לפני שנקפוץ לטריאתלון הספציפי נפתח בקצת רקע: ההחלטה להישתתף בטריאתלון הראשון שלי גמלה לאחר עוד תאונת רכיבה שהסתימה בחדר מיון עם אגן שבור. התאונה נגרמה בשל טעות של הרוכב שלפני ב-pace line ובשלבי ההחלמה מהפציעה לא ידעתי אם אי פעם אני אהיה מוכנה לחזור לרכוב בקבוצה וככה לסמוך על אחרים. עולם הטריתלון נראה לי אז כפתרון סביר, תוסיפו לזה את האתגר שבשילוב שני ענפי ספורט נוספים שחדשים לי לגמרי, ותבינו שיש פה מתכון מוצלח לעוד התמכרות.

לפני שממשיכים – תכניסו מייל!

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

אכן כן, למרות שזמן קצר אחרי התאונה חזרתי לרכוב בקבוצה, נדבקתי במחלה, ומאז אני משתפת בטריאתלונים ברחבי ארה״ב. בשנים האחרונות אני מתחרה בעיקר במרחק החצי איירונמן ואיירונמן מלא. כדי שתכנסו לאווירת הטריאתלון הספציפי הינה טיזר קצר על ההכרזה על האירוע:

כיוון שזו הכתבה הראשונה שלי בנושא חשבתי שקצת רקע על איך זה עובד פה נחוצה. עולם הטריאתלון בארה״ב גדל בצעדי ענק, והאמת שאם באמת הייתי רוצה הייתי יכולה להתחרות כל שבוע איפשהו במרחק נהיגה ממקום מגורי.

טריאתלונים למרחקי החצי אירון והמלא נשלטים בעיקר על ידי 3 חברות מובילות. הגדולה שבהן היא כמובן הביג דוט M – איירונמן, שהלוגו המסחרי שלה מתנוסס על גופות טריאתלטים רבים. בעשר השנים האחרונות רכשה החברה מרוצים מקומיים רבים וגדלה בצעדים מדהימים בארה״ב ובעולם בכלל. במקום השני במספר מרוצים היא חברת Challenge, שנכנסה לארה״ב לפני קצת יותר משנה לאחר שהכריזה על שת״פ עם Rev3 ולמעשה בלעה אותה. גם ל-Challenge מרוצים רבים בעולם שאולי המוכר שבהם הוא צ׳לנג רוט, שמושך מתחרים רבים מהארץ והעולם. האחרונה שאזכיר כאן היא הצעירה שבחבורה ולמיטב ידיעתי פועלת, בשלב זה, רק בארה״ב היא סדרת ה-Toughman. מעבר לשלוש חברות אלו קיימות גם חברות קטנות יותר ומרוצים מקומיים עצמאיים המציעים טריאתלונים החל ממרחק הספרינט ועד לאינומן מלא (ואף אולטרה). למי שלא בקטע של הריצה תוכלו לבחור גם ב-Aquabike (שחיה ואופניים) וללא שחיינים שבינינו יש גם דואטלונים במיקס. בקיצור, מה שאני רוצה לומר הוא שההיצע גדול ומארגני התחרויות עושים הרבה כדי למשוך אותנו הטריאתלטים להירשם דווקא לאירוע שלהם.

החברות הגדולות יודעות להעמיד מירוצים מאורגנים ומתוקתקים להפליא אז זה תמיד הימור בטוח להירשם לאחר האירועים שלהם, וזה מה שאני בדרך כלל עושה, בטח שלמרחקי החצי והמלא. אבל גם האירועים המקומיים מאורגנים לא רע. עדיין לא נתקלתי בטריאתלון שלא היה מאורגן כמו שצריך.

עוד נקודת זכות לתחרויות בארה"ב: כל אחד יכול לקום מהספה לבחור במירוץ ולהירשם. לא צריך אישור רופא או בדיקה ארגונומית. כל מה שנדרש הוא תשלום דמי הרישום לאירוע ובדר"כ גם חברות באירגון הטריאתלון האמריקאי, ולמי שאנו חבר ניתן לרכוש רישיון יומי, מה שאומר שאפילו לא נדרשת התחייבות שנתית. עובדה זאת מבטחיה מיקסום של משתתפים.

טריאתלון איירונמן צ'טנוגה

אז למה צ׳טנוגה?

