ארבע רצות מבריקות ומרשימות עשו בשנה האחרונה את הלא יאומן, בכל קנה מידה. הן עשו זאת בקלאסה ובווינריות מדהימה, כשהן משאירות מאחור את המועמדות הטבעיות לניצחון, הרצות ממזרח אפריקה. אמה קובּורן (Coburn), קורטני פרריקס (Frerichs), שָלֶיין פלנגן (Flanagan) וג’ורדן הסאי (Hasay) נגעו השנה בתהילה. הנה הסיפור המדהים של שתיים מהן.
הייתה פעם אימפריה ושמה ארה”ב
בתור חובב ספורט והיסטוריה מושבע, יוצא לי לא מעט להתעמק במגמות שונות בשלל ענפי ספורט, ובעיקר בעלייתן ושקיעתן של מדינות ונציגיהן בענפים כאלה ואחרים. בעיני, ניתן ללמוד מזה לא מעט; בין אם מדובר על שיטות אימון חדשניות, השקעה יוצאת דופן של ממשלות, תפקידם של התרבות והחינוך, וגם השימוש באמצעים אסורים.
בין אותן מגמות שחלו בשנים האחרונות, ניתן לנקוב בדומיננטיות סינית הולכת וגוברת בתחומים חדשים כמו ספורט חורף וגם מסורתיים כגון התעמלות קרקע. יש את תור הזהב הג’מייקני על מסלול האתלטיקה שעושה רושם שהסתיים אל מול דעיכה אמריקאית. מגמה חשובה היא אותה הגירת ספורטאי-על למדינות עשירות תמורת סיוע כספי ניכר, בעיקר מדינות המפרץ אך גם אירופה ורוסיה, ואולי הטרנד המובהק והמתמיה ביותר בעיני – השקיעה האמריקאית בענף הטניס, וטניס הגברים בפרט. רק כדי לחדד את הנקודה האחרונה, בעת כתיבת שורות אלה ישנם רק ארבעה טניסאים אמריקאים בין 50 הראשונים בעולם, כאשר מנגד ישנם שבעה ספרדים ושישה טניסאים מצרפת בטופ 50 של דירוג ה-ATP. בשנות התשעים של המאה הקודמת ארה”ב שלטה ללא עוררין בעולם הטניס, כאשר אני זוכר כאנקדוטה את משחק הגמר של טורניר ווימבלדון בשנת 1993, כאשר שני המתמודדים, פיט סמפראס וג’ים קורייר, ייצגו את דגל הכוכבים והפסים במשחק שנערך בתאריך הסמלי – 4 ביולי.
את השקיעה האמריקאית בענפי ספורט רבים קשה לפספס. גם בכדורסל ובבּייסבול, ענפי ספורט שבהם ארה”ב נחשבה פעם למלכה הבלתי מעורערת, יש כבר מתחרים שלא חוששים להתמודד מול האמריקאים, וגם להכות אותם שוק על ירך. אולם לא באתי כאן כדי לשמוח לאידם של האמריקאים. דווקא אל מול החולשה היחסית שמציגים הספורטאים האמריקאים בשנים האחרונות, מתבלטת מגמה הפוכה ומרתקת מאין כמותה בענפי הריצות הארוכות, כששורה של רצות אמריקאיות הפגינה לאחרונה הישגים חסרי תקדים במרחקים ומקצים שכבר שנים ארוכות לא כיכבו בהם רצים מארה”ב.
לידתה של אימפריה חדשה ושמה ארה”ב
הרצות שנכיר בכתבה הזו ובכתבה הבאה עשו זאת כל אחת בדרך ייחודית ובשלב שונה בקריירה המקצועית שלהן. חלקן עשו זאת אחרי כמה שנים של מאבקים והצלחות חלקיות, וחלקן עשו זאת בפעם הראשונה, בתקווה שתהיינה נוספות. הן לא הגיעו משום מקום; הן הגיעו מאורגון וקולורדו, שם מתאמנים וגדלים הרצים והרצות המוכשרים ביותר בארה”ב, לצד כישרונות בינלאומיים אחרים. בכתבות הקרובות נסקור את אותן ארבע רצות, מה הן עשו השנה, מה כה מיוחד בזה, ומה צופן להן העתיד.
