התחלתי לרוץ זמן קצר יחסית אחרי שלמדתי ללכת. לא אשקר, קדמו לכך אימונים יומיומיים של התהפכות מגושמת מהגב אל הבטן, זחילה אינטנסיבית לכיוון חפצים על שטיח גדול ודיאטה על בסיס חלבון מהחי. בין אימון לאימון חטפתי תנומות התאוששות בתוך כלוב מעץ, דואג מדי פעם להזעיק את מאמניי לקבל קצת עידוד וארוחת ביניים קטנה.

מאת אריק מון

מנוי חינם על מגזין RUNPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של RUNPANEL.





לרוץ אחרי אחיך

יאפ, גם אני כמו רובכם, עשיתי את צעדיי הראשונים כ-"אצן" כבר בתור פעוט, בין אם ברדיפה אחרי כדור, הקפת השולחן בסלון או סתם כבריחה מאיזה כלב. כמו לכם, גם לי ניתן אותו ציוד התחלתי פשוט ויעיל שכלל בעיקר זוג רגליים מחוברות לגוף והרבה שמחת חיים. מהר מאוד כבר הפגנתי שליטה בסגנונות הדומיננטיים של אותה התקופה: ריצה בסנדלים תנכיים, בנעל מעוטרת בפחית שנדרכה ודילוגים יחפניים ועוקצי כף רגל על חלוקים מכאיבים בחוף ים המלח.

עם ילקוט בצפר על הגב ושקית גולות ביד, נהגתי לרוץ הביתה כשפיספסתי את ההסעה, כשזמני הריצה נעו בין מהר מאוד – כדי לא לעצבן את סבתא, או איטיים במיוחד בסגנון "היי, איזו אבן יפה! היא תראה ממש טוב בין העטיפה של הקרמבו לנוצה הירוקה של התוכי". העתיד נראה וורוד כעשוי מ-"ארטיק מסטיק" אבל אז, משום מקום הם באו…שיעורי הספורט. עם הכללים והמרחקים, הציונים ומדידות הזמנים וצביטה קטנה בבטן למראה הילדים המהירים.

והריצות הארוכות? 600 מטרים של כאבי צד וצרבת וכשמגיעים לסוף הנשימה את הגרון חורכת ובכלל, כל הגיבורים שבטלויזיה רק הרביצו או ירו, ורק הפחדנים רצו כשברחו. אז שיחקתי כדורסל והלכתי לג'יו ג'יטסו ובשביל הכיף גלשתי על סקטבורד. והריצה? הוטמנה עמוק בבויידעם, מי צריך אותה בכלל?!

image03

או לרדוף אחרי הצל

ואז יום אחד היא חזרה בלי כל התרעה מוקדמת והזדחלה אליי כמו שאני אליה הרבה שנים לפני כן, ממש בהתחלה. "לך לך מארצך אל חנות הנעליים אשר אראך" היא לחשה, וכך מצאתי את עצמי מודד זוג נעליים מול מוכר משועמם ששאל בחוסר מקצועיות מופגנת "איפה אתה רץ  בשטח או על כביש?"

"בשדות ופרדסים ואז בשביל שעד הבית" עניתי, מבין ששם מצאתי שוב את הכיף שבריצה.

image02

לרוץ על שביל כורכר פריך

זה התחיל בסיבוב ספונטני של עשרים  דקות שתפח וצמח לכדי שלושת רבעי השעה ואז גם ריצה חד שבועית לא הספיקה ונוסף לו עוד יום של ג'וגינג להכפלת ההנאה. רצתי עם חבר טוב מהאופניים שחלם על טריאתלון ובסוף קיבל ילדה, או עם חבר אחר במושב באזור לטרון, בעיקר כתירוץ לפגישה ושיחה.

גם על "שביל הצלוליטיס" רצתי, מתעלם מהשם הנורא, מתנשף עד הרמזור, נגיעה וחזרה.

חקרתי ביער שבילים מוכרים שבלי האופניים נדמו לחדשים. אזור נווה שלום ועמק איילון, הפכו מהר למקומות  המועדפים עליי לטיול מואץ ומיוזע. בדרכי כורכר ובסינגלים ועליות בלי סוף, באמצע יולי בערב כמו גם בגשם רטוב. פעם נקלעתי לסופה ועצים התחילו ליפול ובפעם אחרת כמעט ודרכתי על צפע שביצבץ מתוך שיח והיה מוסווה בתוך החול.

image04

או על אספלט בטיילת

וכשאני טס  לחו"ל לחופשה עם החברה, אני אורז את הריצה בתיק, צמוד לנעליים ומוציא אותה להוציא אותי לטיול מהיר על גדות נהר בפראג או רחובות בואנוס איירס, בין רועי צאן ברומניה או בפארקים בברלין. והיא תמיד שם-הריצה זמינה ומוכרת, היום היא כבר עובדה, מכרה ותיקה ואוהבת שמזכירה לי את הרוגע והשחרור שבתנועה, את היופי שבטבע והשקט הנכסף, כי כשהרגליים רצות דווקא אז הראש נח.

image00-001

לרוץ כדי לייבש אוהל רטוב

הרבה ספרים כתבו עליה, מהללים ומשבחים וכן, גם על מכאוביה מפי שבורי לב ופצועים. על מה לאכול, מתי ואיך ומה לנעול או שאולי מוטב יחף? סיפורים על מעשנים כבדים שהפכו לרצים קלים על טראומות ארוכות שנים שנותבו בחיוב ותורגמו לריצה למרחקים עצומים. רבי מכר של סופרים וספורטאים שהיטיבו לתאר את התמורות בין דיו ורגליים ועט ונשימה, עם הרבה רגש והומור והמון נשמה.

“על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי ו-"נולדנו לרוץ" של כריסטופר מקדוגל הפכו כבר מזמן לתנ"ך והיוו מקור השראה גדול וחשוב לרבים כמוני. הרי זה רק הגיוני עם חושבים על זה, שנולדנו לרוץ לזוז ולקפוץ ומתישהו בדרך שכחנו את כל אלה והעדפנו יותר לשבת ולבלוס.

image05

או סתם באמצע החופשה

ואם כבר "ניים דרופינג" וקומבו של גדולים, אז אוסיף לקלחת את ג'ון  לנון ואת גנדי שייתרמו כמה מילים: "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק לתכנן תכניות אחרות", וגם: "כל דבר שתעשה יהיה, כנראה, חסר חשיבות, אבל חשוב מאוד שתעשה אותו". אז בואו נצא יחד לריצה, שהרי היא סך הכל האמצעי ולא המטרה. כי ריצה דווקא כן באה ברגל ומזיזה אותנו ממקום למקום, אותי היא אפילו הביאה לכתוב, את מה שאתם קוראים היום.

image01-001

דרך צלחה ל-RUNPANEL ולכל הרצים והקוראים באשר הם.

אריק