אני מתעורר מוקדם בבוקר, שבת של אמצע הסתיו, הפתח בחלון מכניס משב רוח בדיוק בטמפרטורה מותאמת לשמיכת הפוך שאני ספון בתוכה. קם להכין לי קפה ומעיר אגב כך את השדים שלוחשים לי באוזן במתיקות יוצאת דופן- למה לך לצאת לרוץ היום, מותר גם לך לנוח קצת. .. בינג' לעונה השנייה של narcos .. מה יכול להיות יותר טוב מזה אחרי השבוע המטורף שעברת, תמיד אפשר להתחיל מחר תוכנית למרתון ירושלים .. זה רק עוד חודשיים.

מאת: עופר לנדוי, http://olbc.co.il/

עופר לנדוי – רץ ויועץ עסקי ושיווקי

שעה וקצת אחר כך, מחנה את הרכב בעמיקם, התיק על הגב מלא במים, ג'לים ובייגלה  וממש מולי שביל הכניסה לחורשן. מסלק מחשבת כפירה אחרונה וקדימה לדרך, ריצה של שעתיים וקצת בין הסינגלים והשבילים,ככל שחולפות הדקות  הגוף מתחמם וזורם עם המסלול יותר ויותר והריצה הופכת לנעימה ומספקת.. אפילו החצי שעה האחרונה שבה ניכרת העייפות והרגליים מתחילות לכאוב עוברת יחסית בקלות. סוף טוב – אימון טוב.

כבר יותר משתים עשרה שנים יש לי עסק לליווי עסקי ושיווקי. קצת יותר מ-4000 בקרים שבהם אני קם בבוקר ומתחיל סבב של פגישות בין הלקוחות שלי, פוגש לקוחות חדשים ומתנהל מול עשרות משימות קטנות וגדולות כל רגע נתון. העסק שלי עובד יפה בלי עין הרע, לוח הזמנים שלי צפוף מאד וכמו כל קריירה אחרת יש בו הרבה צדדים טובים וגם כמה שפחות .. אך בדבר אחד אין לי ספק  העיסוק שלי בריצה אחראי לכמה שיעורים חשובים שנצרבו בי לאורך השנים ואותם אני מיישם בהתנהלות המקצועית שלי. זאת הסיבה המרכזית לכך שהריצה הפכה להיות חלק ממני, הרבה יותר מתחביב כך שגם כאשר אני עובר תקופות פחות טובות אני מקפיד לשמר אותה במקום הראוי לה- אבן יסוד משמעותית בקיום ובהתפתחות שלי ..בדיוק כמו מזון ושינה. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שהיום יום שלי קשור בליווי והנעת תהליכים מול אנשים ותבינו עד כמה הריצה משמעותית עבורי.

אז מה זה אומר להיות מלווה עסקי? אני פוגש יזמים בתחילת דרכם ומלווה אותם בכל המהלכים של הקמת העסק שלהם. אני מצטרף לעסקים קיימים ומסייע להם לפתור בעיות כספיות או ארגוניות ומלווה עסקים אחרים בבנייה של מערך שיווק או בתהליכי צמיחה וגידול. בתכלס זה אומר לפגוש את הלקוח שלי שבוע אחרי שבוע, ליצר תוכניות ולהיות נוכח ומעורב בתהליך גם כשהדברים הולכים מצויין וגם כשפחות. מצפים ממני לתת פרספקטיבה ומענה מקצועי ואנושי מול המציאות ולאפשר בסופו של דבר לבעל העסק להנות כלכלית, מקצועית ואישית מפירות ההשקעה העצומה שלו בעסק.

בחרתי לספר בכתבה הזאת על  החיבור ההדוק והעמוק שאני רואה בין ליווי עסקי לבין ריצה באמצעות  התייחסות לשלושה שיעורים חשובים שלמדתי כרץ ומשרתים אותי במהלך העבודה ובחיים בכלל.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

השיעור הראשון – לא הכל טוב מחוץ לאזור הנוחות

מחנה האימונים הראשון שלי עם מועדון Summit Running & Fitness הפגיש אותי עם היתדות של הר שלמה באזור אילת. עם פחד גבהים מטורף מצאתי את עצמי נאחז ביתדות בין שמיים וארץ ומטפס חסר נשימה לפסגת ההר. התחושה אחרי היתה מדהימה- הרגשתי שניצחתי את הפחד שלי ואפשרתי לעצמי לחוות חוויה עוצמתית. אם תציעו לי לעשות באנג'י או לעלות על רכבת הרים מפחידה אין שום ספק שאסרב גם אם יופעל עלי לחץ חברתי גדול.אין לי שום ספק שהסבל שיגרם לי מלעלות על מתקן אימים כזה לא ישרת שום תועלת ולא יניב שום תחושת סיפוק או צמיחה כשארד מהמתקן, נהפוך הוא.. כנראה אשנא את עצמי על כך שהסכמתי לעשות משהו שרע בשבילי.  

