חצי איירונמן טבריה, לראשונה בישראל, עימת את המתחרים עם כנרת גועשת שהוכיחה לכולם שוב – כמה המירוץ הזה הפכפך ומאתגר. מיד אחר כך, המתחרים רכבו לאורך מסלול מורכב, מלא רוחות וריצת עליות וירידות. כתבה מסכמת.

שחייה

מתוך כ-2,000 מתחרים כ-300 נפסלו רק במים משום שלא עמדו בזמן קאט-אוף או נמשו על ידי סירות הצלה וקיאקים לפני טביעה. זו היתה שחייה מהקשות שחוויתי בשלוש השנים בענף. גם ותיקי הספורט, למודי המלחמות ותנאי מזג אוויר יוצאי דופן סיפרו לי שזה לא היה קל. 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

מי שבנה על ציפה מוגברת בחסות חליפות מלאות גילה שהטמפרטורה גבוהה מדי לשם כך ומי שחיפש ציפה לא מצא אותה בהיות המים מתוקים. יותר מכל, המלחמה הייתה בגלים: הכנרת סערה כשהרוחות המזרחיות של הימים האחרונים יצרו תחושה של שחייה בבריכה כשמישהו מטלטל אותה כל הזמן.בשחייה בים התיכון לפחות יש ציפה, הרגליים לא שוקעות ואת הגלים אפשר לתזמן כי הם מגיעים פחות או יותר בשורות, אחד אחרי השני בזמנים יחסית קבועים. ביום התחרות, במי הכנרת הלא שקטים, הגלים היו קטנים אבל אקראיים כך שאי אפשר היה לתזמן את היציאה של הראש מהמים בשביל לנשום. כל פעם שסובבת את הראש – בום גל בפנים. המון אנשים בלעו מים והטכניקה פשוט עפה מהחלון. היא עפה יחד עם הרוחות המזרחיות לכיוון הגליל התחתון. עם זאת, זה לא הפריע לגיא קרוטס, דן אלתרמן, זוארץ וכרישים נוספים לשחות בקצב של כ1:35 דקות ל100 מ'. אלתרמן שניצח בתחרות יצא מהמים שישי לאחר 28:46 דקות. אני רוצה גם סנפיר מוחבא כזה שיוצא מהגוף בעת הצורך כמו שבטח יש להם. אז מקצה השחייה היה כזה שכיף לסיים אותו ולהשאירו מאחור. אגב חזקי המסלול, היו חסרים כמה תותחים כמו דן קוני, עמית שקד, עמרי גזית, תום מרמרלי, שוקי סרויה, אודי אלחנתי, ארז אלחנתי ואמיל שקלדיאן. אבל באף תחרות לא קורה מצב שכל החזקים כולם מגיעים יחד. בכל אופן המירוץ בצמרת היה צמוד וחזק ביותר. 

רכיבה

כחצי שעה לתוך הרכיבה כאשר משמאלי קיבוץ עין גב, אני מתקרב אל רוכב במדי סטארט-אפ ניישן וקולט שזה סילבן אדמס, המיליארדר הקנדי-ישראלי, בעלים משותף של ISN וסייקלינג אקדמי. זה הוא – בונה הוולדרום, מביא הג'ירו לישראל, התורם להבאת האיירונמן, מציל רוכבות אפגניות מהטליבאן, בונה שבילי האופניים בת"א, ומביא המדונה לארץ. אני מסמן לו תודה מכל הלב על עשייתו וממשיך הלאה. פתאום הוא עוקף אותי משמאל! חצוף. אני לוחץ בשנית, די בהלם ממה שקורה אבל משיג אותו וככה מתחיל בינינו חתול-עכבר במשך כ10 דקות. פעם הוא עוקף אותי, פעם אני, פעם הוא, פעם אני, וכל זאת במהירות ממוצעת של כ 42 קמ"ש. מי ידע שהוא כל כך חזק?
בקו הסיום, אחרי כמה דקות התאוששות, ניגשתי אליו ואחרי שהוא זיהה אותי והביא לי חיבוק, אמר לי שלא אחשוב שהוא ויתר לי. מסתבר ששניה אחרי שיצאתי לבריחה נוספת והתחלתי שוב את החתול-עכבר שלנו נפל לו המתקן של הארובר. באמצע הכביש. מילא הבקבוק, הוא אמר לי, אבל על המתקן היה גם הגרמין שלו. הוא נאלץ להסתובב, לעשות אשכרה פרסה ולחזור חזרה לאסוף אותו. מסקנה – מה שלא בגרמין לא קרה. גם אם אתה מיליארדר.

