יש שיגידו שחוויית האולטרה זה כמו גלולה עם אפקט מושהה – היא לא מורגשת ישר, אלא חייבים "לבלוע" אותה בשלמות, לתת לה לעבור את כל הגוף ולהתפרק ורק אז היא תתחיל לפעול. לא קרה אצלי.

מאת: ודים לינצקי
צילום: SportPhotography

בצהוב- ודים לינצקי כותב הכתבה – בזינוק

 

אי שם במאי השנה עברתי את מה שבדיעבד יסתבר כחוויה ספורטיבית מכוננת בשבילי: רצתי את  האולטרה מרתון הראשון שלי – מהמדבר לים. 50+ ק"מ של מסלול יחסית מישורי בשדות בין צומת קמה בנגב הצפוני לבין חוף ניצנים ליד אשקלון. אבל לא ממש נהניתי מהריצה…

יצא לי לדבר עם כמה אנשים שרצו את אותה התחרות וגם תחרויות אולטרה אחרות וכולם בסוף אמרו שלא סבלו כ"כ (בכל מקרה לא כמוני) ואף נהנו. מה אני יכול להגיד? אחרי שסיימתי אז, לקח לי לפחות רבע שעה להוריד מעצמי שרוולי לחץ, גרביים ונעליים, כי כל תנועה גרמה לשרירים להיתפס והתפתלתי מכאבים. אולי בלעתי את הגלולה הלא נכונה? המחשבות והשאלות לא נתנו לי מנוח והחלטתי שאני חייב חוויה מתקנת – ריצת אולטרה שאני אהנה ממנה.

כמה שבועות אחרי סמן העכבר שלי במחשב הקליק על"הירשם" בדף של אם כל תחרויות האולטרה בארץ  – סובב עמק. מקצה 66 ק"מ היה זה שנבחר להיות המבחן שלי. מבחן ההנאה.

סובב עמק 2018

אני והנאה- לא טוב בזה

חייב לתת צעד הצידה כאן ולהרחיב קצת על היחסים ביני לבין היכולת שלי ליהנות. איך אומר זאת בפשטות – אני לא ממש טוב בזה. ליתר דיוק – אני לא תמיד יודע ליהנות ממה שאני עושה, גם אם אני עושה את מה שאני אוהב. כזה אני – פגום. מום הנאה מלידה. לא מעט פעמים אני נהנה, במקרה הטוב, בהשהיה, כשאני למשל צופה בתמונות של איזה טיול שהייתי בו, או רואה סרטון שצולמתי בו רוכב בסוף העולם על איזה מדף סלע עם תהום בצד. בקיצור – העניין הזה של ליהנות הוא לא פחות מאתגר בשבילי מאשר האתגר הפיזי של לרוץ מרחק אולטרה. בכל מקרה זו המטרה ששמתי לעצמי וזה בסוף יהיה המבחן ביני לבין עצמי.

ודים לינצקי

הכנה ואימונים

הייתי חייב מאמן ותוכנית אימונים שתיקח אותי את כל הדרך לקו הזינוק. החלטתי להישאר עם אותו מאמן שהכין אותי לאולטרה הראשון שלי (כלומר לא האשמתי אותו בחוויה שעברתי 😊) ומה שנשאר הוא לקבוע את נקודת תחילת האימונים ואת עצימותם.

20 שבועות – מסתבר שזה הזמן שהפריד ביני לבין המוכנות שלי למרוץ וכמה שבועות עד לתחילת האימונים ביליתי בריצות כיף עם חברים ואימוני קרוספיט. אבל הרגשתי ששעון החול של החופש הזה הולך ונגמר. אדלג עכשיו על 5 חודשי אימונים שבהם התאמנתי 6 פעמים כמעט בכל שבוע (4 פעמים – ריצה ועוד פעמיים – קרוספיט). אתן רק קצת סטטיסטיקה על מנת להמחיש את המאמץ.

במהלך האימונים רצתי כמעט 1400 ק"מ והחלפתי זוג נעלי ריצה אחד (יש עוד 2 בשלבי פרישה מתקדמים). אכלתי כמות מסחרית של סניקרס (שהסתבר כמאכל המועדף עליי בריצות הארוכות) ועוד מיני דברים שבאים בכדורים לבנים לא מזוהים ואבקות עם ריח של ווניל ושוקולד. אין מה לעשות – הגוף חייב לקבל הרבה יותר ממה שאני מסוגל להכניס עם האוכל היומיומי הרגיל.

