זה היה אמור להיות בעיקר טיול אופניים בקירגיסטן, אבל דב טיבי מצא שם הזדמנות לרוץ בגובה של יותר מ- 3000מ' מעל לפני הים, ולספר לנו על ריצה בקירגיסטן.

מאת: דב טיבי
צילומים: ניסן יערי, יעקב כהן, דורית ברקוביץ
ריצה בקירגיזסטן

דב טיבי- רץ בגובה רב!

ריצה בקירגיזסטן בטיול אופניים

זה היום השני לרכיבה (אוהבים גם אופניים? כנסו לבייקפאנל– בלוג-מגזין האופניים שלנו), והטור שיוצרת קבוצת "אביטל" במעלה הסונג קול, דרום מזרחית לבישקק בירת קירגיזסטן ארוך ואיטי. בשבעה קילומטרים של טיפוס רציף מגובה 3100 מ' לגובה  3450 מ' קל לפתוח פער, ואכן מהר מאד ראש הטור, מוצא עצמו בשיא הגובה, באוכף, קצת מתנשפים אך מפוצים בנוף ירוק לבן המשתרע מאופק לאופק. "נראה לי שאני מוכן" אני אומר לעצמי, הנשימה רגועה לגמרי, הדופק נורמלי. משאיר את האופניים, הקסדה והתרמיל על כר הדשא מול עיניו הפקוחות של טבח המשלחת, ויורד בריצה קלה אל זנב הטור. תוך מספר דקות אני שם, מסתובב, מלווה ומעודד בריצה קלה למשך כקילומטר את קבוצת המאסף עד להגעה לאוכף.

אוראמוקס או ויאגרה?

קבוצת הווטסאפ "קירגיסטן, טיול מהשטן" נפתחה מספר חודשים קודם לכן, את שמה קיבלה מרגע שתוכנית הרכיבה בת שבעת הימים הופצה ונתוני הטיפוס ובעיקר הגובה נודעו ברבים. העלייה של נשר, הטיפוס להר אדיר ובוודאי הרכיבה המסורתית לחרמון הם אימוני רכיבה מעולים לשיפור כושר הטיפוס אך תרומתם להתמודדות עם הגובה ומיעוט החמצן אפסית. 

אל תפסידו את התוכן המעולה ביותר בישראל בריצה, אחת לשבוע בלבד אליכם למייל:

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

מכאן ואילך רוב ההתכתבויות בקבוצה עסקו בסוגי כדורי הגובה (דיאמוקס, אוראמוקס ואפילו ויאגרה!), פרוטוקול לקיחתם ובבדיחות פרטיות הרלוונטיות לחלק מסוגי הכדורים. בגלל רגישות תרופתית, כדורי הגובה אינם פתרון עבורי אך זו כמובן לא סיבה לרפיון ידיים. כמהנדס מכונות המתמצא מעט במשטרי לחצים, משאבות ושסתומים השתעשעתי מעט עם הרעיון להפוך ממ"ד לתא גובה לצרכי אימון או שינה אך הוא נזנח משיקולים פרקטיים ובטיחותיים. 

ככלל, קיימות שתי גישות להכנת הגוף למאמץ בגובה: גישה אחת מכונה LHTL, קרי, לגור בגובה להתאמן נמוך והשנייה LLTH, לגור נמוך וגם להתאמן שם אך גם להתאמן בגובה. המימוש של שתי הגישות, למי שחי בגובה פני הים, מחייב תא גובה לאימון או לשינה. 

טכנולוגיות לאימון גובה

קיימות שתי טכנולוגיות להשגת תנאים מתאימים המדמים גובה: טכנולוגיה אחת מבוססת על הורדת לחץ האוויר בתא ללחץ המתאים לגובה הנדרש, בדרך כלל מכוון ל 0.7 אטמוספרות ושקול לגובה של 3000 מטר. הטכנולוגיה השנייה (הנפוצה יותר) היא יצירת תא בלחץ אטמוספרי אך האוויר המוזרם לתוכו מדולל חמצן ומועשר בחנקן ובכך מדומה מיעוט החמצן בגובה. תא הפוקסיה כזה, נמצא, למשל, במכון ווינגייט ואפשר להתאמן שם. 