רגע חרוט נוסף שהיה לי על מסלול הרכיבה עוצר הנשימה הזה היה דווקא כשנחמץ לי הלב מול תום קופו עומד בשוליים לצד הכביש עם שני גלגלים מפונצ'רים. הוא עומד ומחפש עזרה של רכב טכני או של אלוהי האופניים שיירד ויעשה נס כדי להחזיר את הזמן אחורה, לפני שהוא בהיסח הדעת נפל בבור לא מתוקן בכביש. אלמלא הבור בכביש הוא היה קובע את אחת הרכיבות הטובות של המסלול במהירות ממוצעת של כ-40 קמ"ש, תום הוא אחד הטריאתלטים החזקים בארץ וגם בחור זהב. מה שקרה לו הוא חוסר מזל, הורדה של הראש למטה ברגע הלא נכון. בוצעו תיקונים בכביש לקראת האירוע אבל כנראה שאי אפשר היה לתקן הכל.

ריצה

הבטיחו לנו מסלול שטוח אך בפועל קיבלנו לא שטוח בכלל. למי לא נשברו הרגליים מהירידות והעליות הללו שם? למי לא התכווצו, כאבו או הורגשו יותר מהרגיל? לפחות קיבלנו תזכורת על מה שמחכה לנו עוד חודשיים וחצי עם הירידה מנטפים והר חזקיהו. מי שנאלץ לעצור וללכת במקצה הריצה ביום שישי האחרון בטבריה, שיתחיל להתפלל לקראת הישראמן המתקרב ולהתאמן בריצות בעליות וירידות.

ישורת הספרינט פיניש הייתה כזו שאני מאמין שתיחרט אצל כל המשתתפים. בגלל ההתרגשות כמובן של סיום מסלול קשה אבל בעיקר בגלל איך שהיא נבנתה: כ-400 מטרים של ספרינט פיניש מישורי ורחב ידיים בחלק היחידי שהיה באמת מישורי במסלול. בסופו אפשר לראות את השער הענקי והממותג עם המסך המתעדכן של הזמנים והשמות, שטיח אדום ענקי באמצע שמוביל לשער הסיום וקהל רב בשני הצדדים, מה שהרגיש כמו זכייה באוסקר. כמובן גם קריאות העידוד של כרוז הבית המקצוען של איירונמן, באנגלית. דקות מרגשות. הספרינט פיניש היה באמת משהו מיוחד. 

נראו כמה וכמה סיומות שנכנסו לפנתיאון כמו למשל של יניב פתאל. הימרתי עליו שייקח שלישי אחרי זוארץ ואלתרמן ואמנם הגיע בסוף "רק" בטופ 10 אבל איזו סיומת! חבוב הברזל המטורף הזה התעלף על קו הסיום אחרי שנתן פשוט ה-כ-ל. ראינו איך נראית הגעה לקצה. ומה קורה כשעושים תחרות אחרי תחרות אחרי תחרות בשיא הכוח. אני מלא השתאות והערכה מהבחור הזה ולדעתי באילת, אם יצליח לישון מספיק בין החלפת חיתול אחד למשנהו, הוא יהיה מסוגל לתוצאה מעניינת מאוד. הריצה שלי אישית הייתה מאוד בינונית כי אני סוחב פציעה ולא רצתי חודש. אבל אני שמח שהרגל שלי נתנה לי לסיים ולחוות את ספרינט הפיניש הזה. יש רגעים בספורט הזה שפחות משנה התוצאה אלא החוויה עצמה. 

