ריצת שטח בטנריף באיים הקנריים Tenerife Bluetrail by UTMB

הגעה לאי

אחרי שהוזמנתי ע"י לשכת התיירות (גילוי נאות), יצאתי לדרך. הטיסה מתל אביב לטנריף כוללת קונקשן: כחמש שעות למדריד, ואחריה כ־שעתיים לטנריף – לשדה הצפוני (Tenerife Norte), הקרוב לבירת האי סנטה קרוז. יש גם שדה דרומי (Tenerife South) שמשרת בעיקר טיסות לואו־קוסט מאירופה.

הערוץ של ראנפאנל בווצאפ – כנסו:

 

ההכנה וההתארגנות – לפני המרוץ

יממה לפני התחרות, אני מוצא את עצמי בדרך לקבלת מספר החזה באקספו בעיירת התיירות פוארטה דה קרוז. זהו המקום שבו מסתיימים כל המקצים. הצמחייה שמסביב, צמחייה טרופית שופעת שצומחת לצד דוכנים מרשימה, והריח של הים מזכיר לי שאני לא רק במדינה אירופאית – אלא גם על אי געשי מיוחד עם חופים שחורים. כאן כבר אפשר להרגיש את התשוקה וההתרגשות באוויר. האקספו עצמו מלהיב – דוכנים של ציוד ספורט מציגים את החברות המובילות בתחום הריצה והשבילים. כאן כל רץ מוצא את מה שהוא צריך: ממקלות ריצה ועד בגדים טכניים, ממזון אנרגיה ועד פרטי ציוד מיוחדים למרוצים בשטח.

אני ניגש לקבל את מספר החזה שלי למקצה ה־47 ק"מ. יש משהו מיוחד במפגש עם האנשים שמארגנים את כל זה – הם לא רק מסייעים עם הפרטים הלוגיסטיים, אלא גם מדברים על המרוץ כאילו הם חלק ממנו. לא מדובר רק על תיאום, אלא על תחושת קהילתיות.

בסמוך לאקספו ההתרגשות ניכרת – עיניים נוצצות, מצלמות נשלפות, הצגת רצי העלית, בהם טום אוונס הבריטי, בעל הישגים מרשימים במרוצים ברחבי העולם שהתפרסם לאחר זכייתו המרשימה ב־The Western States Endurance Run – אחד מהמרוצים הוותיקים והמאתגרים בעולם.

למה בחרתי במקצה 47 ק"מ עם 2600 מטר טיפוס? 

לא מעט אנשים שאלו אותי מדוע אני מתמקד לאחרונה במקצים של 42–55 ק"מ – הרי רצתי בעבר במרוצים עם מרחקים של 70 עד 110 קילומטר, עם טיפוסים של עד 6,300 מטרים. הבחירה שלי בשנים האחרונות היא לרוץ באור יום ולא בחושך – בחירה שבאה תחילה כתוצאה מאיבוד חלקי של עצב הראייה בעין אחת. אך יותר מזה – אני בוחר לרוץ באור יום לא מתוך ויתור, אלא בדיוק להפך – מתוך רצון להיות נוכח. לחוות את המקומות היפים שבהם אני רץ בצורה מלאה, לראות ולהרגיש את המסלול.

במרחקים הארוכים, לפעמים נכנסים למוד של "רק תעבור את זה". הגוף עייף, הראש מתמקד בלשמור על הקצב, והעיניים לא תמיד רואות את הנוף שמולך. עדיין, מקצה של 47 ק"מ הוא מסלול שמאתגר אותי, אבל גם ייתן לי את החופש להסתכל סביב, לצלם, לעצור כשבא לי, להרגיש את האנרגיה של המקום. לפעמים, דווקא כשהולכים קצת פחות רחוק – מגיעים הרבה יותר עמוק.

