IRONMAN AUSTRIA היא אחת התחרויות היותר פופולאריות באירופה וללא ספק החביבה ביותר על הישראלים. התחרות מתקיימת בקלגנפורט (Klagenfurt), עיר פסטורלית מאוד מוקפת בשטחים ירוקים ובשטחה נמצא האגם אליו מוזנקים המשתתפים (Worthersee).
מאת: אסף ורניק
אל החלק הראשון של הכתבה: מאחוזי שומן של המבורגר אל איירונמן אוסטריה
האגם מרהיב ביופיו ועצום בגודלו (כ22 ק"מ מקצה לקצה) ושטח הזינוק מהווה סוג של מרינה לסירות קלות ויאכטות בינוניות. בשבוע שלפני התחרות עוזבות כל הסירות את השטח המיועד לזינוק והוא הופך להיות נגיש לכל החפצים בשחיה לשם אימון או סתם לשם הפנאן. בצמוד לשער הסיום יש אקספו ובו מציגות חנויות מקומיות ויבואנים מקומיים את מרכולתם. הם יודעים שאתה מגיע מוכן בשבילם, המחירים אינם בהכרח זולים, למרות שיש מציאות. עמדת הרישום נמצאת בקצה של האקספו, כך שאתה מחוייב לעבור דרך המציגים. חכם!
השנה השתתפו בה כ204 ישראלים מתוך כ2,900 משתתפים. ישראל היתה המדינה החמישית (כולל אוסטריה ששלחה כ850 טריאתלטים) בגודל נציגותה בתחרות. המלון הרשמי של התחרות נקרא SEEPARK ובהיותו כזה, היציאה משטח השחיה היא בשטח המלון ומשם רצים לשטח ההחלפה. גם היציאה לריצה חולפת בשטח המלון לקול קריאות המעודדים שבמלון.
זינוק לשחיה
השחייה מוזנקת בשני גלים: הגל הראשון כולל כ800 מתחרים ביניהם קטגוריית הPRO ועוד כ400 שחיינים שהעריכו כי הם שוחים מהר ונרשמו מראש לגל הראשון. שאר 2000 וקצת המתחרים מוזנקים ביחד רבע שעה לאחר הגל הראשון, האגם נראה כמכונת כביסה אדירה והמראה (כך סיפרו לי) מוטרף. המים בתקופה זו הם בטמפרטורה של 21-22 מעלות, אידיאלי לשחיה ואפילו מאוד נוח בחליפות השחיה. אחד האלמנטים המזוהים ביותר עם התחרות באוסטריה הוא קטע סיום השחיה; לאחר כ 2800 מטרים המתחרים נכנסים לתעלה ברוחב של כ 9 מטרים, כאשר מרכז התעלה עמוק מספיק אך השוליים רדודים מאוד כך שאפילו היד שנכנסת למים תיגע בקרקעית. עכשיו דמיינו רגע מאות מתחרים שמתנקזים יחד לתעלה כה צרה – התחושה הכללית היא כשל סרדין בקופסת סרדינים, אין ממש אפשרות לשחות בחופשיות והתחושה הכללית היא של השרדות.
באופן אישי, שחיה היא התחום הבולט אצלי בין שלושת הסגנונות, אולם במהלך כל השחיה הרגשתי שאני נאבק באלימות על מקומי וכך כל מי שסביבי. לא היה רגע שבו שחיתי יותר מ 10 תנועות רצופות בלי להרגיש ידיים ורגליים זרות עלי שהפריעו להתקדם. מכות ברגליים, עקב שחטפתי למשקפת ודחיפות בלתי פוסקות. לבסוף זה מסתיים ויוצאים מהמים.
בין השחייה לאופניים יש קטע של 400 מטרים, הרוב רצים אותו בריצה קלה וחלק הולכים אותו. בשטח ההחלפה אפשר לקבל עזרה להתקלף מחליפות השחייה. רצים לעבר השק הכחול בו יש את כל ציוד הרכיבה, מתלבשים לרכיבה מכניסים את ציוד השחיה לתוך השק , אוספים את האופניים ויאללה לרכיבה.
הרכיבה
הרכיבה מחולקת לשני הקפות של 90 ק"מ כל אחת. בכל הקפה שתי עליות עם גובה מצטבר של כ 800 מטרים, כך שב180 הקילומטרים מטפסים כ 1,600 מטרים, ממש לא מאיים עלינו הישראלים. יש קטעים בהם אפשר לשייט עם האופניים במהירות 70 קמ"ש בקלות ויש כמובן קטעים איטיים יותר. בסה"כ מסלול מהיר. בהקפה השניה תפס אותנו גשם שגרם לי להאט בקטעי הירידות ובעצם הפסדתי 6 דקות לעומת ההקפה הראשונה, מדהים לראות את האירופאים ממשיכים לטוס, הם מורגלים ברכיבות על כבישים רטובים.
מי שיודע להסתכל על הנוף תוך כדי רכיבה יהנה מאוד, הנוף מרהיב ביופיו ואי אפשר לגמוע מספיק ממנו, המוח לא מעכל את היופי הזה וזה מעלה חיוך לא רצוני וארוך ארוך, אבל אני נמנה על אלה שלא רואים כלום, רק את נתיב הרכיבה, קשוב לנשימותי. מצחיק אותי לשמוע מתחרים שמסוגלים לחשוב על המשפחות, על משפטים שמחזקים אותם וכל מיני דברים כאלה. אצלי… נאדה, כלום, חלל ריק או בעצם תיבת תהודה לדופק ונשימות, ביציאה להקפה השנייה פספסתי את אשתי שצעקה ועודדה ואם גלעד לא היה מכניס את הראש בין מאות האנשים ומעבר לגדר ושואג את כל גרונו, לא הייתי שומע אותו דוחף אותי עוד קצת.
