ארבעה ימים לפני בחירות 2019, מה עושים שני תושבי השרון במרוץ מירושלים לאפרת שבגוש עציון? מגיעים למירוץ בשטחים שאחרי הקו הירוק- לראות בעצמינו, להרגיש, לדבר ולהקשיב. קצת כמו בלונה פארק: הפחד מהול בהתרגשות והרהורים. * זה לא סיקור מרוץ רגיל- זה טור עמדה ודיעה פוליטית, רק אומרים, שלא תופתעו…

מאת: גיא חלמיש ואורי ארבל

שני תושבי השרון בין ירושלים לאפרת

כ-250 איש התאספו החל מ5:30 בבוקר בקור הירושלמי בטיילת ארמון הנציב בכדי לרוץ את הדרך מירושלים לאפרת. 21.1 קילומטר. אחרי מספר "מגה" מירוצים כמו ים המלח, תל אביב וירושלים, נעים להגיע למירוץ בוטיקי, בו רשימות הרצים תלויות על תאי השירותים, שנמצאים מטרים ספורים מעמדת חלוקת הערכות שהיא גם עמדת מסירת התיקים, שצמודה לשולחן הקפה שנושקת לקו הזינוק. הכל קטן ואינטימי. רק שלא יהיה תור ארוך לשירותים, ביקשנו לעצמנו רגע לפני רגע לפני הזינוק, ובפעם הראשונה זיהינו את התועלת בתפילת השחרית, שריכזה אליה 90% מהרצים תוך שהיא משאירה את תאי השירותים ריקים…

לא פשוט לוגיסטית להפיק מירוץ שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים באחרת. הציוד של הרצים צריך להגיע לנקודת הסיום, ובצד ההפוך, הרצים צריכים לחזור בשאטל, לנקודת הזינוק. התפעול של הדברים האלה, בשורה תחתונה עבד: התיקים חיכו לנו והשאטל אסף אותנו. רמת הגימור של זה היתה רופפת מעט כשגילינו שבאיסוף זה נשען על אמינות הרצים והעדר גנבים בסביבה (כל אחד אסף את התיק שלו מערמת התיקים על הדשא). במירוץ גדול יותר זה פחות היה עובד. גם את השאטל בסוף מצאנו.

המסלול מכיל כמה עליות יפות ומאתגרות, כצפוי באזור הזה, כך שלא הגענו בקטע תחרותי, אלא לטיול מעניין באיזור. קצב רגוע ושיחות היו העניין שלנו הפעם. המגמה- עליה: מגובה 780 מטר מעל פני הים אל 911 מטר מעל פני הים, ולאורכו צברנו כ 330 מטר גובה מצטבר בעליות, וכ 200 בירידות.

זכורה במיוחד העלייה האחרונה- 300 מטרים אכזריים בתוך אפרת שהורידו אותנו למהירות של כמעט הליכה. מזל שזה כבר הקילומטר ה-21… פוליטיקה או לא, מירוץ הוא מירוץ. מרימים רגליים לקראת קו הסיום. משמאלי קולט את אייל טרם, מקום ראשון המירוץ, מעודד, מניף ידיים בקו הסיום, חיוך גדול, נגמר.

מירושלים לאפרת

האם לערבב פוליטיקה וריצה?

מבחינתה של רעות, תושבת אפרת שרצה איתנו חלק גדול מהדרך, במרוץ מירושלים לאפרת אין שום דבר פוליטי: עבורה זה מרוץ רגיל שהיא רוצה להנות ממנו כמו כל אחד בישראל. היא ודורון בעלה באו לאירוע ספורט בבית שלהם. דורון מספר לנו שהוא כבר תושב המקום 35 שנים! אפשר להבין אותם: גם בהתנחלויות רוצים חיים נורמליים.

