“יש לי בשורה רעה ובשורה טובה, אני אתחיל עם הרעה” מתפרץ לפתע אילן במהלך ההפסקה בבקתת וודניקוב, הממוקמת בגובה 1817 מטרים מעל פני הים ומשמשת מקום מנוחה/מחסה לעושים דרכם להר טריגלאב או בחזרה ממנו. “הבשורה הרעה היא שבמקום להמשיך לטפס לכיוון טריגלאב, אנחנו נחזור לאוטובוס, הבשורה הטובה היא שמחר נחזור להשלים את הטיפוס”.
כתב וצילם: יוסי אוסטרוביאק
טריגלאב על הפרק
במהלך יום המנוחה התרכזנו ב…מנוחה, טיולים בסביבה, אוכל מקומי טוב, אבל גם בהתארגנות לריצה שהוכתרה לריצת הדגל של המחנה והיא הטיפוס להר הטריגלאב. הריצה הזו תוכננה להימשך כ-8-12 שעות (שני מרחקים לשתי קבוצות), מה שאומר שמעבר לציוד הרגיל צריך לחזק קצת את נושא הקלוריות ולניילן את תכולת ווסט הריצה מאחר ויש צפי לגשם.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
בכל ריצה היה ניתן להצטייד ב”לאנץ’ באג” – שקית עם כריך, חטיף ופירות שהיה ניתן להזמין במלון או פשוט לקנות כמה דברים בסופר. הכוכב האמיתי בשבוע הזה וששמו עלה (וגם נכנס) בכל פה כמעט היה חטיף הסניקרס, כך שהמרכיב הקלורי בימים הארוכים האלו התבסס אצלי לפחות על כריכים, סניקרסים ודומיהם והאמת שזה היה נוח ועבד לי (למרות שלא מדובר ברמת עצימות של תחרות אז המבחן פחות מהימן עבור מירוצים).
בערב שלפני, הצטרפתי לתדריך שערך רומן לקבוצה שלו לטריגלאב (הקבוצה המבצעת את המרחק הארוך). “אני צריך אתכם מחר כמו חיילים” הוא הפציר. כל עיכוב מעבר למתוכנן עלול לגרור כניסה לחשיכה באזור בו מזג האוויר יכול להשתנות ברגע ולחריגה מהזמנים. בינתיים, התחזיות השונות מצביעות כי ישנו צפי לגשם, מה שגם עלול לגרום לקצב איטי יותר.
ריצה בתוך ענן
על פי התכנון היום, אני אתחיל עם הקבוצה של אילן עד לבקתת וודניקוב ומשם אמשיך את יתר המסלול עם הקבוצה של רומן. מתחילים לטפס, השמיים אפורים, לא משהו חריג לאזור הזה. החלק הראשון של הטיפוס מאופיין בריצה בתוך יער על שביל סינגל צר וטכני בחלקו. מידי כמה מאות מטרים ישנה קרחת יער קטנה שמאפשרת מבט אל הנוף סביב וכמובן שליפת טלפונים ומצלמות כדי לנסות ללכוד עוד איזו תמונה למזכרת, או פשוט לנסות ללכוד את הפסטורליה שלא באמת ניתן להמחיש בתמונה.
בקצה החלק המיוער, מה שמתחיל לכסות אותנו היטב אלה הם העננים, מעלינו, מצדדינו, מאחורינו ואפילו גם מתחתינו. תוך זמן קצר גם הגשם מתחיל לרדת וזה הזמן להוציא, לראשונה השבוע, את מעיל הגשם. בהרים, המזג אויר עשוי להשתנות מקצה לקצה תוך רגעים בודדים. במהרה הגשם מתחזק ואני עובר בעיקר לצלם עם מצלמת האקשן המוגנת ממים.
בינתיים הריצה הופכת להיות מעורפלת מאוד (מבחינת המזג אויר) והראות מצטמצמת עד לכדי מטרים ספורים. אז נכון שלא תמיד נעים שהגשם נכנס לעיניים אבל לרוץ בתוך ענן על סינגל? וואו! כמה שזה מגניב. מתוך אותו ענן אני לפתע מבחין בסנוניות הראשונות של הקבוצה של רומן שחברה לסינגל מכיוון שונה מהקבוצה של אילן. קולות השמחה והעידוד של הקבוצות שחברו זו לזו הרשימו אותי לא פחות מהנוף והמסלול, הדינמיקה הקבוצתית, הערבות ההדדית שבין חברי הקבוצה הורגשה במהלך כל המחנה הזה, שיתוף בתזונה, טיפים ועוד. אבל הכי הרשימו אותי אלו הם ההירתמות והעזרה לאלו שהיה להם טיפה קשה או כואב יותר. מידי ריצה אנשים הוכיחו שהמחנה הוא קבוצתי ולא אוסף של פרטים אשר כל אחד בא להתאמן לבדו וחשתי שעל זה למעשה נבנה כל המחנה הזה. המאמצים הלכו ונבנו, הקשיים הלכו והתעצמו והקבוצה רצה, טיפסה והתגבשה.
