מתי שהוא בסביבות גיל שלושים אמרתי לעצמי שהגעתי לגיל שבו כבר לא מתאים ללבוש מכנסונים קצרצרים, לא משנה כמה יפים וחטובים היו הישבן והרגליים שלי. פשוט נראה לי שאורך כזה של מכנסיים מתאים יותר לידידות של אחי הקטן (שהיה אז בתיכון) מאשר לאמהות שכמותי. לכן הופתעתי בביקור בחנות CRAFT כשסיפרו לי שלא רק שהמכנסונים הקצרצרים פופולריים מאוד, אלא שרוב מי שמחפשות אותן מבוגרות ממני. אז אזרתי אומץ, חשפתי רגליים ושאלתי את עצמי מה באמת מונע ממני לרוץ במכנסונים קצרצרים.

מאת: מיה בן צבי
צילם: גיאחה

מכנסונים

למה לא בעצם?

דברים שגורמים לי לרוץ מהר יותר: מצבי חירום (הסוסה בורחת עם הבן שלי על הגב, שריפות שצריך לכבות), ומפגשים שגורמים לי להרגיש לא בטוחה. בראש מחלקת המפגשים שגורמים לי להרגיש לא בטוחה עומדים מטרידנים למיניהם. לפני שנתיים נתקעתי בעיר זרה בלי מזוודה, המכנסיים היחידים שעמדו לרשותי לריצת הבוקר היו מכנסוני השינה. גבר שישב על ספסל מילמל איזה מחמאה על התחת שלי. לי זה הרגיש יותר כמו הטרדה, שלא לומר איום, אז הגברתי קצב, ויתרתי על הקפה שניה דרך אותו הספסל ובעיקר נזכרתי כמה העולם מעוות.
אז מעבר לעניין הגיל, שלא לומר האייג'יזם – יש את עניין ההטרדות. נכון שגם חיג'אב אפגני תקני לא באמת מגן על נשים מפני הטרדות, אבל יש איזו תקווה שאם אבלוט קצת פחות, אזכה לקצת יותר שקט.

ולמה בכל זאת כן?

קודם כל, כי בימים חמים נעים להתאוורר, וזה גם יכול להיות נוח למי שמנסה לתפוס קצת צבע (אבל בזהירות, רגליים שרופות זה סיוט).
דבר שני – אם גברים מסתובבים חופשי בפארק ללא חולצה, אין שום סיבה שאנחנו נסבול בבגדים ארוכים בימים חמים.
שלישי ואולי הכי חשוב – את הרגליים החטובות שלנו רובנו השגנו בהרבה זיעה. למה לא להשוויץ בתוצאות?
בעולם מתוקן, גברים ידעו איפה עובר הגבול בין מחמאה וחיזור לגיטימיים לבין הטרדה. ואז התגובות שלהם לרגליים החשופות שלנו יהיו תמיד נעימות. ואפרופו השווצה בתוצאות האימון – קשה יותר לשטח בטן למודת הריונות מאשר למצק רגליים וישבן למודי כורסאות. כלומר – כנראה שהרגליים יהיו האיבר הראשון שנרצה להשוויץ בו אחרי שנתחיל לחזור לכושר.

ויש גם את האגדה שכנראה היתה באמת, על מרתוניסטית מובילה, שאיכשהו איבדה את המכנסיים רגע לפני הזינוק למרתון ניו-יורק, ורצה את כולו בתחתונים. אמנם המסלול יחסית סטרילי, ומי שרץ בקצב שלה בד"כ לא פנוי להתמנגל עם הרצים האחרים או להטריד אותם, אבל אם אפשר לרוץ מרתון מכובד שכזה בתחתונים, לא שלא נרוץ בפארק במכנסונים?

הקצרים של CRAFT

כדי להבין במה מדובר קיבלתי שני זוגות מכנסיים של CRAFT, מהצד הקצר של הקצרים. כאלו שאין להם הרבה אורך למדוד, אז הכי קל לחשב את אורכם לפי הגובה מהקרקע – כמעט כל אורך הרגל. שניהם מספיק קצרים כדי שאם גבר ינסה ללבוש אותם, הוא יסתכן בבריחה של החבילה החוצה מהם, וארוכים מספיק כדי לא לחייב הסרת שיער במפשעה.

האחד הוא מכנסון CRAFT מעוצב מצוין, כך שלמרות היותו קצר יותר ממכנסי ריצה אחרי שברשותי, בריצה הוא נטה לעלות פחות, ולפיכך גם לחשוף פחות מאחרים, והפך במהרה למכנס הריצה המועדף שלי. השני הוא טייץ של CRAFT, רק קצת יותר גדול מהחלק התחתון של בגד הים האהוב עלי. יש מי שרצות בו, אני כנראה אשמור אותו כתחליף לתחתונים כשאני רצה בשמלה קצרה, אם כבר להיחשף – שיהיה מרלין מונרו סטייל.