צ׳טנוגה היא עיירה קטנה (לפחות במונחים אמריקאים) במדינת טנסי. זאת עיר עם קסם דרומי ולאור מיקומה המיוחד לרגלי הרי האפלצ׳י, בעלת נופים מרהיבים. בעולם האופניים היא ידועה כמקום בו נולדו אופני לייטספיד  ומאוחר יותר לינסקי, בה עדיין ממוקם המפעל. זאת אחת מהערים היחידות בצפון אמריקה שמארחות לא רק תחרות איירונמן אחת אלא שתיים (חצי ומלא) ומועמדת רצינית להוסיף אירוע שלושי ב-2017 (אליפות העולם בחצי איירון). מה שאומר שהאווירה מכניסת אורחים כמו שרק דרום ארה״ב יודע.

במרכז העיר עובר נהר גדול (נהר הטנסי), האיזור הררי מה שמבטיח מסלול מעניין והקהילה המקומית אוהבת את האירוע ותומכת בו. כל אלו מבטיחים מתכון לחוויה מושלמת.

כשאיירונמן הכריזה על איירונמן צ׳טנוגה הראשון שהתרחש ב-2014, אני מודה שהסתקרנתי, ובסתר קיוויתי לשלב ביקור בלינסקי. התאריך התאים, המסלול נראה מסלול טוב למרוץ, ומזג האוויר בספטמבר קיוויתי שיהיה נעים. כך הפך איירונמן צ׳טנוגה ליעד העיקרי שלי השנה, אז כאשר איירונמן הכריזו בנובמבר 2014 על חצי איירונמן ראשון במסלול דומה, לא יכולתי שלא להירשם.

בונוס נוסף הוא שרשימת הפרו שאישרו הישתתפות בחצי איירונמן צ'טנוגה היתה מרשימה ביותר. שמות גדולים בעולם הטריאתלון הבינלאומי כמו אנדי פוטס, טרנזו בוזון, ליאון גריפין וגרג בנט בגברים, ורשימה לא פחות מכובדת בנשים, אשלי קליפורד, הת'ר ליגי, ג'סי דונובן. מכל אלו היה ברור שזאת תהייה תחרות קשה ומאתגרת ולא רק לפרו׳ס. 

נהר הטנסי בו שוחים, ומסלול הריצה עובר על הגשרים

נהר הטנסי בו שוחים, ומסלול הריצה עובר על הגשרים

Race Day

יום ראשון, 17 במאי, השעה 4:30 בבוקר, אני מתעוררת אחרי עוד חורף ארוך וקר במיוחד ב-Midwest לצילצול השעון המעורר. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא למה הכנסתי את עצמי לסיפור הזה? אמצע מאי, (אנחנו מדברים על שיקגו הקרה המתעוררת מחורף קפוא) אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הרכיבות שרכבתי בחוץ, שלא לדבר על ריצה. תירוצים, תירוצים, תירוצים. הבטן מתהכפת, אותם פרפרים שכולנו מרגישים לפני תחרות, אבל הפעם הם חזקים מתמיד. אני יוצאת מהמיטה, נו טוב היגעתי עד הנה, אז למה שלא נלך לשחות, לרכוב ולרוץ קצת. 

שטח ההחלפה ביום שלפני. האופנים מועמסות במקומות המסומנים ומכוסות להגנה מהגשם.

מימין – הציוד שלי. משמאל – שטח ההחלפה ביום שלפני. האופנים מועמסות במקומות המסומנים ומכוסות להגנה מהגשם.

השחיה

מסלול השחיה הוא מנקודה לנקודה. אוטובוסים לוקחים אותנו כמייל (1.6 ק״מ) במעלה הנהר. ומשם אנחנו אמורים לשחות כ-400 מטרים במעלה הנהר ואת יתרת הדרך במורד הנהר ולעבר הגדה הנגדית. השחיה במעלה הנהר משמעה כי הזרם בנהר אינו חזק במיוחד (וכך החלום שלי, כמי שצריכה כל עזרה שאפשר בשחיה, על שחיה מהירה עם הזרם נגוז לו). עוד מיוחד בשחיה זאת שקבוצות הגיל לא מתחילות בשעה מסוימת על פי גלים שנקבעים מראש. זאת התחלה מתגלגלת, על בסיס כל הקודם זוכה. כלומר, אנחנו מסתדרים בתור ארוך, כאשר מתנדבים מסמנים לנו ביציאה מהאוטובוסים היכן קצה התור. מי שהשקים קום ותפס את את האוטובוסים הראשונים משמע שיתחיל מספר דקות אחרי הפרו'ס, ואלו שכמוני שקצת לקחו את הזמן בבוקר, יעמדו בתור יותר זמן.