נתחיל הפעם בשתי רצות: אמה קובּורן וקורטני פרריקס, שתי רצות מכשולים שהדהימו את עולם הריצה בערב קסום ומיוחד בלונדון, באוגוסט האחרון.
אמה קובּורן – Emma Coburn
- גיל: 27
- מקצים עיקריים – 3000 מטר מכשולים, 1500 מטר
- קבוצה – ניו-באלאנס, בוּלדר קולורדו
- מאמן – ג’ו בוסארד
כאחד שראה לא מעט מרגעי השיא של האתלטיקה העולמית ביותר משלושים השנים האחרונות, ערב ה-11.8.2017 וגמר 3000 המכשולים שבו זכתה קובּורן היה אחד המדהימים שבהם. אני זוכר היטב את הפרשנות המקדימה של מולי אפשטיין, שהעריך שלקובּורן יש סיכוי “לגנוב” מדליה, כאשר על קו הזינוק לצידה ניצבות שש רצות קנייתיות ומועמדות טבעיות לניצחון, ושיאנית העולם והאלופה האולימפית רות ג’בּט הקנייתית, שמייצגת את בחריין.
זה היה גמר מטורף כבר מתחילתו. 500 מטר מהזינוק, הייתה זאת המובילה ביאטריס צ’פקואץ’ מקניה שהמשיכה ישר בסיבוב השני, במקום לשבור שמאלה אל המקטע הפנימי עם המשוכה ובור המים, וכך איבדה את ההובלה וכמה שניות יקרות.
קצת אח”כ, בסיבוב השני, אירעה התנגשות של מספר רצות שבעקבותיה נחלצה קבוצה של שש מובילות – ג’בּט, שלוש קנייתיות כולל צ’פקואץ’ שלא נפסלה עקב הטעות שלה, ושתי האמריקאיות, קובּורן ופרריקס. צריך להבין, כשג’בּט בת ה-20 מובילה בריצה כזאת, היא נראית בלתי מנוצחת. כשהיא קופצת מעל המשוכות היא נראית יותר כמו דמות ממשחק וידאו מאשר כמו אתלטית. לצופה מהצד זה נראה שהיא כלל לא מתאמצת, ורק מעבירה את הזמן עד לבריחה בסיבוב-שניים האחרונים; בגמר בריו היא רצה את הסיבוב האחרון לבדה, כשקובּורן וצ’פקמוי הקנייתית נאבקות הרבה מאחוריה על המקום השני.
הפעם, שנה אחרי, הדבוקה המובילה הייתה צמודה ועיקשת. ג’בּט ילידת קניה שמייצגת את בחריין, צ’ספול, צ’פקמוי וצ’פקואץ’ מקניה, ושתי אמריקאיות עקשניות, אמה קובּורן זוכת הארד מריו, וקורטני פרריקס, שעל הנייר הייתה שווה מקום 7-10 בערב מוצלח.
עם תחילת הסיבוב האחרון נפתחו ארבעה מבערים לקרב קנייתי-אמריקאי בלתי נתפש: צ’פקואץ’ וצ’פקמוי במסלול הפנימי, ולצידן קובּורן ופרריקס במסלול מס’ 2 הבעייתי. ג’בּט? זה כבר היה גדול עליה. את מה שקרה במשוכה הלפני-אחרונה ובור המים עוד ילמדו במשך שנים ארוכות דורות של רצים ורצות: צ’פקמוי הקנייתית מדלגת מעל המשוכה ומשני צידיה כתף אל כתף מדלגות גם קובּורן ופרריקס; נחיתה אל תוך בור המים. קובּורן ראשונה, צ’פקמוי שנייה, פרריקס שלישית. אבל צ’פקמוי נוחתת קרוב למשוכה, עמוק יותר בתוך המים. האמריקאיות מטר קדימה, והמטר הזה משמעותי מאד.