אמריקה

היה אירוע מ-ט-ו-ר-ף בעיניי! הרמה הייתה גבוהה בכמה סדרי גודל מעבר למה שאנחנו רגילים בארץ, אבל הציפיות היו בהתאם וגם המחיר הגבוה מאוד של אלפי שקלים שהוציאו כל אחד מהמשתתפים על הסופ"ש הזה. 

איירונמן היא חברה מסחרית ומכונה משומנת היטב בחו"ל והנה עכשיו גם אנחנו טעמנו. כולם מסביבי אמרו "אמריקה". זה משהו שאומרים עדיין? אז החל מיום שישי האחרון אפשר גם להגיד ישראל. 

כל הכבוד להפקה הישראלית שעמלה, תכננה וארגנה אירוע סיבולת שטרם נראה כאן בישראל. אני מוריד את קסדתי ואומר תודה. אחת התובנות שלי להפקת אירוע מוצלח היא שהמפתח הוא בצוות ולא רק באיכות, אלא הרבה מאוד תלוי בכמות: יותר סדרנים, יותר מכווינים, יותר שופטים ויותר אנשי אחורי הקלעים. יהיה מעניין לראות האם נראה שינויים, אפילו קטנים, בהפקות האירועים של איגוד הטריאתלון הישראלי עכשיו, כי אין ספק שהרף עלה.

חצי איירונמן טבריה, רמה של חו"ל

לנו המשתתפים היה הכל. מעולם לא חוויתי סדר וארגון כזה. חוץ מכמה נקודות קטנות שאני בטוח שההפקה תדע לתקן. הכל היה פשוט באווירה ורמה של חו"ל. קבלת ערכות המשתתף, התיק המושקע, שטחי ההחלפה מצוינים. להרבה מהמשתתפים לא היה קל למצוא מלון פנוי או במחיר טוב ולמזלי הפעם הייתי אחראי יותר מבדר"כ, עשיתי בוקינג כמה שיותר מוקדם. כבר באותו היום של פתיחת ההרשמה וקניית הכרטיס משתתף הזמנתי מקום במלון אביב שהציעו לי את המחיר הכי נמוך בסביבה וגם נמצאים במרחק הליכה מחוף גיא ונק' הזינוק. לא מעט מהמשתתפים נתקעו בלי מלון ונאלצו לעשות איירביאנבי במושבים והקיבוצים הסמוכים כמו קיבוץ גנוסר. 

במסלול עם זאת, כולם חוו דברים דומים. הכאבים והקושי, המלחמה שהייתה בשחייה, המרפקים בצלעות, מכות מכפות ידיים של אחרים עם השעונים שעליהם, בעיטות רגליים שהעיפו משקפות שחייה, בליעת המים והמאבק בגלים, רוחות הצד של הרכיבה ושבירת הרגליים בריצה. אבל מול כל אלה באים רגעי התעלות ואושר שהיו גם הם חלק מהשעות האלה על המסלול. 

איך אפשר להסביר אותם? איך מי שלא חווה את הקושי והסבל יוכל להבין את גודלם ועוצמתם של רגעי השמחה שמתפוצצים להם בכל תא ותא בגוף כאשר פתאום נגלה נוף עוצר נשימה? כאשר אנחנו מוצאים פתאום כוחות שלא ידענו שקיימים בכלל בפנים ומשהו "נפתח" ונותן לך להגביר. כשאתה עוקף אחד ועוד אחד, כשאתה רואה חבר מולך ואתם צועקים אחד לשני "יא מלך!" כשהסוף מתקרב ופתאום כל הקהל הזה נגלה לעיניך. כאשר המשפחה צועקת את השם שלך ומחבקת אותך בסוף, גאה בך. ואתה נותן לעצמך סוף סוף להתפרק. על כל הוויתורים שעשית כדי להגיע לרגע הזה. קו הסיום. אלה הרי רגעי שיא של החיים שבשבילם אנחנו מתאמנים כל כך קשה במשך חודשים ושנים.