אבל עבורינו אי אפשר להפריד בין הפוליטיקה למרוץ מירושלים להתנחלות אפרת, שכן הצגת הכיבוש כנורמלי היא עצמה פוליטית: אירועי הריצה בהתנחלויות משמשים להכשרת מפעל שהוא כולו אקט פוליטי והצגתו כנורמלי- אבל המפעל הזה הוא אקט שמטרתו הצבת מכשול בפני פתרון מוסכם של שתי מדינות לשני עמים. מפעל ההתנחלויות מסכן את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית- היא לא תהייה יהודית אם רוצים דמוקרטיה לכל התושבים שתחת שלטון ישראל, והיא לא תהייה דמוקרטית אם רוצים מדינה יהודית ששולטת על כמעט שני מליון תושבים ללא זכויות פוליטיות בתוכה.

אפרת

מאז ולתמיד

מירושלים לאפרת- לרוץ את זה בצער

גם תוואי המרוץ מירושלים לגוש עציון יש בו הצהרה פוליטית שיש חיבור בין שני המקומות האלה. "זמן צהוב" קורא גרוסמן למצב הרע הזה. "הכל פוליטיקה אומר, עבד הממהר" הוסיף עליו שלמה ארצי וקבע: "צריך לומר את זה, צריך לשיר את זה בצער". זה היה לפני יותר מ30 שנה. הם ציינו כ-20 שנים לכיבוש השטחים, והחלת משטר צבאי ישראלי על האוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ושומרון. הריצה שלנו בתוואי הזה, עמוס גדרות ההפרדה, והחומות המסתירות את העולם והסביבה מהכביש יצרה מועקה ותחושה לא נעימה. עבור תושבי המקום המראות האלה של צבא מסביב, חומות ענק ועמודי שמירה עמוסי תיל ומצלמות הם מראות רגילים. הם כבר לא רואים אותם. אבל לנו, שלא התרגלנו ואיננו רוצים להתרגל לכך- זה יצר מועקה גדולה.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

על מוסר ותועלת

30 שנים אחרי הזמן הצהוב של גרוסמן ו"עבד הממהר" של שלמה ארצי, מדינת ישראל השתנתה מאוד: השיח שהיה קיים בישראל בשנים הראשונות שלאחר כיבוש יהודה ושומרון סביב מוסריות השליטה בעם אחר ושלילת זכויות האדם שלו נדם. כשדיברנו עם אנשי ימין סביבנו ושאלנו אותם על ההיבט הזה, חשנו שסגנון הריצה שלהם התקלקל קצת באי נוחות- מי שאינו פנאט יודע היטב שזה לא ראוי ולא מוסרי לשלול זכויות אדם בצורה נרחבת כדי להחזיקם בכח תחת שלטון שהם לא רוצים בו. ברור שזה לא דמוקרטי, ומחבר אותנו לעולמות חשוכים על הגלובוס, יהיו ההנמקות לכך אשר יהיו.

מזנקים עם הזריחה בארמון הנציב

כמו להיות צמחוני שאוכל בשר

להתרשמותנו לגור באפרת זה עבור חלק מתושביה כמו להיות צמחוני שאוכל בשר: אתה יודע שזה לא בסדר אבל מתעלם, לא רוצה לדעת… שיכבסו לי את העוף אולי לא באמת ארגיש אותו. גם אנשי אפרת שדיברנו איתם מכירים בכך שכנראה רוב שכניהם הערבים רוצים חיים נורמליים ככל אדם, וגם להם מגיע חופש תנועה, וזכות לחיות כאזרחים שווי זכויות, כבני אדם, אבל הם מעדיפים לא לחשוב על זה כעל משהו שנשלל מהם כתוצאה ממעשה שלהם.

הסתרה פיזית ככלי להדחקה אנושית

איש מרכז טיפוסי (תרתי משמע) שגר בהרצליה, מתקשה להבין איך הם חיים שם בשטחים, עם המשפחות והילדים. איך אפשר להסתובב שם בלי פחד, בין כל כך הרבה ערבים, פשוט ככה? התשובה המתקבלת מריצה במקום די ניכרת: הדחקה.