מכנסים קצרים, רגליים ארוכות

יצאתי לבחון את שני מכנסוני CRAFT במסלולי הריצה הקבועים שלי. אם המכנסיים ממילא לא מספיק עבים כדי להגן מפני קוצים, אז עדיף שיהיו כמה שיותר קצרים – ככה הם לא יקרעו בזמן שהרגליים נשרטות. באופן בלתי מפתיע בעליל חזירי הבר והשועלים לא ממש התעניינו באורך המכנסיים ו/או הרגליים שלי והמשיכו לגלות אדישות. גם מכרים אנושיים שדרכם הצטלבה בשלי לא התייחסו להתקצרות המכנסיים לטובת עור חשוף. בפרטנר הריצה הקבוע, שהוא גם בן הזוג שלי, האורך (שלא לומר הקוצר) החדש דווקא כן התעוררה תגובה – הוא העדיף לתת לי להוביל ולהשתרך כמה צעדים אחרי, למרות שהוא הרץ המהיר בינינו. לפארק הירקון ומסלולי הומי אדם אחרים לא יצא לי להגיע, אולי כי הם רחוקים ומשעממים מדי, אולי כי חיפשתי תירוץ לא להסתובב כל כך חשופה בין המון מטרידנים פוטנציאליים.

בשלות לקצר

אחרי כל זה, המשכתי להיות מוטרדת בשאלה: כיצד רוב הקונות של המכנסונים הקצרצרים הן נשים מבוגרות ממני, כאלו שנמצאות עמוק לתוך העשור החמישי, ואלי גם אחריו? אני רוצה להאמין שזה לא מכיוון שעם הגיל הן חזרו פתאום לראות בכוכבניות פופ עירומות למחצה מודלים לחיקוי. סביר להניח שרובן גם לא מתאמנות במסלולים סטריליים מהסוג ששמור לספורטאי קצה. כשניסיתי לברר את התופעה בקרב אחת מקבוצות הריצה בפייסבוק, לא רק שלא זכיתי לתשובה, אלא שהואשמתי במיזוגניה על עצם השאלה.בסוף מצאתי את התשובה דווקא בסרט "חמישים אביבים" – קומדיה צרפתית שאין בה שום התעסקות בריצה. הגיבורה, בת חמישים, מהרבה בחינות החיים שלה בורחים לה בין האצבעות, ויחד עם זאת, היא לומדת סופסוף לעמוד על שלה. אחת הסצנות שמדגימות היטב את הכוח החדש שלה היא כשגבר זר וצעיר מחמיא לה באופן מטריד על הישבן שלה, והיא במקום להאיץ את הקצב ולהבליג, מסתובבת עליו באופן שגורם לו להתנצל במבוכה. כנראה שעם הגיל והבשלות מגיע גם הביטחון ביכולת לנפנף מטרידנים, וזו הסיבה שבגללה דווקא נשים מבוגרות יותר הן אלו שמרגישות בנוח במכנסיים קצרצרים. יש למה לחכות!

דוגמה אישית
כשכבר חשבתי סיימתי להגיד את כל מה שיש לי להגיד על מכנסיים קצרצרים בעקבות ההתנסות עם הCRAFT, הבן שלי התארגן לטיול שנתי. הוא לומד בחטיבת ביניים בבית ספר שנחשב לחילוני, עצמאי ופמיניסטי. ברשימת הציוד נכתב מפורשות מכנסיים ארוכים בלבד. הוא הסביר לי שבהתחלה הגבילו רק את הבנות למכנסיים ארוכים, ואחרי שהן הקימו קול צעקה הוסיפו גם את הבנים. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על בתי ספר שמגבילים את קוצר המכנסיים של התלמידות, אבל הפעם זה היה קרוב יותר, ובבית ספר שאני רוצה להאמין שלא היה בין מובילי הקו השמרני הזה. המקרה הזה הפך מבחינתי מכנסונים להצהרה מחייבת: אני אלבש מה שנוח לי, ולאף אחד אין זכות להגביל אותי או להדיר אותי בגלל זה. כשהתחלתי לדבר על זה עם חברים הורים לבנות עלתה עוד נקודה חשובה – דימוי גוף. ילדות רזות וחטובות, שנחשפות ליותר מדי דוגמניות מורעבות, מתביישות ללכת במכנסיים קצרים בגלל שהרגליים שלהן לא מספיק יפות.
איפשהו באמצע העשור הרביעי לחיי (כלומר עכשיו) הבנתי שלבישת מכנסיים קצרצרים לא רק שאינה בעייתית בגילי ובמעמדי כאם בישראל, זו גם חובתי כדוגמה אישית לבנות בטוחות ועצמאיות, במיוחד עם (מעט) השומנים והצלוליט שסוף סוף הצלחתי לאגור.
מאת: מיה בן צבי
צילם: גיאחה