טבריה באמריקה

האינטרס של טבריה ברור, לקדם את העיר ולהביא אלפי מתחרים ומשפחותיהם שימלאו את מלונות ומסעדות המקום. אבל בדרך גם נחשפנו לעיר העצובה הזו. סלאמס ענקיים, עוני על כל היבטיו ומשמעויותיו, שכונות מוזנחות ובתים מלאי עצב. כמעט כל קו החוף והים עצמו חסום מגישה. יש בזה גם משהו חיובי: לקחת את הספורטאים של הענף הכי מאופין בעשירונים עליונים ישירות לישראל האמיתית. ברוכים הבאים, כדאי שתכירו: ככה אנחנו נראים בעוד אחת מהחצרות האחוריות בהדחקה.

לצד העובדה שבאמת להשלים כל תחרות במרחק הזה זה מייצר התעלות רגשית וסיפוק אדיר, נשים לב לדברים הדורשים שיפור עבור אלה המשלמים קרוב ל-2,000 ש"ח לתחרות: 

  • ראשית, כל רמת התקשורת והשירות של התחרות למתחרים לפני האירוע הפתיעו לרעה. 
  • הרישום מתבצע באתר בינלאומי גנרי לכל תחרויות איירונמן בעולם. לאחר הרישום מקבלים איזה מייל אישור הרשמה עם ברקוד. אנחנו בטוחים שזה רשום איפשהו באותיות הקטנות שצריך לספק אישור רפואי וביטוח אבל את הידע הזה ואיך עושים את זה קיבלו רוב האנשים מתורה שבע"פ, מכאלו שכבר עברו את זה בעבר. לא בזכות תקשורת ברורה מההפקה. 
  • כמעט ולא היה שום הסבר למתחרים מה הולך להיות במשך ארבעה חודשים. לא מיילים בעברית מפורטים עם מה שהולך להיות, לא תקשורת קבועה בין הרישום לאירוע עם תיאור המסלול של המתחרה בכל היבטי ההפקה והחלק התחרותי. רק שבוע לפני האירוע נחת במייל ספר אירוע ב-PDF בכמות מלל ענקית. 
  • שירות הלקוחות של האתר הבינלאומי לא היה ברור לכולם, נרשמו בעיות התחברות שלא טופלו מהר, לחלקנו היתה לעתים תחושה שהצוות בישראל מוגבל ביכולת שירות הלקוחות שלו.
  • שיטור דראפטינג באופניים נדרש בישראל ברמה מוגברת יותר מזו שהתכוננו לה כנראה. 

חוויה טעונת שיפור למשפחות והצופים

חוף גיא ושטח המלון אינם מתאימים לטעמנו לאירוח אירוע בקנה המידה הזה. הכל היה שם צפוף ומפותל סביב המלון ואלפי בני משפחה שהגיעו לראות את יקיריהם נתקלו בעיקר בגדרות, בחסימות, ובמעברים מהחלק האחורי של המלון לאזור אקספו מוזר ודל במציגים. 

השחיה בהקפה אחת, ואין את הנוהג המקסים של להוציא שתי הקפות עם מרווח ריצה קטן של המתחרים עבור הקהל והמשפחות שיהיו קרובים ויעודדו אותם לפני עוד סיבוב. כצופה לא ממש היה ניתן לראות הרבה. המשפחות אולצו להסתפק בהצצה של 5 שניות ליקיריהם בעליה על האופניים, זאת משום שכל מתחם ההחלפה מוגן כמו כל הכנרת הזו בגדרות גבוהות ואטומות ואם תרצו לראות אותם עוברים לאופניים זה יהיה קצרצר. 