עמידה בתור זה משהו שהאמריקאים יודעים לעשות טוב, והתור מסודר, אין דחיפות ונדחפים. כולם עומדים בשקט ומחכים לתורם לקפוץ למים. אין אפשרות לחימום במים. ב-7 בבוקר כמו שעון שוויצרי צפירת הפתיחה נשמעת הגברים פרו קופצים למים, 5 דקות אח״כ נשים פרו, וב-7:10 שאחר העמחה- קבוצות הגיל. התור מזדנב לו לאט לאט- כ-3000 איש צריכים להיכנס למים… אני איפשהו 2/3 מההתחלה, ותורי הגיע כ-40 דקות אחרי. טמפרטורת המים כ-22 מעלות, מה שאומר שחליפת השחייה חוקית עבורנו מתחרי קבוצות הגיל אבל לא עבור הפרו.

היתרון שבהתחלה שכזאת הוא שהכאוס של הדחיפות, בעיטות וכו של תחילת טריאתלון נחסכות מאיתנו, ובכל שלב קופצים למים לא יותר מ-5 איש. אלמנט הלחץ יורד. החסרון הגדול, בעיקר לאלו שמתחרים על פודיום בקבוצת הגיל שלהם, שזה בלתי אפשרי להעריך איפה אתה נמצא על המסלול ביחס לאחרים.

השחיה עצמה יחסית מהירה, וכן נהנינו מקצת זרם כששינינו את כיוון השחיה למורד הנהר, השחיה בנהר והמעבר מתחת לגשרים הופכים את השחיה ליותר מעניינת.

בקטגורית המקצוענים: אנדי פוסט יוצא מן המים ראשון אך המאבק צמוד ביותר ושאר הפרו שועטים החוצה מספר שניות אחריו. בנשים המרווח שבת גדול יותר. ראשונה יוצאת אנה קליבר וכ-20 שניות אחריה אשלי קליפורד וג׳אקי הרינג.

כדי להמחיש את החוויה הינה סרט שצולם על ידי אחד הצופים

מסלול האופניים כולל כ-18 ק״מ של קטע שטוח יחסית של הלוך חזור ביציאה וחזרה לעיר. מחוץ לעיר נכנסים להקפה שאורכה כ-54 ק״מ, זהו מסלול עם גבהות מתגלגלות, מעיין רכבת הרים כפית, ונקודות תצפית רבות על ההרים הסמוכים. האספלט עצמו בתנאים סבירים יחסית, ומעבר למספר מעברים על פסי רכבת (שלמרות שכוסו בשטיחים מיוחדים, גרמו למפולת ציידת מאופניים רבות) ובורות בכביש שסומנו טוב בצבע כתום זוהר, יש פוטנציאל למסלול מהיר למי שיודע לנצל את המומנטום של אפקט רכבת ההרים. או לפחות כך חשבתי…

מספר דקות אחרי שיצאתי על האופניים אני מרגישה טיפות. נו טוב, טיפטוף קל כשבחוץ הטמפרטורה כמעט 30 מעלות זה דווקא נעים ומרענן. אבל לא ככה חשבו ארובות השמיים, כשפתחו עלינו במבול שלא הפסיק עד לקילומטרים האחרונים לרכיבה. מבול אומר כביש רטוב, ובמסלול כזה משמעו רכיבה איטית יותר. לזה מתווסף אפקט הרוכבים האחרים, שחלקם לא נתברך בכישורי שליטה על האופניים, ואותה רכיבה מהירה הופכת למשחק התחמקות מרוכבים אחרים ומכוניות!! כן, אחד החסרונות העיקריים של המסלול הוא שבחלקו הוא לא חסום למכוניות בעיקר בחלקים בהם הדרך צרה וללא שולים. אחרי ניסיון עקיפה של מכונית שכמעט הסתיים בהתנגשות חזיתית עם רכב שבא מימול, החלטתי שחיסכון של כמה דקות בזמן האופניים לא שווה ביקור בחדר מיון (או גרוע מזה). ושוב נאלצתי להאיט.

