אין הרבה אתלטים שהניו יורק טיימס עושה עליהם כתבה. בוודאי כאלה שהכתבה היא על הישגיהם באתלטיקה. בוודאי כאלה שרק כרגע חגגו את יום הולדתם ה-18. אך לפני כשלוש שנים, מרי קיין, רצה אמריקאית צעירה היתה אחת מיחידי הסגולה הללו. באותה תקופה היא היתה על גג העולם ובדרך להיות אחת הרצות האמריקאיות הגדולות ביותר. היום, שלוש שנים מאוחר יותר, כל זה נראה כזיכרון רחוק. הסיפור של קיין הוא סיפור על ילדת פלא שמאז שבגרה לא מצליחה לחזור אליו. האם אפשר ללמוד ממנו משהו?

מאת: אילן זיסר

רצה עם כישרון

מרי קיין נולדה ב-1996 בברונקסוויל שבמדינת ניו יורק. היא מגיעה ממשפחה מבוססת ואינה שייכת לזן הספורטאים העניים בכסף ורעבים להצלחה. עם זאת, היא התגלתה כרצה מצטיינת באחד מתחומי האתלטיקה הקשים ביותר: ריצות למרחקים בינוניים: 1,500 ו-800 מטר.

הכישרון שלה פרץ מוקדם. בכיתה ה' היא כבר רצה  מייל (1,609 מטר) ב-6:15. משם ההתקדמות היתה מרשימה ומהירה. כאשר סיימה את התיכון, היא החזיקה בשיאים האמריקאיים לנערות בתיכון בשורה ארוכה של מקצועות. החל ב-800 מטר וכלה ב-5,000. אבל השיאים היו רק ההתחלה. ב-2012 סיימה שישית בגמר ה-1,500 באליפות העולם לנוער. ב-2013 הגיעה לזירה של הגדולות ממש והגיעה לייצג את ארה"ב באליפות העולם (הכללית) באתלטיקה. היא הגיעה לגמר וסיימה בו עשירית. באותה שנה, קבעה גם את שיאה האישי 4:04.52. היא סיימה את התיכון כאשר היא מסומנת כאחת ההבטחות הגדולות בשנים האחרונות. כבר בגיל 18 היא היתה אחד השמות המוכרים ביותר באתלטיקה האמריקאית.

המסלול האמריקאי

האתלטיקה האמריקאית, כמו כל הספורט שם, מציעה מבנה קלאסי להתפתחות ספורטאים. הם עושים את צעדיהם הראשונים בתיכון, לאחר מכן הם מבלים מספר שנים כספורטאים בקולג' ואז יוצאים אל העולם המקצועני. לתקופה בקולג' יש מאפיינים של מעבר מהילדות היחסית בתיכון אל העולם האכזרי של המקצוענות. הקולג' אינו חובה. יש לא מעט ספורטאים שמחליטים לוותר עליו ולההפך ישר למקצוענים. רובם הם כוכבי על תיכוניים (למשל לברון ג'יימס או קובי בריאנט). הסיבות של רובם הן כספיות. בקולג' אסור להם להרוויח ולו סנט אחד מכשרונם. כמקצוענים, הם יכולים להתעשר. מרי קיין החליטה גם היא לוותר על קריירה ספורטיבית  של רצה בקולג' ולההפך ישר למקצוענית. במקרה שלה, ההחלטה הרבה פחות ברורה.

ההצעה של סאלאזר

אתלטיקה היא דרך רעה להתעשר או אפילו להשיג הכנסה סבירה. פרט אולי לכוכבי על בסדר הגודל של יוסיין בולט, כל האתלטים בעולם מרוויחים מעט. קיין מגיעה ממשפחה מבוססת ולא היה לה צורך מיידי בכסף. העובדה שהחליטה לוותר על הקולג' אינה ברורה מאליה. הסיבה הסבירה לכך היא שהיא קיבלה הצעה שקשה לסרב לה.

ההצעה הגיעה ישירות מאלברטו סאלאזר המאמן של קבוצת "פרוייקט נייקי אורגון" (NOP). סאלאזר הוא מאמן על. בין האנשים שהתאמנו אצלו אפשר למנות את מו פארה וגאלן ראפ שהם שניים מבכירי הרצים למרחקים ארוכים בעולם בעשר השנים האחרונות. בעברו היה אחד מגדולי המרתוניסטים של שנות השמונים. כיום הוא מאמן בעל הישגים יוצא דופן. עם זאת, הוא גם שנוי במחלוקת ויש טענות לכך שחלק מהשיטות בהן הוא נוקט מותחות את גבולות המותר. הוא נחשב כאדם שמעביד קשה את מתאמניו ולעיתים חוצה איתם את הקו שבין הלגיטימי לאפור. עם זאת, עד היום הוא לא הואשם ישירות בעבירות על חוקי האתלטיקה והטענות נגדו הן כרגע בחזקת ספקולציה.

הצעה להצטרף ל-NOP היא הכרה בכך שאת רצה מוכשרת במיוחד, אתלטית על, ונראה שמרי קיין התקשתה לעמוד בפיתוי. וכך היא החליטה לעבור מניו יורק לאורגון, מקבוצת האימון של התיכון שלה לאחת הקבוצות התובעניות בעולם ומחובבנות למקצוענות. בניגוד לספורטאים רבים אחרים שמוותרים על הקולג' היא החליטה ללמוד באוניברסיטת אורגון בפורטלנד (רק שלא לייצג את מחלקת הספורט של המוסד).

מה קרה?