במרחק קצר, אך עם מזג אויר שמקצין בינתיים עם רוחות מתחזקות, הגענו לבקתת וודניקוב. הבקתה, במצב מזג האוויר הנוכחי, נראתה בהחלט כמקלט לאלו המבקשים להמשיך בדרכם למעלה להר או חזרה למטה. מבעד לחלון כבר ניתן לראות את הברד שדופק מבחוץ וסערות ברקים אשר מבזיקות בכל כמה שניות.
מאחר וצפויות כמה דקות של מנוחה, מרק הכרוב הנמכר בבקתה בהחלט בא בזמן. אנשי הבקתה ממליצים לנו שלא להמשיך ולטפס לכיוון טריגלאב מאחר ומזג האוויר למעלה קיצוני עוד יותר. למרות האכזבה שחוזרים מטה, ההיגיון של אילן ורומן בקבלת ההחלטה של לנסות ולחזור מחר מובן בהחלט. ההקפדה על בטיחות הרצים ניכרה לאורך כל המחנה וגם בקבלת ההחלטה כאן.
מימין: יוסי אוסטרוביאק. משמאל: מרק כרוב
ההר לא הרשה
“ההר (טריגלאב) לא הרשה לנו לעלות עליו היום, ננסה מחר” סיכם רומן בפשטות, ואני? מה אכפת לי, כל עוד יהיו לי תמונות מטריגלאב במזג אויר חורפי ואפור וגם תמונות במזג אויר אביבי ושמיים נקיים – אני יוצא נשכר.
המחשבות כבר מתחילות להתפקס על מחר אבל אנחנו עדיין באמצע הדרך, את כל מה שטיפסנו יש עוד לרדת חזרה לכיוון האוטובוס, רק שעכשיו זה על בסיס סלעים, עצים ושבילים רטובים. הדרך עלולה להיות מאוד קצרה לקרקע בשבריר שניה של חוסר ריכוז.
ברגע שיורדים מעט בגובה, מזג האויר מתחיל להתייצב, הרוח נשארה למעלה ופתאום מעיל הגשם מרגיש לא קשור. עוצרים לרגע על מנת להסתדר מחדש ויורדים לכיוון השביל המיוער עד לחניון האוטובוסים.
אז נגמר לו היום מוקדם מהצפוי אבל כשמסכמים אותו, מבינים שכברת דרך אכן נעשתה היום, על אף הקיצור, 25 ק”מ עם כ-1700 מטרים של טיפוס.
בוקר, ניסיון שני אל ההר המרשים
שוב הדרך המוכרת המשתרכת לכיוון הטריגלאב והצופה בין היתר על הסביבה שכבר הספקנו לדגום במהלך השבוע. ההרים מאוד מרשימים וזה מורגש ברגליים או אפילו סתם במבט, מלמטה או מלמעלה. עצם העובדה שאתמול נאלצנו לחזור על עקבותינו רק העצים את הציפיה מהטריגלאב. “טריגלאב הוא לא עוד הר, טריגלאב הוא ממלכה” כתב יוליוס קוגי (חוקר מפורסם של האלפים היוליאניים), ובשטח? זה ממש נראה ומרגיש ככה. גבוה יותר, מסתורי יותר (אולי בגלל העננות הקבועה שמכסה את ההר) ומסקרן יותר.
צפוי לנו מסלול של כ-35 ק”מ עם 2000 מטרים טיפוס בקירוב (בצד הנתונים היבשים) ובמשתנים נמצאים המרכיב הטכני של השטח והמזג אויר.
מגיעים לאחר טיפוס וזמן לא רב לבקתת וודניקוב, בה ביקרנו אתמול. נדמה שאנחנו נמצאים במקום אחר לחלוטין או לפחות בעונה אחרת לגמרי. שמיים בהירים ומזג אויר נפלא מאפשרים לנו לראות את הנוף המרהיב סביב, לשבת מחוץ לבקתה ולמלא ולהתמלא באנרגיה.
מבקתת וודניקוב ניתן לראות את פסגת הטריגלאב ומעט מעליה נמצאת בקתת פלאניקה, הגבוהה ביותר על ההר (בגובה 2400 מטרים) – לשם נגיע בסופו של הטיפוס ובנקודה הזו נסתפק מבלי להעפיל לפסגה עצמה (בעקבות סיכון בטיחותי בטיפוס של קבוצה כה גדולה וגם כתוצאה מחוסר זמן). לאחר היציאה מוודניקוב הטיפוס כבר הופך משופע הרבה יותר, אלמנט קושי מתווסף והוא אויר שנהיה מעט דליל בחמצן, לא ניכר בהרגשה מיוחדת מלבד התנשפות טיפה יותר מהירה – עניין של מה בכך עבור רצים :).