יום המרוץ

לאחר דחייה של שבוע בעקבות גשם נקבע זינוק המקצה שלי לחצות בין חמישי לשישי. החלטתי לקחת יום חופש מעבודה בתקווה לישון קצת במהלך היום, מה שלא הצליח לי בכלל. נסעתי צפונה לבד, עם קצת חששות ומחשבות על איך אחזור את כל הדרך בחזרה אחרי לילה שלם ללא שינה ומאמץ פיזי לא סביר.

לאחר לימוד המסלול (באתר התחרות ברשת) הבנתי שיש הרבה תחנות מים ואוכל שפזורים על גבי המסלול בצורה שתיאוריות מאפשרת ריצה ללא תיק וסחיבת דברים. זה היה חדש לי – ריצות ארוכות ללא ציוד על הגב שנותן סוג של ביטחון ויכולת להסתמך כמעט רק על עצמי. לאחר התייעצות עם המאמן והשאלת חגורת ריצה מחבר, החלטתי שלפחות את החצי הראשון (סיבוב של 33 ק"מ) ארוץ רק עם טלפון (שזה חובה) ושפופרת כדורי מלח בתוך החגורה. המארגנים קבעו שרצי מקצה 66 ק"מ רשאים להשאיר תיק עם ציוד להחלפה וזה ימתין להם בסוף הסיבוב הראשון. החלטתי ללכת על האופציה הזו והשארתי לעצמי תיק עם מים, אוכל, אזניות וחולצה להחלפה.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

לילה המרוץ היה להפתעתי קר והחלטתי לרוץ עם חולצה ארוכה ויחסית עבה. בתיק השארתי חולצה קצרה, בהנחה שבסיבוב השני, עם עליית השחר, יהיה יותר נעים.

על קו הזינוק פגשתי ידיד מעבודה שעשה כבר כמה תחרויות "איש ברזל" ותמיד היה מספר סיפורי גבורה מסמררים על האימונים שהוא עושה עם הקבוצה, תחרויות וטיפולי עיסוי (חלום רטוב שלי) שהוא מקבל. הוא היה נראה לי סופר רציני והייתי בטוח שלא אראה אותו במרוץ, כי יהיה אי שם בדבוקה הראשונה. באופן כללי, כולם בתחרויות תמיד נראים לי הרבה יותר רציניים ממני, יותר חזקים, יותר חטובים ועם ציוד יותר טוב משלי. לא תפיסת מציאות מעצימה במיוחד, אני חייב לציין, אבל ככה זה מרגיש לי.

המרוץ

הוזנקנו בדיוק בחצות כמעט 180 ספורטאים, נבלע בתוך החשיכה לצלילי מוזיקה מקפיצה וקריאות עידוד של קומץ מעודדים.

החלטתי שאת הסיבוב הראשון אני רץ ללא מוזיקה וסופג את החוויה בצורתה הגולמית. עם יציאה מהמתחם המואר הדלקתי פנס והתחלתי להיכנס לשגרה. על ההתחלה שמרתי על קצב יחסית איטי – מה שלא הצלחתי באולטרה הראשון שלי. הרבה אנשים עקפו אותי ובכל זאת הקפדתי לא להעלות קצב, למרות הקטע המישורי והקל שהיה בהתחלה. לקח משהו כמו חצי שעה עד שמצב הרצים התייצב על קצב קבוע ואישי של כל אחד ומצאתי את עצמי רץ ליד כמה אנשים. אחת מהם הייתה בחורה יותר נמוכה ממני עם תיק גב ושיער אסוף בקוקייה מתנדנדת מאחורי הכובע. לאחר כעשר דקות של ריצה זו לצד זה נזכרתי בהמלצת המאמן שלי לעודד רצים אחרים ולהיות נחמד ועמדתי לשלוף איזה בדיחה מעודדת, עד שמצאתי את עצמי מתעכב בתחנת מים ראשונה והיא נעלמה לי לתוך החשיכה. לא הפעם. לא נורא.