מתוך המים מזנקות קובּורן ופרריקס בפער קטן, וצ’פקמוי ספק נאבקת ספק מבולבלת מתנועת המלקחיים של קובּורן ופרריקס. שמאלה לישורת ולמשוכה האחרונה קובּורן נראית חזקה, פרריקס אחריה נחושה, וצ’פקמוי שלישית המומה, לא פחות. כמה שניות לאחר מכן קובּורן חוצה את קו הסיום והופכת לאלופת עולם, כשהיא קובעת שיא אליפות, שיא אישי ושיא אמריקאי חדש של 9:02:58, שיפור של למעלה מחמש שניות לשני האחרונים. פרריקס השנייה שיפרה את שיאה האישי בלמעלה מ-16 שניות, שיפור בלתי-נתפש בדרך לסנסציה טוטאלית.
שתי אמריקאיות במקומות הראשונים בריצת 3000 מטר מכשולים. דבר כזה לא היה מעל 100 שנה בריצות בטווחים האלה. מאז משחקי שטוקהולם ב-1912 לא ניצבו שתי אמריקאיות על אותו פודיום במשחקים אולימפיים או באליפות העולם, במקצה למרחק גדול מ-400 מטר. מדהים.
קובּורן הייתה בת 26 באותו ערב היסטורי בלונדון. מספר חודשים קודם לכן היא עזבה את מאמנה מארק ווטמור מאוניברסיטת קולורדו עמו התאמנה שמונה שנים, ועברה להתאמן עם בן זוגה לחיים ג’ו בוסארד. בחודשים שחלפו מאז אליפות העולם בלונדון קובּורן קיבעה את מעמדה החדש כגיבורה מקומית. היא ארגנה מרוץ צדקה בעיירת הולדתה בקולורדו, נישאה, ואף הצהירה על כוונתה להתחרות בטוקיו 2020, בעוד קצת יותר משנתיים, מעט לפני שתהיה בת 30.
בתמונה – אמה קובּורן מתאמנת בגבהים של קולורדו:
לקובּורן יש את כל הנתונים להפוך לאחת מאותן אגדות ספורט אמריקאיות. ילדה בלונדינית יפהפייה מעיירה קטנה בקולורדו, שהגיעה עד לטופ העולמי בענף שבו האמריקאים הם בגדר נטע זר, וזאת מבלי לשנות ולהשתנות יותר מדי. היא עדיין חיה ומתאמנת בגבהים של קולורדו, ובניגוד למרבית האתלטים האמריקאים במעמדה, היא רצה תחת החסות של ניו-באלאנס, ולא של נייקי. ייתכן מאד שאם הייתה מתחרה תחת הדגל של נייקי, מותג הענק מאורגון, הייתה היום במעמד אחר. ואולי דווקא כאן נותר הפתח האמיתי מבחינתה להפוך לאגדת מסלול של ממש. בתחילת החודש התפרסם במדיות השונות כי שיאנית העולם ג’בּט נכשלה בבדיקות סימום שעברה לאחרונה, מה שמציב בסכנה הן את מדליית הזהב האולימפית שבה זכתה בריו ב-2016, והן את השיא העולמי שאותו קבעה באותו קיץ. אם ג’בּט אכן תימצא אשמה בשימוש בחומרים אסורים, ייתכן שמדליית הארד האולימפית של קובּורן מריו תשודרג לכסף. ואולי חשוב מזה, הסיכויים לזכות במדליה נוספת בטוקיו ואף להגן על התואר העולמי באליפות העולם הבאה בקטאר מקבלים רוח גבית. נכון, התוצאה שקובּורן קבעה בלונדון 2017 (9:02:58) היא פנטסטית, אולם היא כרגע רק השישית בטיבה בכל הזמנים. ארבע רצות שפעילות כיום כבר קבעו זמנים מהירים יותר, לרבות תוצאות מהירות מ-9 דקות. עם זאת, קובּורן כבר הוכיחה יותר מפעם אחת את יכולתה להתייצב ברגע האמת, ולפרוץ קדימה כשצריך. החוכמה כפי שלמדנו ממנה בלונדון היא לא רק איך עוברים את המשוכה, אלא גם איך יוצאים מהבור.