בקתת פלאניקה נמצאת על מעין כתף מתחת לפסגת הטריגלאב, כך שההרגשה, עם הנוף והאויר הצלול, לגמרי היתה כזו של פסגה.
בזמן המנוחה הקצרה, רומן מתדרך את החבר’ה ומזכיר את שהיה ידוע, נותרו לנו עדיין שעות של ריצה אשר יכללו בין היתר ירידה רצופה של כ-2000 מטרים על פני 16 ק”מ והסיכון לנפילות ופציעות גדל. מאותה נקודה, השבילים הופכים באזורים לטכניים יותר ולעתים גם מצריכים שימוש בכבלים ויתדות למעבר בטוח.
קבוצה ולא אוסף של פרטים
כשנותרו עוד כ-17 ק”מ עד לנקודת הסיום, נפצעה בברכה אחת מהבנות בקבוצה. העזרה, הליווי והעידוד מצד החברים לקבוצה היו נראים ברורים מאליהם. אין פה ספק של אולי או אבל, הערבות ההדדית הוכיחה את עצמה שוב והיה יפה לראות שהמחנה, על אף היות ענף הספורט הזה אינדיבידואלי, הוא מחנה קבוצתי בראש ובראשונה.
16 הק”מ האחרונים של הריצה כאמור התחילו, נמשכו והסתיימו בירידה ארוכה. “בבקתה שבאמצע הדרך יש מרק” אומר רומן, ואני שבדיוק ברגעים אלו ממש כבר חושב, חולם, מדמיין את עצמי אוכל, רק תוהה כמה מהר אפשר לרוץ כדי להגיע לאותו מרק – הריצה במורד הסינגל מרגישה כמו מרדף משטרתי, המרדף למרק! הכל נשכח בינתיים, רק תנו לי להגיע לבקתה. נותנים עבודת ירידה חזקה ומהירה ועוצרים בכל מרחק מסוים על מנת לחכות ליתר הקבוצה.
סוף סוף מגיעים לבקתה
אוי כמה שחיכיתי למרק הזה, רומן אומר שנותרו עוד 8 ק”מ לסיום ויש עוד קצת קטעים טכניים. אני מבין שאוכל עלול להיות טעות, אני נכנס לבקתה ויוצא לסוף עם בקבוק קולה ומניח שזה קצת יעביר את תחושת הרעב ולא יבלגן לי את הבטן. עם זאת, המרק היווה נקודת מפלט ראויה לכאורה עבור חלק מהחברים. עם היציאה מהבקתה, אני כבר שומע זעקה מצד אחת הבנות שהמרק רוקד לה בבטן, לשם לא רציתי להגיע, מבסוט על עצמי שהצלחתי לקבל החלטה נבונה תחת לחץ רעב כבד 🙂
ולסיום
מגיעים לסיום. זו הייתה הריצה האחרונה במחנה וכמה שהיא הייתה מלמדת, מועילה ומגבשת. אז נכון שמבחינת אינטנסיביות לא מדובר במירוץ וההשלכה על תזונה, הרגשה וכו’ היא עדיין לא מספיק מדויקת, אבל בתור מישהו חסר ניסיון לחלוטין בהרים ושטחים מהסוג הזה אני מרגיש שלמדתי המון, גם דרך הרגליים, גם דרך המאמנים וגם דרך החברים לקבוצה. בעולם האולטרה הרבה נאמר (והרבה פחות ידוע) על ההרגשה האישית, לכל אחד “עובד” משהו אחר. אז אני יצאתי מהשבוע הזה עם סל כלים רחב שיכול להניח לי בסיס שממנו אוכל לצמוח בהמשך ועל בסיס מה ש”יעבוד” לי.
הייתה לי חוויה מצוינת ברמה האישית, מעבר ללמידה, היה כיף לתעד בצילום את הקבוצה ולהרגיש ממש חלק בלתי נפרד ממנה וזאת על אף שעד לפני ימים אחדים לא הכרתי את את רוב חבריה. תודה לחברי הקבוצה ומאמניה על מחנה מקצועי, מלמד, מאתגר ומהנה. 
כתב וצילם: יוסי אוסטרוביאק
RUNPANEL – מגזין הריצה הטוב בישראל – מנוי חינם פה: https://goo.gl/Auzkl9
BIKEPANEL – מגזין האופניים הטוב בישראל – מנוי חינם פה: https://goo.gl/4tGh4F