 

אהבתם? הצטרפו לראנפאנל בטלגרם: https://t.me/RUNPANEL

במאמר מוסגר: קיימת גם מסכת גובה (Elevation Training Mask) אלא ששמה מהווה הטעית צרכן מובהקת. מסכה זו, מקשה על הנשימה (זה כמו לנשום דרך כרית שמצמידים לך לפנים) ובכך מחזקת את שרירי הסרעפת ומערכת הנשימה אך אין לה תרומה להסתגלות לגובה, שמשמעותה הפיזיולוגית היא גידול ריכוז כדוריות הדם האדומות.

וכך,טסנו לבישקק בירת קירגיסטן, חברי מצוידים באוראמוקס וויאגרה ואני בגנטיקה טובה וניסיון עבר (שהוכיחו עצמם בהימלאיה ובפסגת הקאצ'קר בטורקיה), "…לכול היותר אם ארגיש קושי, אעלה לרכב המלווה…" אמרתי לעצמי.

Plan B

בישקק 05:30. אחרי הטיסה הארוכה אתמול והרכבת האופניים, חברי הקבוצה עדיין ישנים. אני קם בשקט ויוצא לריצה קצרה ברחובות העיר השטוחים, האוויר קריר, הגובה (760 מ') לא מורגש כלל, לא מתפתה ושומר על מתינות בקצב ובמרחק… במהרה אני מוצא עצמי במלון, בדיוק בזמן למקלחת וארוחת בוקר. יום הרכיבה הראשון בתוכנית כבר מתחיל (אך לי יש גם Plan B).

אין ספק שטעימת הריצה בגובה 3,454 מ' שתוארה בפתיח, גירתה את תאבוני. מייד כשהגענו, אחרי יום הרכיבה הארוך, לאגם Son Kul הנמצא קצת מעל 3000 מ' ויתרתי על חלק מהתוכנית האומנותית (משחק כדורגל בין שתי קבוצות רוכבי סוסים כשה"כדור" הוא גופה של כבש נטול ראש), ויצאתי טרום שקיעה לריצה. לא, לא ניסיתי להתחרות בסוסים שדהרו חופשי צמוד לאגם:

למרות שהריצה הייתה מישורית וקצרה, קצב הריצה והדופק לא השאירו מקום לספק- אתה רץ בגובה וזה ממש לא דומה לריצת שישי בטיילת חוף דדו. הספקתי להגיע לתחרות משיכת החבל וריקודי הפולקלור. האופציה של מקלחת מאולתרת מחבית מים קפואים ירדה מהפרק אך ארוחת ערב חגיגית ביורטה המרכזית (האוהל המקומי) סיכמה את היום החוויתי.

מכונית לאדה וחלב סוסות

בפעם השלישית בשבוע זה מועבר השעון ממוד רכיבה למוד ריצה ואני יוצא לדרך יחד עם שאר חברי הקבוצה הרכובים.

מתחיל בקצב מתון בכוונה לשמור על דופק נמוך (כ 130- 140 BPM), אט אט עוקף רוכב ועוד רוכב (חוץ מקצב הרכיבה האיטי הם גם עוצרים לצילומים), מוותר על המים המוצעים לי ע"י חברי וכבר מוצא עצמי כמעט בודד בלב הטבע הפראי.

דרך הכורכר המהודק רחבה ונוחה, משני צידיה כרי דשא ועדרי סוסים. מדי פעם נראה מצבור קטן של יורטות גועש חיים וצהלות ילדים (הקירגיזים נמצאים ביורטות אלו רק בקיץ). נהג לאדה חבוטה מביט בי בפליאה מחלונו הפתוח לרווחה ומנסה בשפת סימנים בין לאומית לשאול / להבין היכן האופניים שלי. אני מצביע בגאווה לא מוסתרת על הרגליים, או שהבין או שלא. מביט בשעון ורואה 11 ק"מ, נשאר ממש קצת עד האוכף שם ממתינים לי הג'יפ והאופניים שלי.

ריצה בקירגיסטן?

כשלושים דקות לאחר מכן אחרי מנוחה, אכילה, שתייה והחלפה לחולצה יבשה, 22 רוכבים (ואף לא רץ אחד) יורדים מטה מטה, בגשם סוחף לסופו של עוד יום מדהים… אבל זה באמת שייך לסיפור אחר ומגזין אחר (BIKEPANEL, כבר אמרנו?)

מאת: דב טיבי
צילומים: ניסן יערי, יעקב כהן, דורית ברקוביץ