הסתרה, מגדלי שמירה, הפרדה, הדחקה.

יכולת ההדחקה האנושית היא דבר מדהים- כמו מנגנון ההגנה של המוח מפני איום או טראומה, נראה שהאנשים האלה פשוט לא רואים את הערבים שמסביבם. אבל רגע, באמת לא רואים אותם כמעט! באורח מדהים 200,000 תושבי נפת בית לחם (בית לחם עצמה,  בית סחור, בית ג'אלה, אל-ח'דר ועוד) הועלמו מהדרך לגוש עציון. פה ושם יש טעות- והם מציצים מבעד לחומה.

לאורך הדרך אנחנו עוברים בין כבישים שצידם האחד מוסתר בגדר אטומה, ומדי פעם חומות ענק שפשוט מסתירים את המציאות הזו. וכך אפשר לחיות בכיף, לרוץ ולשמוח, להנות מהחיים בין ירושלים לאפרת כשממזרח לכביש שלך 200,000 אנשים שהפכו לשקופים. לא פקטור. וכשהם לא קיימים בתודעה, מדוע בכלל שנצטרך פתרון עבורם?

 

מסתבר שיש פתרון לפקקים

אנחנו רצים דרך גדרות ההפרדה, גשרי הענק, ומנהרות המליונים שהושקעו בבניית רצף חסר חיכוך לתושבי אפרת וסביבתה היהודים עם הפלסטינים שמעליהם. באים לראות היכן הם מאות מליוני השקלים שישראל יודעת לשים על תשתיות התחבורה? מצאנו אותם: לעשרת אלפים תושבים באפרת מגיע יותר מלמליון וחצי תושבי גוש דן שתקועים בפקקים.

סלט קצוץ דק

מפעל ההתנחלויות והפיכת האופציה למדינה פלסטינית נורמלית לצד ישראל לבלי אפשרית עובד בשיטה צמחונית- הפכו את השטח לסלט קצוץ דק. עכשיו לך תפריד את הפטרוזיליה מהעגבניות…  מעיין, הסטודנטית מירושלים, במקור מאפרת, דווקא מוכנה להחזיר, רק לא את שלה.

אפרת היא התגלמות הבניה בשם הפוליטיקה- את מה שאפשר לרכז במתחם עירוני אחוד, על שטח קטן בגישה ששומרת על הסביבה ומשאירה הרים יפים ללא בנייה, פיזרו לאורך לא פחות מ5 ק"מ. הרצועה הזו היא חומה נוספת על גדר ההפרדה בין אותו מרכז פלסטיני ענק וצפוף של 200,000 פלסטינים בבית לחם וסביבתה, לבין מרקם החיים הערבי שממערב להם. המכלאה כמעט מושלמת: מצפון להם חוסמת ירושלים, ממערב אפרת, ממזרח המדבר. אגב, המחיר של בית באפרת הוא כ 2.5 מליון שקל מספרים לנו החברה.

התנשאות קולוניאליסטית 

לצד היכולת האנושית להדחיק, ישנה יכולת מדהימה לא פחות לבצע רציונליזציה. לפתור דיסוננס קוגניטיבי: רצנו בקצב דיבור ושמענו הנמקות שונות לאי המוסריות- החל בהתנשאות קולוניאליסטית קלאסית: "הערבים בעצמם רוצים בזה", "תנאי החיים שלהם ככה טובים בהרבה", וכלה בנימוק העזתי: "מה נעשה אם נקבל חמאס בשטחים".