קורטני פרריקס – Courtney Frerichs
-
- גיל: 25
- מקצים עיקריים – 3000 מטר מכשולים, 1500 מטר
- קבוצה – Bowerman Track Club, פורטלנד, אורגון
- מאמן – ג’רי שומאכר
עד הקיץ האחרון קורטני פרריקס הייתה עוד רצה אמריקאית אולימפית למרחקים בינוניים. באמתחתה היו גמר אולימפי במשחקים בריו, שם סיימה במקום ה-11, בתוצאה של 9:22:87. אתלטים רבים היו יכולים להסתפק בתואר המכובד הזה, מה גם שמדובר במקצה שנשלט ע”י הרצים והרצות מקניה כבר שנים ארוכות. אין זה מקרי: מקצה ה-3000 מכשולים מצריך ריצה מאד טקטית וחוזק מנטלי אדיר. כל טעות היא קריטית, כל עקיפה מחושבת, והגישה לכל משוכה, במיוחד זו עם בור המים, היא בעייתית. מדובר במקצה קצר יחסית, צפוף ברובו (בריצת הגמר בריו הפער בין המקום הראשון למקום ה-13 היה חצי דקה), עם 14 פניות חדות אל המקטע הפנימי של המשוכה ובור המים, וביציאה ממנו.
במקצה מעין זה עבודת צוות יכולה לעשות את ההבדל בין תוצאה טובה לפודיום. לא בכדי הקנייתים שולטים בכל אותם מקצים המצריכים עבודת צוות. הרצות שומרות ומחפות זו על זו, בין אם בעקיפות, בדחיפות, בגישה אל המשוכה, בתוך בור המים, בפניות החדות ובעידוד המוראלי.
מי שראה כיצד הרצים מקניה מתאמנים במקומות כמו אלדורט, יכול להבין את הקשר הבלתי-אמצעי שנוצר ביניהם עם הזמן. מדובר באימונים שמתחילים באשמורת ראשונה, ממשיכים בריצות קבוצתיות ארוכות במרחבים אינסופיים, ומסתיימים בלינה בחדרים משותפים. אין מעמדות ואין ייחוס מיוחד לאתלט כזה או אחר, גם אם מדובר באגדה כמו אליהוד קיפצ’וגה או דיויד רודישה. את התוצאה ניתן לראות ברגעי האמת על המסלול, כאשר שיתוף הפעולה בין הרצים והרצות מקניה מצליח להתרגם להישגים של ממש. בשבע אליפויות העולם האחרונות באתלטיקה זכו הרצים מקניה ב-15 מתוך 21 מדליות אפשריות במקצה המכשולים (גברים), וב-9 בקרב הנשים. לזה קוראים דומיננטיות.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לפני ריצת הגמר קיבלה פרריקס ממאמנה ג’רי שומאכר את הטיפ הכי טוב שקיבלה בחייה: “תיצמדי לאֶמָה”, הוא אמר לה. פרריקס בת ה-24 רודפת כבר שנים אחרי אמה קובּורן, עוד מאז התחרויות בליגת המכללות שבהן ייצגה את מיזורי וניו מכסיקו, דרך המבחנים האולימפיים ביוג’ין והגמר בריו ב-2016. במידה מסוימת היא כבר התרגלה לרדוף אחריה, ואף ראתה בה לדבריה מושא להערצה. אולם הפעם הטיפ שקיבלה חייב אותה להיצמד אל קובּורן מההתחלה. “זה גמר אליפות העולם”, הוסיף שומאכר, “משהו מוזר חייב לקרות שם”. כמה שהוא צדק.