קהל – לפני הזינוק לשחייה, כשהמתחרים יורדים לאזור הזינוק, קהל רב ממלא את השטח. לאורך התעלה ובשני צידיה עומדות משפחות ומאות אנשים שמעודדים את השחיינים, מרגע היציאה לאופניים אתה מבין שכך זה יהיה כל היום. אנשים יוצאים עם שמשיות גדולות, עם ציידניות מלאות באוכל ושתיה, לבושים רגיל או באופן ביזארי ומצחיק, הם ישבו שם בשמש ובגשם עד המתחרה האחרון, במשך שעות רבות והם לא מפסיקים לעודד, זה מדהים ומרגש. אתה מבין שהם באו לעבוד והעבודה שלהם היא כולה עבורך!
במהלך העליה הקטנה האחרונה הם היו שקטים יחסית, הרמתי יד ושאלתי בצעקה אם הם עייפים, זה הספיק בשביל ששניים מהם ירוצו אחרי ושכולם ישאגו בלי הכרה. מדהימים!
במשך הרכיבה אתה מבלה לרוב עם רוכבים ברמתך, אני רכבתי עם רוכב איטלקי רזה שבכל עליה עקף אותי ובמישורים עקפתי אותו, לאחר 170 ק"מ הוא "התיישב" עלי וצעק לי פעמיים מאחור באנגלית איטלקית שכזו – "איזראל פאוור הורס", חייכתי והרמתי אגודל, ככה רכבנו עד שטח ההחלפה.
ריצה
נכנסים לשטח ההחלפה, מחזירים את האופניים למקום ורצים לעבר השקית האדומה בה נמצא כל ציוד הריצה, החלפתי גרביים שהיו ספוגות מים מהגשם, נעלתי נעלי ריצה, כובע, התזתי תרסיס לחימום השרירים על הרגליים ויאללה לריצה בחשש גדול. בחודש וחצי שלפני הריצה לא רצתי בכלל, הייתי פצוע עם דלקת בעצב שמתחבא לו בבסיס שריר התאומים ויורד עד הקרסול. לא יכולתי לרוץ אפילו צעדים בודדים. חצי שעה לפני סיום הרכיבה גמעתי אופטלגין נוזלי כאילו היה צ'ייסר בבר.
כבר בצעדים הראשונים הרגשתי כאב אבל נסבל, סמכתי על האדרנלין ועל משככי הכאבים (לקחתי עוד מספר קפסולות של אדוויל במהלך הריצה) וקיוויתי לטוב. המרתון עבר בצורה לא רעה, הרבה יותר טובה משחששתי שיהיה ובעצם רצתי את כולו, לאט אומנם, אבל את כולו. שוב היה לי במה להתרכז ולא שמתי לב לנוף, כאב לאורך כל המרתון. באחת הצמתים במסלול חיכו גלעד, ענבל אשתי ושאר בני הזוג שבאו לעודד את יקיריהם בתחרות. בכל פעם שעברתי לידם נכנסה לדם עוד מנה של אדרנלין, זה מדהים איך עידוד משפיע.
הריצה עוברת בשטח פארק רחב וירוק, משם לחלק עירוני הצמוד לאגם, חזרה לפארק ומשם למרכז העיר היפיפה ושוב לפארק. לאורך הדרך שילוט של הקילומטרים אותם עברת, זה יכול לבאס כשאתה בתחילת הריצה כי נחמד לראות שלט שמראה שעברת 3 ק"מ ו 30 מטר אחר כך לראות שלט של 23 ק"מ שמחכים לך לסיבוב הבא. אחרי אמצע הדרך התחושה מתהפכת כשאתה מבין שהסוף מתקרב.
אפרופו הסוף…
200 מטרים לשער הסיום פגשתי את ענבל, היא מסרה לי את חולצת הריצה של המועדון, לבשתי אותה בגאווה גדולה על הגופייה איתה רצתי, נתתי לה נשיקה חפוזה והמשכתי לכוון הסיום. ב50 המטרים האחרונים, עברתי למוד התרגשות, כמעט הליכה, העפתי מבטים לקהל ופרשתי ידיים לצדדים, הודיתי לקהל שישב על הטריבונות כאילו באו בשבילי ובשמחה רבה הגעתי לקו הסיום אחרי 12:20 שעות.
אין לתאר את התחושה לכן לא אנסה אפילו, אומר רק שעוד זריקת אדרנלין פגשה לי את הלב ויצאה לי שאגת סיום שלוותה באגרופים כפופים ושלוחים לצידי הגוף, אחריה הרמתי ידיים למעלה כמתבקש וחיוך ענק נדבק לי לפרצוף. ברגע בו חציתי את קו הסיום של תחרות איש הברזל באוסטריה, הפכו בו זמנית שלושה ילדים מדהימים ואשה מופלאה אחת לאנשי ברזל בעצמם. היא הסכימה לדרך וידעה מה חלקה בעניין, הם לא ידעו ופשוט קיבלו. אני בחרתי לשאת את העול הפיזי והם פרשו מטריה רחבה ומנטאלית. אנחנו משפחה של אנשי ברזל.
באהבה רבה לכולכם