הכל אפשרי והרשות נתונה

טרנספר מרצון, מציע בחור משוכנע לגמרי שזה אפשרי לתת להם כסף ושהם ילכו מפה. פשוט יעלמו מרצונם. "האם אתה תהיה מוכן לעזוב את ביתך תמורת כסף, אנחנו שואלים? "תמורת שום סכום בעולם" הוא עונה נחרצות, בחיוך קל, מבין בעצמו את הפרדוקס. זה היה כמה דקות אחרי שבחור חיובי שרץ לידינו במרוץ התייחס אל גנץ ברצינות גמורה כאל מי שבוודאות אנס בחורה לפני 40 שנה בכפר הירוק… 

גדר ההפרדה

הייאוש ניצח

מה שמבטאים החברים הימניים שרצים לידינו הוא בעיקר חוסר אמון מוחלט ביכולתה של ישראל לשנות מציאות. האופציה הפרואקטיבית של בניית קואליציה של מתונים והחזרת התקווה הורדה מהשולחן באדיבות 20 שנות שלטון ימין בישראל- מה שהיה הוא בהכרח מה שיהיה. גם ההרתעה הישראלית אינה משכנעת את הימניים עצמם- ואין להם אמון בכוחה של ישראל להרתיע מפני הדרדרות וטילים. הייאוש ניצח.  

חצי מרתון

אחרי קו הסיום

הגענו לסיום לגלות את דוכן הכיבוד המהיר. תפוח עץ וקלמנטינה מצילים אותנו מחטיפי הבצק מלאי שומן הטראנס האלה שמשום מה נותנים לרצים באירועים- אחרי חצי מרתון אנחנו רוצים אוכל בריא יותר. בחיאת- מארגני מרוצי ספורט, מכם אנחנו מצפים להבנת הגישה הזו. מנת חלבון קטנה (יוגורט או קוטג' קטן ללא טבעוניים?), ופחמימות איכותיות יותר.

המרוצים האלה, בהפקות השכפול הסדרתיות מהז'אנר, תמיד נגמרים באנטי קליימקס משמעותי ביחס לחווית הריצה עצמה. בד"כ אין מקום כייפי לשים רגע את הישבן ולנוח, להתמתח כמו שצריך. קצת מזכיר אולמות קולנוע עם היכלי כניסה מרשימים, פוסטרים, דמויות מסרטים, ריחות פופקורן באויר. וכשיוצאים מהסרט, מגיעים היישר למאחורי הקניון…

קריאה נרגשת ליזם האוכל האיכותי

תשמעו, באמת, נהייה מוכנים גם לשלם אקסטרא קטן עבור איזה קפה הפוך איכותי וסנדביץ חיטה מלאה עם טונה ודברים טובים בסוף מרוצים. קריאה נרגשת ליזם הפעיל- תרים איזה עגלת קפה איכותית כזו ותביא לאירועים? מבטיחים לעזור לך לכסות את ההשקעה. מזל שמצאנו אחלה מקום במרכז המסחרי של אפרת שהגיש קפה מעולה ומאפים, בייגל, סלטים ודברים טעימים ברמה גבוהה!

מירושלים לאפרת- היה כיף ומעניין

תודה רבה להפקה על האירוח החם, ולסוקוני נותנת החסות הראשית למרוץ שהזמינה אותנו לסקר את המרוץ. לא באמת יכולנו להתעלם מהקונטקסט ולא רצינו להתקרנף ולהסתתר בתוך חיקו החם של הקונצנזוס: לעתונות יש תפקידים, ואחד מהם הוא לעורר למחשבה. יש אנשים שעבורם פוליטיקה היא מילה גסה, שהיא מייד מקפיצה אצלם את מיצי הכעס והשליליות אבל עבורינו- זו הדמוקרטיה! בתוך אווירת המרוץ השיח, גם אם היה מהול בחוסר הסכמה היה קשוב, נעים ותרבותי. יש אנשים שמטריפה אותם דעתם האחרת של האחרים, אבל אנחנו יצאנו כדי לשמוע ולהשמיע בטון אחר מזה שמקבלים בפייסבוק. כדי באמת לנסות להבין את הלך הרוח וזה היה מרתק.

תגובות נשמח לקבל בעמוד הפייסבוק של ראנפאנל!

מאת: גיא חלמיש ואורי ארבל

עקבו בטוויטר: