקר אבק. כשסיימתי את הרכיבה, חזרתי לשטח ההחלפה וגיליתי את כל זוגות האופניים, בלי יוצאים מן הכלל, חונים בשטח ההחלפה. אחרי מחזה שכזה היה לי קשה מאוד לאסוף את עצמי ולצאת לריצה, ולא עזרה גם תופעת "רגלי העץ" המשוקצת, המוכרת לכל טריאתלט מתחיל במעבר משלב הרכיבה לשלב הריצה. אבל בכל זאת עשיתי זאת, ואפילו הצלחתי לעקוף שתי מתחרות איטיות ממני בדרך לקו הסיום. סיימתי שלישית מהסוף, והחלטתי שבשנה הבאה אתאמן ואגיע מוכנה. כך היה, ומשם המעבר מטריאתלון נשים לטריאתלונים באופן כללי היה טבעי, והשאר – היסטוריה.

טריאתלטיות

בשנים האחרונות הגעתי לטריאתלון נשים עם תירוצים שונים ומשונים

למה אין לי כוונה לתת את המקסימום מעצמי בתחרות. בשנה שעברה התייצבתי על קו הזינוק חמישה ימים אחרי תחרות חצי איש ברזל באוסטריה, שגם אותה עשיתי באופן בלתי מתוכנן עקב סלוט שקיבלתי במתנה. לפני שנתיים, הגעתי לתחרות בדיוק כשהתחלתי לצאת מפציעה שהשביתה אותי מריצה לחודשיים. ואילו לפני שלוש שנים, הייתי פחות מחודש אחרי מרתון ראשון, שבמהלך האימונים לו הפסקתי לרכוב כליל וכמעט לא שחיתי, וההתאוששות ממנו גבתה ממני מחיר במהירות בריצה.

השנה גיליתי שקצו התירוצים. לאורך כל השנה התאמנתי בשלושת המקצועות, השתפרתי מאוד ברכיבה ובריצה, ובשחייה פחות או יותר (יותר פחות מיותר, לצערי) שימרתי את הקיים. העובדה שרוב האימונים שלי היו אימונים ארוכים בדופק אירובי אמנם הותירה אותי לא מנוסה דיו בטווחי הדפקים העליונים, אבל אחרי שתיים-שלוש רכיבות בראש ציפור עם רוכבות ורוכבים חזקים ממני פי כמה, גיליתי שאפשר להגיע לדופק 170 ולהישאר בחיים. לפיכך גמלתי בליבי, בשקט בשקט, להפסיק להתפנק ולנסות פעם אחת לעשות ספרינט כמו שהתכוון הטבע – חזק, ובזון 4-5. דבר אחד שכחתי והוא לעשות סוג של טייפר לפני התחרות. בעצם לא שכחתי, פשוט ויתרתי עליו, והחלטתי בכל זאת לרוץ ולרכוב כמתוכנן, כולל ריצה ארוכה, שבה צימחתי משום מה יבלת לתפארת, שכמובן סירבה להתנקז או להיעלם עד בוקר הטריאתלון.

בשחייה יצאתי מהמים בזמן סביר-מינוס, אבל במהלך הריצה לשטח ההחלפה, בתוך 150 מ' של חול טובעני, הצלחתי איכשהו לשפשף את היבלת על אבן, והריצה עברה לקרטוע צולע, שגררה נזיפות מצופים ומאמנים מכל עבר: "מה זה הטיול הזה? יאללה צימרמן תזיזי ת'תחת". התאפקתי לא להשיב להם שהתחת שלי יזוז במקום ובזמן שימצא לנכון, רק דשדשתי לאופניים שלי, רכסתי במסכנות את הקסדה, ויצאתי לדרך.

קו הסיום בטריאתלון הנשים

הרכיבה כוללת חמש הקפות של אזור התעשייה של הרצליה פיתוח, והיא, איך לומר זאת בעדינות, לא שלאגר.

השנה היא כללה גם דילוגים בין הנתיב הימני והשמאלי בכביש, כנראה כדי לוודא שהבנות ישמרו על ערנות. ניסיתי לרכוב חזק מהרגע הראשון למרות שאני ממש לא מורגלת בזה, וגיליתי שוב את מגבלותי בירידות ובמישור לעומת יריבותי. רק במקטע העלייה נזכרתי בכל זאת שהתאמנתי כל החורף על עליות, והצלחתי לעקוף את כל אלה שעקפו אותי במישור ובירידה – כדי שאלה יוכלו לעקוף אותי שוב בירידהמישור בהקפה הבאה, וחוזר חלילה. דיסקו!

חרף חוסר הנחת שלי מתפקודי שמחתי לגלות שירדתי מהאופניים בזמן המהיר ביותר שאי פעם קבעתי בטריאתלון הזה, ושמחה וטובת לב יצאתי לריצה, עם כובע, בקבוק איזוטוני חצי-קפוא, ויבלת צוהלת ושמחה. בתחילת הריצה שיחקתי במשחק החביב עלי בתחרויות: תופסת טריאתלון. עד סוף הקילומטר השני, בעלייה לכיוון כביש החוף, עקפתי את חופן המתחרות ששיחקו איתי משחקי חתול ועכבר ברכיבה. בכניסה לשדה, שבו רצים כקילומטר וחצי, תפסתי את ענת חודור מטריאתלון פולג, ומשם המשכנו יחד את מקטע ריצת השטח של התחרות, כשאנחנו מעודדות זו את רעותה.

שנה אחרי חצי איש ברזל אוסטריה, דנה צימרמן בטריאתלון הנשים התשיעי שלה.

דנה (מימין) עם מיכל מיכאלי, טריאתלטית שנכנסה אף היא לענף בזכות טריאתלון הנשים, והשתתפה בו במקצה הספרינט זו השנה השנייה

ביציאה מהשדה נותרו לנו קילומטר וחצי, חציים בירידה. ענת מתחילה להגביר, כשהיא מאיצה בי להישאר איתה ומסרבת לוותר לי. הרגשתי את הריאות שלי דוקרות. "מה זה?" אני שואלת, "זה מה שמרגישים ב-90 אחוז. אם היית באה לבקר לעתים יותר קרובות, לא היית כל כך מופתעת", זועם הלב שלי בתשובה. לא ברור לי מאיפה גידלתי את הלב הפולני הזה.

קילומטר לסיום הריצה והריאות שלי מצטרפות לחגיגה ומזמרות לי מחרוזת שירי דיכאון של אבי ביטר ועופר לוי. יאללה, 'שתקו, אני מצווה, וממשיכה לרוץ, משתדלת להישאר 10 מטר אחרי ענת, דוהרת בעקבותיה במעלה החניון של קניון ארנה ואל שער הסיום, שם עוצרת את השעון, מתנשמת. רק אחר כך אני מבינה שלשם שינוי הצלחתי להגיע במקום 24 הכללי, וקבעתי תוצאה מהירה ב-10 דקות מהספרינט שעשיתי באיזי בשנה שעברה. אולי בשנה הבאה אני אפרגן ללב ולריאות שלי קצת אימוני מהירות ואינטרוואלים בדופק גבוה, כדי שיחליפו את הרפרטואר המוסיקלי בתחרות הבאה? נראה.  

צילומים: יוסי רובננקו
כתבה: דנה צימרמן

דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.