ואכן, בתוך פחות משני סיבובים לתוך הגמר, ושני דברים מוזרים כבר התרחשו על המסלול בלונדון. הטעות של צ’פקואץ’ וההתנגשות הקבוצתית שיצרה את קבוצת שש המובילות ובהן פרריקס וקובּורן. אם פרריקס לא הייתה נשמעת לעצתו של שומכר, קרוב לוודאי שהייתה חלק מאותה התנגשות, שסגרה את הסיפור מבחינת כל הרצות שהיו חלק ממנה.
אלף מטר בתוך הריצה פרריקס וקובּורן היו לפתע צוות אמריקאי בתוך קבוצת המובילות. כאשר הגיעו לנקודת הציון של אלפיים מטר, פרריקס כבר הבינה שהיא מהירה בהרבה מקצב השיא האישי שלה, שעמד על 9:19. לדבריה, היא הבינה שהיא נמצאת באזור לא מוכר מבחינתה, אולם זה לא היה הזמן והמקום לניתוחים ופרשנויות. היא עברה קיץ שהזניק אותה קדימה מבחינת יכולת ועבודת מהירות, עליהם עבדה במחנה אימונים בגבהים של האלפים השווייצרים. כמה שבועות לפני כן היא הצמידה לפרק היד שלה קעקוע זמני של המלה fearless. חסרת-פחד. אני מסתכל שוב ושוב על הסרטונים ברשת מאותו גמר פנומנלי בלונדון, ולא יכול להפסיק לשאול את עצמי מה עובר בראש של פרריקס כשהיא נמצאת בדבוקה המובילה בקצב מהיר בהרבה מהשיא שלה, כשבמקום לקבל רגליים קרות היא פותחת מבערים ועוברת מהמקום החמישי למקום השני בתחילת הסיבוב האחרון.
היא עושה את זה מהמסלול השני, באמצע הקשת, מהלך נועז שעולה לה בשני מטרים יקרים. ובכל זאת, היא חולפת על פני שלוש רצות שעל הנייר מהירות ממנה ב-15-20 שניות. 200 מטר לסיום מהדהד קולו הכרוז באצטדיון המכריז כי זאת ריצת חייה של פרריקס, כשהיא, קובּורן וצ’פקמוי מגיעות אל המשוכה ובור המים. את מה שקרה שם אתם כבר יודעים. 25 שניות לאחר מכן היא תחצה את קו הסיום וכשהיא משפרת את שיאה האישי ב-19 שניות.
9 דקות של הגמר בדקה אחת, כולל הרגע ההוא במשוכה ובור המים. צילום חובבים מהיציע של הגמר, כולל הסיבוב האחרון והפריצה של פרריקס וקובורן ממסלול מס’ 2:
הלילה שבו הוסרו המכשולים
אמה קובּורן וקורטני פרריקס היממו באותו ערב את עולם הריצה העולמי. שתי רצות אמריקאיות שזוכות בשני המקומות הראשונים בריצת ה-3000 מכשולים הוא אירוע חסר תקדים, אולי חד-פעמי. אני משוכנע שעוד שנים קדימה ילמדו דורות של מאמנים ורצים את מה שקרה באותו ערב חלומי בלונדון. באנגלית קיים ביטוי מושלם כדי לתאר את מה שקובּורן ופרריקס עשו על המסלול בלונדון: rise to the occasion. היכולת להתגבר על הפחדים ולתת את המקסימום ברגע האמת, גם כשהתחזיות מעניקות לך מדליית ארד או מקום שביעי במקרה הטוב. בין אם הזמן יוכיח כי מדובר באירוע מכונן או במאורע חד-פעמי, אין ספק כי כל אתלט ואתלטית בעולם ירצו להיות אמה קובּורן או קורטני פרריקס ולו לערב מדהים אחד. חסרות-פחד.