בהמשך הקפדתי לעצור בכל תחנת מים בדרך, לשתות לפחות 2 כוסות מים/איזוטוני/מרק חם שהיה בחלק מהתחנות ולאכול משהו. הבנתי שאין מה להיות לחוץ ולדחוף את האוכל תוך כדי, אלא עדיף לעצור ולעשות את זה ברגוע. כמה שזה ישמע מוזר, אבל גיליתי שאין טעם למהר במרוץ של יותר מ-8 שעות. גם לעצירות יש תפקיד חשוב.

נקפו השעות. עכשיו, בניגוד לתחילת המרוץ, האנשים כבר היו מפוזרים על פני המסלול בצורה כזו שכמעט ולא ראיתי אף אחד. אהבתי את זה הרבה יותר, כי אני לא אוהב התקהלויות והמוניות. לא סתם את רוב האימונים שלי ואת כל הריצות הארוכות עשיתי לבד, גם בלילה.

מסיבה לא ברורה, בתחילת הסיבוב השני הרגשתי ממש טוב ובטוח ואפילו עקפתי מספר אנשים, תוך כדי זה שהתחלתי להאזין למוזיקה. יכול להיות שמוזיקה נתנה לי את הדרייב, או ההרגשה שהחצי הראשון היה כבר מאחוריי. בכל מקרה, בלי ששמתי לב, מד המרחק בשעון שלי חצה את 44 ק"מ. כאן כבר התחילו שוב עליות וכניסה ליער שגרמו לי להאט משמעותית ולעבור להליכה במקומות שבסיבוב הראשון עוד רצתי.

תומר רוזנפלד 

גם לעצירות תפקיד- הפאנליסט תומר רוזנפלד מדגים

 

עייפות ו.. DNA על השביל

ב- 48 ק"מ כבר התחלתי להרגיש עייפות שהלכה וגברה ככל שהתקדמתי במסלול. באחת הירידות על דרך עפר די חלקה, מעדתי והשתטחתי, תוך כדי שאני משאיר דגימת ה-DNA שלי על השביל. לא נעים וגם מאוד כואב. שתי הידיים שלי וברך ימין קיבלו את כל המכה וכמה שניות אחרי הנפילה עברה לי בראש מחשבה – זהו…

קמתי וניסיתי להמשיך לרוץ, אבל כאב חד בברך אותת לי: "רגע, תן שניה לעכל את מה היה פה עכשיו". התחלתי לדדות תוך כדי כאב ונתתי כמה דקות לאנדורפינים להתחיל לעבוד. סוף סוף אפשר להפיק מהם תועלת ממשית ולא סתם הרגשה טובה בסוף הריצה!

לא יכול להגיד שקרה שם קסם, בלילה הקר והחשוך ביער, אבל הצלחנו, אני והאנדורפינים שלי, לחולל שינוי מספיק טוב על מנת שאוכל להמשיך להתקדם. הידיים עדיין שרפו מהשפשוף והברך המשיכה לדומם, אבל הראש פשוט ניתק את זה מחדר הבקרה של הגוף. כמו בצוללת, כשאחד החלקים מוצף במים, פשוט סוגרים אותו מכל הכיוונים ומנסים להציל את מה שנשאר.

סובב עמק

המאבק

העליות הפכו קשות, האוכל בתחנות הפך לחסר טעם, ואחרי שעברתי את 50 הק"מ החגיגה האמתית התחילה. נזכרתי במאמן שלי שאמר שלא משנה כמה אהיה מאומן ואיך יהיה לי החלק הראשון, אחרי 50 ק"מ אני הולך להיאבק. השחר התחיל לעלות ובמקומות שבסיבוב הראשון קפאתי מקור, הרגשתי יותר נעים. חשבתי על מה יכול לעודד אותי והחלטתי לחשוב על המרחק במושגים של כמה נשאר לי, לעומת כמה כבר עברתי. משום מה היה נדמה לי שאם אחשוב על מספר קטן יותר ואעשה סוג של ספירה לאחור, יהיה לי יותר קל. לא יודע על מה חשבתי… קל זה בכל מקרה לא היה.