בתוך כל זה – גם אני קצת משתנה 

המרוצים שאני בוחר כיום, הם לא רק תוצאה של כושר או תכנון לוגיסטי. הם שיקוף של מקום פנימי. בשנים האחרונות אני בוחן מחדש את הקצב שבו אני חי. פעם הייתי דוחף קדימה – תמיד יותר, תמיד רחוק יותר. אבל ככל שהשנים עוברות, אני מבין שהמרחק האמיתי הוא לא זה שעל השעון אלא כמה באמת הייתי שם. הרי בסוף, כל מסלול – בין אם הוא 110 ק"מ או "רק" 47 – הוא עוד פרק במסע ארוך יותר. מסע שבו הגוף אמנם מתקדם קדימה, אבל הלב לומד להישאר נוכח. ועם יד על הלב – יש פה גם שיקול לוגיסטי חשוב: כשאתה בוחר מקצה של 47 ק"מ שמתחיל בבוקר, יש לך סיכוי ממשי להספיק להגיע בשעות אחר הצהריים למקלחת מרעננת במלון (עדיף שיהיה גם ג'קוזי), לאכול ארוחת ערב מלאה בשעה סבירה ולטייל למחרת כאילו לא רצת אולטרה אתמול. זה שינוי מרענן אחרי מרוצים של 80+ ק"מ שבהם אתה מסיים בלילה או לפנות בוקר, מקבל מדליה, מגיע למלון תשוש ולמחרת מדדה ברחוב עם התכווצויות.  

חווית המרוץ

מסלול ה 47 אותו ארוץ מתחיל בשעה 8:30 מהעיירה Pinolore. ההגעה אליה מתבצעת בהסעות שמתחילות ב־6:30 מפוארטו דה לה קרוז. הדרך בת חצי שעה באוטובוס סיפקה רגעים שקטים לפני ההמולה – וגם הזדמנות להיכרות עם רץ איסלנדי צעיר שישב לידי. תוך כדי שיחה קלילה הוא סיפר שאביו משתתף במסלול ה־110 ק"מ, והספיק גם לזרוק המלצה על מרוץ שטח פופולרי בארצו (נוסף כבר לרשימה שלי). כאלה רגעים קטנים שמוסיפים לטעם של החוויה.

בחוץ היה קריר – סביב 12 מעלות – ורק כשכבר הגעתי לאזור מתחם הזינוק אני קולט פתאום שהמעיל עדיין עליי. רצתי להפקיד אותו בלחץ של הדקה התשעים (טעות של טירונים), מה שגורם לי לחזור לשער ממש ברגעים האחרונים ולהזדנב מאחור, עם מרבית הרצים (סה"כ 800 רצים במקצה). בדיוק אז, אחרי שני קילומטרים בלבד, מתחילה העלייה הראשונה – טיפוס של כ־1,000 מטרים מצטברים על סינגל צר וטכני, בלי הרבה מקום לעקוף. לא בדיוק הדרך הנכונה להתחיל את המרוץ. אני מרגיש רענן, מתקדם חזק עם המקלות ועוקף כשמתאפשר עשרות רצים, אבל יחד עם זאת מוציא גם הרבה אנרגיה. ממשיך בקצב טוב עד סוף העליייה ומגביר את הקצב בקטע המישורי עד הירידה הארוכה שעוד מעט תגיע. שם כשהנוף התחיל להיפתח והר טיידה התגלה במלוא הדרו ממולי, מצאתי את עצמי עוצר לרגע – לא בשביל לאכול, לא בשביל לנשום – רק כדי להסתכל (וכמובן לצלם). לדעת שאני באמת כאן. שאני רץ על השבילים האלה שדמיינתי אותם.