אבל, בדיוק כאשר קיין התחילה את הקריירה המקצוענית שלה, קרה משהו לריצה שלה. מה קרה? זה כבר לא ברור. מה שכן ידוע הוא שהתוצאות שלה במרחק המרכזי שלה התחילו לסגת. הנה הן (מקור: https://www.iaaf.org/athletes/united-states/mary-cain-263803)

 

2016 4:10.84
2015 4:09.08
2014 4:06.34
2013 4:04.62
2012 4:11.01
2011 4:17.84

 

מאז 2016 היא לא התחרתה במרחק הזה ואין לה בו תוצאות. שיאה האישי הושג בגיל 18, מאז עברו חמש שנים והיא אפילו לא התקרבה אליו. יתר על כן, התוצאות שלה התדרדרו. לקראת סוף 2016 החליטה קיין לעזוב את NOP ולחזור לחוף המזרחי. היא עברה ללמוד באוניברסיטת פורדהם ולהתאמן אצל ג'ון הנווד ( John Henwood) שהיה בין מאמניה עוד בתיכון. מאז, כמעט ולא התחרתה. בשנת 2017 היתה פצועה ואילו השנה היא מנסה לחזור להתחרות, בינתיים ללא כל הצלחה.

הסיפור על מרי קיין מעניין. הוא מציף הרבה שאלות. לרובן אין תשובה. עם זאת, קורותיה של קיין, עד עתה, רלוונטיות לדיון בתהיות הללו.

האם מרי קיין תחזור להיות רצה ברמה עולמית?

אולי לחלופין תישבר ותחליט לפרוש מעיסוק בספורט מקצועני כבר בגיל צעיר? אין לנו שום דרך לדעת זאת. אין ספק: חמש שנות דשדוש עבור אדם בן 22 הן דבר מייאש וקשה. אבל, כדי להיות ספורטאי ברמה עולמית אתה צריך לדעת להתמודד גם עם תקופות קשות. יתכן וקיין תוכל למצוא את עצמה מחדש ולחזור להיות מהירה כשהיתה. עם זאת, צריך לזכור שכדי להיות ברמה העולמית, ואפילו רק האמריקאית, הגבוהה ביותר היא צריכה לא רק להשוות את שיאה אלא לרדת מארבע דקות. רק מי שעושה זאת יכולה לראות עצמה כאחת מהעילית העולמית. בשלב הזה, קשה לראות את קיין עושה זאת אבל בשום פנים הסיפור אינו גמור. היא צעירה, מוכשרת ומנסה בכל כוחה. זה עדיין יכול לקרות.


אתם חייבים להכיר גם את מגזין הטיולים והאאוטדור שלנו- אאוטפאנל


האם היא רצה נכון

האם ההחלטה לוותר על הקולג' היתה נכונה? כיום, בחוכמה שלאחר מעשה קל לומר שהיא טעתה. מה רע בללכת לקולג', להתבשל לאט ולצבור ניסיון במסגרת פחות מחייבת? אבל, אין זה בהכרח כך. היא עשתה מעשה אמיץ ולקחה על עצמה משימה כפולה. גם להיות סטודנטית וגם להתחרות ברמה העולמית הגבוהה ביותר. ההזדמנות שהוצעה לה היתה נדירה וחלומית עבור כל אתלט. איך היתה יכולה לדעת שזה לא ילך אם לא היתה מנסה?

האם עשתה נכון כשהלכה להתאמן ב-NOP? כיום אנו יודעים שהמסגרת לא מתאימה לה. אולי המרחק מהבית, אולי הדרישות הקשות ואולי סתם חוסר התאמה אישית. אבל, ספק אם אפשר היה לדעת זאת לפני חמש שנים. סאלאזר היה מודע לכך שהוא מקבל תחת חסותו ספורטאית צעירה מאוד שיתכן ועדיין אינה בשלה. הוא לא דרש ממנה שיפור מיידי אלא הניח (לפחות לפי דבריו) שיקח לה מספר שנים להתקדם. ההחלטה להצטרף לקבוצה היתה סבירה בהחלט בהתאם למה שהיה ידוע ב-2013 ולא נראה שאפשר היה לצפות את האכזבה מראש.

הניוזלטר השבועי של RUNPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:


מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

אפשר ללמוד מהסיפור שלה?

התשובה היא "כן" אבל הדבר שאפשר ללמוד מאכזב. מסתבר שלהיות כוכבת עולמית בגיל 18 הוא דבר שמבטיח לך מעט מאוד לעתיד. אלכסה אפריימסון, אמריקאית צעירה בשנה מקיין, הלכה פחות או יותר בעקבותיה. גם היא החליטה לוותר על קריירת ספורט בקולג' ולההפך למקצוענית. ההצלחה? סבירה אך לא מדהימה. גם היא לא הצליחה לשבור את שיאה ב-1,500 בשנים האחרונות ולחדור לצמרת הגבוהה. מצד שני, קונסטנצה קלוסטרהלפן הגרמניה, בת גילה של אפריימסון מתקדמת באופן עקבי והיא כבר בצמרת העולמית הגבוהה ולא מראה סימני עצירה (עד להודעה חדשה).

בסרט מגנוליה יש דמות של אדם בגיל העמידה שהיה ילד פלא בנעוריו ומאז נעלם. כל חייו הוא צריך להתמודד עם הניגוד בין הפסגה שעליה היה כנער לחייו העלובים בהווה. הסיפור של מרי קיין יכול גם להיקרא כסיפור מוסר. מה עדיף? להיות בינוני כל חייך אן לקבל הזדמנות להיות כוכב בוהק לזמן קצר בזמן נעוריך? לזה אין כמובן תשובה.

מאת: אילן זיסר