IRONMAN CHATTANOOGA

פרו'ס על המסלול (תמונה Nils Nilsen/Ironman)

המסלול עצמו יפה ומעניין, נופים מרהיבים והכל ירוק, ובאמת מרגיש כמו רכבת הרים. למי שזה לא מספיק לו וצריך להכניס עניין נוסף, תנסו לספור ליד כמה כנסיות עובר המסלול (אני איבדתי את הספירה ב-20), אחרי הכל אנחנו נמצאים ב"חגורת התנ"ך" של ארה"ב. תחנות ההאכלה ממוקמות בנקודות נוחות והמתנדבים ועידוד הצופים בערים הקטנות שהמסלול עובר בו מדהימים.

בקרב הפרו המירוץ בגברים צמוד ביותר כאשר פחות מ-12 שניות מפרידות בין גריפין שהגיע לשטח ההחלפה ראשון לארבעת האחרים ששעטו בעקבותיו. הפרו גם זכו לביקור לא רצוי של חבורת כלבים שוטים שניסתה לרדוף אחריהם ללא הצלחה. לכל הצדדים שלום. הכלבים נעלמו (כנראה בגלל הגשם) כשאנחנו קבוצות הגיל הגענו. בנשים המירוץ פחות צמוד. הרינג, קליפורד וקליבר מובילות את החבורה והצליחו לפתוח פער משמעותי של כ-4 דקות בחצי הראשון של הרכיבה. פער זה צומצם בחצי השני של הרכיבה לפחות מ-3 דקות.

ירוק, דרכי אספלט במצב טוב וגבעות מתגלגלות, מתכון לרכבת הרים מאתגרת

ירוק, דרכי אספלט במצב טוב וגבעות מתגלגלות, מתכון לרכבת הרים מאתגרת

הריצה

מסלול הריצה הוא שתי הקפות שעוברות ברובן במרכז העיר, וברובו סגור להולכי רגל (מי שרץ פעם על טיילת ת"א מבין את חשיבות העניין). המסלול מעניין ועובר ליד ועל כמה מאטרקציות התיירות בעיר (כמו טיילת ה-riverfront, וגשר העץ הכחול). מה שמפתיע קצת במסלול ריצה שהוא ברובו על שפת הנהר הוא כמות העליות. המסלול נחשב ל"הררי" וקשה בסטנדרטים של חצי איירונמן.

עם היציאה משטח ההחלפה, מתחילה העליה הראשונה, בערך 1.6 ק"מ ומסתיימת בתחנת ההאכלה הראשונה. הרגלים שגם ככה מרגישות כמו משקולות בטון בתחילת הריצה, צועקות לי רחמנות, ושרירי התאומים מסמנים לי שזה לא היום שלהם. כמובן שבשלב זה לאחר שהפסיק הגשם יצאה השמש, 30 מעלות בחוץ ולח. לפחות המסלול בחלקו מוצל. בתחנת ההאכלה הראשונה אני תופסת ספוג שספוג במי קרח (וכך בכל תחנה, מים, קרח, ספוג…).

המסלול מתיישר, זה הזמן לגביר את הקצב, אבל הגוף מסמן שזה לא בקלפים היום. החום, הלחות וחוסר הכושר הכללי מכתיבים קצב של הישרדות – רק לא לעצור ולהמשיך הלאה. אפילו השלט שמישהו תלה על צד הדרך "גע כאן בשביל לקבל כוח" (טוב באנגלית זה נשמע יותר טוב) לא עוזר (וכן היו כאלו שנגעו בו), אבל כן מעלה חיוך על השפתיים. 