ממשיך בירידה הארוכה ומתדלק את עצמי בתחנה שלפני העלייה הארוכה השנייה. לאחר זמן קצר, ביציאה ממנה, מתחילים להרגיש את החום שעולה ל־24 מעלות – בלי טיפת עננות. במעלה העלייה מתחילה נפילת אנרגיה. למרות הוספת חטיף ומלחים – הגוף לא מגיב. המסלול טכני, עם הרבה גזעי עץ קטנים שמוסיפים לקושי, ואני נכנס למוד הישרדותי עד סוף העלייה שלא נגמרת.

ואז, אחרי מקטע מישורי קצר – מגיעה ירידה ארוכה, שבמהלכה מתחיל להתגלות קו החוף המרהיב. בהתחלה לא ממש הבנתי אם זו אשליה, אבל התחושה בגוף התחילה להשתפר. אולי התחנה האחרונה עשתה את שלה, ואולי פשוט ההבנה שאני מתקרב לסוף המסלול. הגוף התעורר, השרירים חזרו לשתף פעולה, והראש התחיל להריץ מחשבות אופטימיות – כאלה שכוללות סיום חיובי. הנוף נפתח, השביל התרחב, ואחרי כשעתיים של מאבק פנימי – פתאום מצאתי את עצמי רץ בקצב טוב במקטעים שלאורך החוף, מחייך לעצמי ואומר:  "הנה, חזרתי לעצמי – ולא נשאר הרבה." מעודד מהאנרגיה שהתעוררה בגופי, חציתי בגאווה את קו הסיום שבטיילת החוף השחור והגעשי, לאחר 8:11 שעות. הוכחה שעם כל הירידות – מגיעות גם עליות (ולפעמים להפך), ושהגוף, כמו החיים, יודע להפתיע כשנותנים לו את ההזדמנות.

במתחם הסיום – מוזיקה ומיצגי ריקוד קנריים מסורתיים, עם רקדנים הלבושים בתלבושות צבעוניות מסורתיות.
תזכורת שצריך לבקר פעם בקרנבל הססגוני שמתקיים מדי פברואר בטנריף. סיום כזה, המשלב את הספורט עם התרבות המקומית – הייתה חוויה יוצאת דופן.

שילוב טיול באי

אם כבר טסתם למרחק כזה, כדאי לנצל את ההזדמנות לטייל באי. הקדשתי 5 ימים לטיול לפני המרוץ, וזו הייתה החלטה מצוינת. מומלץ לשכור רכב ולחקור את האתרים הבאים:

• לה לגונה – עיר היסטורית יפהפייה בצפון האי.
• מאסקה – כפר קטן מוקף בנוף הררי דרמטי.
• לוס גיגנטס – צוקים מרהיבים בגובה של עד 800 מטר הנופלים אל האוקיינוס.
• אנאגה – רכס הרים בצפון-מזרח האי עם יערות עבותים ונופים מרהיבים.
• פארק לאומי טיידה – שמורת הטבע הגעשית עם הר טיידה.

סיכום Tenerife Bluetrail by  UTMB 

שילוב של מרוץ שטח מאתגר וטיול בחודש מרץ בטנריף הינם חוויה נהדרת שאני ממליץ עליה בחום, המסלולים המגוונים, הנופים הדרמטיים והאקלים הנוח יוצרים תנאים אידאליים לשילוב הזה. מומלץ להגיע למרוץ אחרי התאקלמות לחום של מספר ריצות בארץ , עדיפות לריצות מדבר בינואר -פברואר (לי בדיעבד היה מחסור באימונים שכאלו). אם אתם מחפשים מרוץ שטח בחורף/אביב עם נופים שונים מהרגיל – Bluetrail Tenerife By UTMB הוא בחירה מצוינת.

מאת: רונן קרומהולץ
רונן הוא פריק של ריצות שטח והרים  – אוהב את העליות, הסינגלים, והקצב שהטבע מכתיב אבל עדיין שומר מקום חם גם למרתוני כביש. כי בסוף, ריצה היא הדרך לפגוש את העצמי – לא משנה אם זה בשביל הררי או על האספלט.

לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!