 

סובייטי חדור מטרה

בכל האימונים שלי וגם בריצות הארוכות והקשות שעשיתי, לא הגעתי למצב התשישות שהייתי בו. הכל דאב. הגוף כאב כאילו היכו אותי ללא רחמים (מהזעזועים בכל צעד שעשיתי). השרירים צעקו ומה שהכי הפתיע אותי, נתפס לי כל הזמן שריר האמה של יד שמאל, כנראה מהנפת הלוך-חזור של האגרוף.

מה שעבד לי במאבק הזה זו ההתחייבות שנתתי לעצמי לסיים. זה עובד לי בד"כ ולכן יש מעט מאוד דברים שהתחלתי ולא סיימתי. כזה אני – חדור מטרה. גיליתי גם שאם אני עוצר הרבה יותר קשה לי להתחיל לנוע מחדש וגם הכאבים ברגל מתחילים לחזור. הבנתי שלא יהי מה – אני חייב להתקדם. לא יכול לרוץ, אז ללכת ואם גם עם זה לא אתמודד – לזחול. טוב, לא באמת חשבתי שאגיע לזחילה, אבל זו עדיין הייתה אופציה מבחינתי. החינוך הסובייטי נתן את אותותיו כאן ללא עוררין.

ודים לינצקי: המחויבות לסיים

באחד הסיבובים ביער, לאחר עלות השחר, ראיתי בנאדם שישב בצומת שבילים על כיסא עם תיק לידו. לקח לי זמן להבין שזה אחד הצלמים של האירוע. לקח לי עוד יותר זמן להבין שמדובר בידיד ותיק שלי מתחום האופניים, שבזמנו הפנוי מצלם אירועי ספורט. אחרי שהנציח את הרגע, הוא רץ לחבק אותי וחזר אל מקומו בהמתנה לעוד רצים. הסתכלתי אחרי זה על התמונה שהוא צילם והיא בהחלט סיפרה סיפור. ראיתי את עצמי בתמונה מאוד מרוכז, מתקדם בתנועות מדודות עם הרבה מחשבה. ראיתי גם שבתמונה שהוא צילם רוב הנסתר על הגלוי. מעניין.

עכשיו, במרחק של כמה ימים מהאירוע ואחרי שהאבק שקע, יש לי הרגשה שאני יכול לכתוב סיפור שלם על כל צעד שעשיתי ועל כל תנועה שהגוף ייצר. זה הרגיש לי כמו נצח. כאילו הזמן האט את הליכתו. יחד עם כל זה, לכל דבר יש סוף. לפעמים זה סוף טוב, לפעמים פחות, אבל הסוף תמיד מגיע.

אחרי 8 שעות, 21 דקות ו-24 שניות גופי חצה את קו הסיום.

ודים לינצקי. נהנה?

סובב עמק- אפילוג ותובנות

ראשית, המרוץ הבא שאעשה יהיה בתווי שטח יותר מעניין ומאתגר ממה שהיה בסובב. בכל זאת, לרוץ בשדות ליד ברכות דגים זה לא הדבר הכי מרתק שאפשר לחשוב עליו.

דבר שני, לא אוהב סיבובים. אני יכול להבין את מגבלות הלוגיסטיקה של תחרות והרצון לצמצם את כמות תחנות הרענון, אבל בחיית. יותר מעניין בשבילי זו ריצת point to point או מעגלית, אבל רק עם סיבוב אחד.

דבר שלישי – אני חושב שעמדתי במבחן העצמי שלי. נהניתי.

נ.ב.: זוכרים את הידיד מהעבודה שפגשתי על קו הזינוק? מסתבר שהוא סיים כמעט שעה וחצי אחריי…

מאת: ודים לינצקי
הכותב הוא איש הייטק ומהנדס בנשמה, בן 47, עושה את צעדיו הראשונים בעולם האולטרה. זהותו הספורטיבית לא ברורה עדיין והוא נמצא בחיפוש מתמיד אחריה. בעברו הלא רחוק – רוכב אופני הרים עם הסטוריה של 3 תחרויות אפיק ישראל מאחוריו ו-2 זוגות אופניים שעדיין מעלים אבק אצלו במחסן.

 


אתם בטוח אוהבים גם סקי! לחצו פה (או על התמונה) לתוכן סקי מעולה במגזין אאוטפאנל