טריאתלון בארצות הברית

גשר העץ, והמייל האחרון … (תמונה Nils Nilsen/Ironman)

דווקא כשקשה, זה השלב שמתחילים לשים לב למה שקורה מסביב

לפחות אצלי, זה קורה בדר"כ בשלב הריצה. כך אני מבחינה בבחורה צעירה שרצה במגפי צבא ותרמיל צבאי על הגב, ומאחור אני מבחינה במעיין כרטיסיות עם תמונות עליהם, אבל לא כ"כ מצליחה לקרוא. מסוקרנת מהמראה, מספר ימים אח"כ הצלחתי לאתר אותה. שמה איימי קוטה (Amy Cotta) והיא רצה על מנת לגייס תרומות למשפחות שכולות שאיבדו את יקירהם בצבא ארה"ב. היא הקימה אירגון שנקרא מדליות של כבוד ואתלטים רבים בארה"ב רצים במטרה לכבד נופל אחד, ואת מדליית המסיים שלהם תורמים למשפחה. המנטרה שלה מעוררת השארה – תעיזו לחלום, תעיזו לחיות, ותעיזו להרגיש חוסר נוחות עבור מטרה נעלה. בעיני זה בדיוק מה שעומד מאחורי כל אותם אתגרים מטורפים שאני לוקחת על עצמי, אבל אף פעם לא היטבתי להגדיר את זה כ"כ טוב.

אותם אנשים מיוחדים שפוגשים על מסלול הריצה, בין בעלי מוגבלויות ובין המתחרים עבור מטרה נעלה כל שהיא, הם אחד הדברים שהופכים את עולם הטריאתלון ליותר מסתם תחרות. 

איימי קוטה (Amy Cotta) רצה על מנת לגייס תרומות עם נעלי צבא

איימי קוטה (Amy Cotta) רצה על מנת לגייס תרומות עם נעלי צבא

אצל הפרו'ס, התחרות הקשה והצמודה ממשיכה. בגברים ממשיכה הדרמה. שלושת המובילים, פוטס, גריפין ובוזון מגבירים קצב ומנסים להיפטר אחד מהשני, ללא הצלחה מרובה. לבסוף, פוטס בצעד אמיץ מעביר הילוך ומגביר קצב באחת העליות התלולות, ומשאיר את מתחריו ללא מענה, וכך בורח וחוצה את קו הסיום ראשון בזמן של 3:49:43 שעות. במקום השני מסיים גריפין ואת הפודיום סוגר בוזון (ששבוע לפני כן לקח מקום ראשון בחצי איירונמן ויאטנם).

בנשים ממשיכה קליפוד להוביל ולשמור על יתרון קטן על פני הרינג, אבל קליבר לא מצליחה לעמוד בקצב המהיר שהשתיים מכתיבות. למרות ניסיונות חוזרים, התחרות צמודה בין שתי המובילות וקליפורד לא מצלחיה לברוח, אבל כן מצליחה ליצור יתרון של קצת יותר מדקה וחוצה את קו הסיום ראשונה בזמן של 4:20:34 שעות. אחריה מגיעה הרינג ואת הפודיום סוגרת פינלו (שעקפה את קליבר העייפה). 

הספרינט לפיניש (תמונה ז'נדר לי)

הספרינט לפיניש (תמונה ז'נדר לי)

אומנם יומם של הפרו'ס הגיע לסיומו הרבה לפני זה של קבוצות הגיל, אבל מה שיפה בספורט הזה הוא שאחרי סיום המירוץ שלהם ומנוחה קצרה, הם חוזרים לקו הסיום לעודד אותנו מתחרי קבוצות הגיל ולחלק מדליות סיום.

היום שלי נגמר סוף סוף, אני על גשר העץ במייל האחרון. מוזיקה מחרישת אוזניים מקו הסיום. אוקי רגליים, תנו דחיפה אחרונה. עוד יום קשה הגיע לסיומו. יום שהתחיל במחשבות של למה עשיתי את זה לעצמי והסתיים במתי הטריאתלון הבא. 

The Ironman Swag - No Pain no Gain

The Ironman Swag – No Pain no Gain

 

עוד על עולם הטריאתלון בארה"ב בכתבות ההמשך במהלך הקיץ! 

תמונות: Nils Nilsen/Ironman, ז'נדר לי (Zander Li) אימי קוטה ושרון שחר
מאת: שרון שחר

שרון היא Gear Head רצינית, או בעברית חולת ציידת. "אני מאמינה, ומקיימת, שמספר האופניים הנכון בבית הוא N+1… כיום אני טריאטלטית ואיירונוומן פעילה, אך בשלבי חזרה לשורשים – אופני הרים". שרון חיה בארה"ב ואת החלום של לצאת לתחרויות הכי מגניבות בעולם. היא מביאה ל RUNPANEL טעימה גלובלית מתרבות הריצה האמריקאית, אבל בד"כ תמצאו אותה ב BIKEPANEL