הכנרת וחוף גיא חסומים

כעת המתחרה שלכם יוצא לשלוש שעות רכיבה בממוצע. מה יותר טבעי מלהנות מהמקום עצמו? לגשת לאיזה חוף צמוד עם גישה נוחה למים? לא, זה לא אפשרי או מאוד מאוד מסובך. הכבישים חסומים, החופים חסומים, חוף גיא ומתחם האירוע עצמו חסום – למה? מדוע לא מארגנים את המקום עם אירוח כייפי למשפחות בזמן ההמתנה? אין שום גישה למים ואתה פשוט נותר לחפש את עצמך בסביבה לא אטרקטיבית, על האספלט בחוץ. 

האקספו עצמו היה עצוב, עם אותן מעט חנויות שמגיעות לכל תחרות. זה לא מתקרב לאקספו של תחרות בינ"ל רצינית ובמצב עניינים כזה אולי היה ראוי שהתחרות תשלם למציגים ולא להיפך, כדי שיהיה איזשהו עניין להגיע למקום. 

המשפחות אולצו להסתפק בהצצה קצרה בעלייה על האופניים

למה אנחנו חוזרים כל פעם מחדש

בסוף, כשעוברים מספר ימים, לא באמת משנה המיקום הכללי או בקטגוריה. אפילו הזמן הסופי לא כל כך משנה. את זה נשאיר למקצוענים, לכרישים ולמכונות המלחמה המשומנות. רק לעבור את היום הזה, עם כל מה שהיה בתוכו הוא הישג בשביל רבים. הרי מה המטרה של מוזיקה? של שיר? רק להגיע לתיבה האחרונה? אז למה בתחרויות ספורט זה שונה? למה המנצח הוא מי שמגיע ראשון?

מי האמין ששער הסיום – יעמוד בישראל

אם זה היה כך אז היו רק עשרה אנשים שמתחרים בטריאתלון, באירועי איש הברזל ובמירוצי אופניים: אלה שכל הזמן לוקחים פודיומים, ורק בתורות מתחלפים ביניהם. שאר ה-90% מהמשתתפים לא היו משתתפים מלכתחילה כי הם לא מכוונים בכלל לפודיום. אז למה הם מגיעים אם כך? התשובה היא שהם באים עבור התחרות עצמה. האירוע, הכיף, האדרנלין, האווירה, המוזיקה, הכרוז המעודד, הקהל המריע. בשביל לקום בלילה, להסתדר בהתרגשות, לצאת לדרך כאשר בחוץ עדיין חושך וכולם ישנים, ולדעת. לדעת שהולך להיות יום יוצא דופן. הניצחון האמיתי של תחרות ספורט הוא ההשתתפות בתחרות עצמה. החוויה של לקחת חלק באירוע החגיגי הזה שהיה חלום במשך שנים. ביום שישי האחרון הרבה כאלה התגשמו. מי האמין ששער הסיום הזה, המוכר והמכובד כל כך יעמוד בישראל. מתאים וסמלי שהוא עמד דווקא על שפת הכנרת עליה אמרה רחל לפני איזה 100 שנה 'ההיית או חלמתי חלום'. את המשפט הזה יש כ-2000 טריאתלטים שבטח מדלקמים עכשיו. 

פודיום כללי – נשים

  1. מאיה ממן, 5:01:38 שע'
  2. אירנה מאזין, 5:04:07 שע'
  3. סופיה קורזונינה, 5:05:20 שע'

* אנטונינה רזניקוב סיימה בתוצאה 4:41:37 אבל מכיוון שנחשבת למקצוענית לא נכללה בתוצאה הרשמית לפודיום. ע"פ התקנון התחרות הייתה תחרות חובבים. 

פודיום כללי – גברים

  1. דן אלתרמן, 4:10:30 שע'
  2. ענר שרמן, 4:19:17 שע'
  3. אורי מנדל, 4:21:38

* רועי זוארץ, 4:16:36 שע' גם הוא מקצוען – סיים שני על המסלול אבל כמשתתף שלא נכלל בתוצאה רשמית על הפודיום ע"פ התקנון.

RUNPANEL גם בטלגרם – כנסו!

מאת: אריאל אגרון

צילום: אריאל אגרון, IronMan FinisherPix, גיא חלמיש, שמעון מזור