חלק משמעותי מהמיומנות המקצועית שלי היא היכולת להקשיב ללקוח שלי ולזהות איפה עובר הגבול בין יציאה מבורכת מאזור הנוחות שלו לטובת התפתחות חשובה לבין מקום "סתם רע" שיגרום לתסכול וסבל. זהו הוא אחד הכלים הכי חשובים שלי כמלווה עסקי. ברור לגמרי שאין שום צמיחה והתפתחות בלי לאתגר את מה שאנחנו רואים כמיגבלות, יחד עם זאת חשוב עוד יותר להבין את הרצון האמיתי של האדם שמולך ואת הערך של היציאה מאזור הנוחות. איפשהו אני מוצא שבמקרים רבים הפכה " היציאה מאזור הנוחות" לערך העומד בפני עצמו מבלי להקדיש מחשבה לנושא עצמו.

עופר לנדוי

השיעור השני- לעתים חשוב דווקא כן לוותר לעצמכם

תשאלו את עצמכם, מה המטרה הגדולה? היעד הנחשק? הגביע הקדוש שאתם עושים מאמץ כל כך גדול להשיג אותו? האם זאת העלייה שמסתיימת בעוד 500 מטר וחייבים לסיים אותה בריצה מבלי לעבור להליכה? האם הזמן על השעון בסוף האימון שחייב לרדת מקצב 5 דקות לקילומטר?

בתקופה האחרונה אני מתלבט ביני לבין עצמי מה חשוב יותר? השגת היעדים או התחושה בהווה ?  הזמן הוא עכשיו נוהגים לומר ואני שואל את עצמי, עד איפה יעד נחשק ככל שיהיה מצדיק הווה קשוח ולעתים לא ממש נעים? האם אפשר לצפות שעשרות או מאות שעות אימון לתחרות חשובה יורכבו אך ורק מרגעי הנאה? ברור שלא. אם כך איפה עובר הגבול בין השקעה כדאית בהווה לטובת היעדים העתידיים לבין הקרבה לא מוצדקת  שבסופו של דבר שכרה בהפסדה?

מטרת העל בעיני היא היכולת להפוך את הריצה לחלק מדרך חיים, עוגן ובסיס לחוויות חיוביות ותחושת הצלחה ויותר מכך היכולת לשמר אותה ככזו לאורך שנים (או עשרות שנים). המפתח להצלחה בכך  קשור בעיניי ליכולת האנושית לוותר לעצמך מדי פעם מבלי להרגיש שעשית מעשה נורא ומבלי להלקות את עצמך על כך. להבנתי ויתור כזה משרת את המהות לא פחות מאשר עשייה מתוך סבל שמוביל לתחושת קורבנות שמייצר כעס וחוזר חלילה.  

כל מנהל עסק קם בבוקר ומנהל במקביל עשרות פעילויות ותהליכים. מנהלים מוכשרים מסמנים לעצמם יעדים וחותרים להשיג אותם – זה יכול להיות היקף מכירות או רווח שנתי, התקדמות בפיתוח מוצר או אפילו איזון בין הבית לעבודה. מטבע הדברים בדיוק כמו בריצה הגעה ליעד מורכבת מהמון  צעדים קטניםבדרך למטרה. אז מה המשמעות של ויתור מוצדק תשאלו? למשל דחיית עסקה אטרקטיבית וחשובה להשגת היעד השנתי בגלל תחושת חוסר נוחות עם הלקוח, שחרור עובד מרכזי ועיכוב של תוכניות עבודה, האטת תוכנית פיתוח מסיבות של סיכון כספי.. ועוד עוד..

בדיוק כמו בריצה, המהות של להיות בעל עסק מוצלח ומצליח מורכבת מהרבה יוזמה וקבלת החלטות מקצועיות ועסקיות, רציפות וחתירה קדימה. וכמו בריצה בדיוק ההבנה שוויתורים הם חלק מהעניין ומשרתים את המהות כשהם מדוייקים – היא המפתח להתפתחות עסקית הדרגתית בריאה ויציבה.

השיעור השלישי – למתן את שיאי האופוריה והשפל

רץ שטח  בתחושת אופוריה מטורפת רחוק רק פסיעה ממעידה על אבן קטנה ובוגדנית שתשבית אותו לזמן ממושך (וזה במקרה הטוב שלא ידרדר לתהום). תחושת שפל קיצונית, גופנית או מנטלית  תגרום לאותו רץ להתיישב על אחד הסלעים ולהמתין לחילוץ. אחת המיומנויות החשובות ביותר של רצים מנוסים היא השליטה בעוצמת הרגשות ונקודת המבט המאוזנת במהלך הריצה. עסק לא נוסק ביום אחד ובדרך כלל גם לא מתמוטט אבל אופוריה עסקית בהחלט יכולה לגרום לנו להרגיש חסינים ולעשות טעויות חמורות. תחושת שפל או תסכול עלולה לגרום לנו לשיתוק  שרק יחמיר את המצב .

באחד האימונים האחרונים שלי בשטח חוויתי משבר לאחר כשעה של ריצה. העליות גרמו לי לקשיי נשימה ולמאמץ לא פרופורציונלי לזמן הריצה וכמו שקורה בדרך כלל במקרים כאלה (במיוחד כשאתה לבד) נוסף מימד הלחץ שרק הגביר את החגיגה. המצב חייב אותי לקחת 3 החלטות: לנוח דקה בסוף כל עלייה, לשמור על מרחק של חצי שעה מהרכב ולקצר את האימון לשעה וחצי (הכי קשה!). בין אם הסיבה היא  בעייה פיזית כלשהי, יותר מדי יין בערב שלפני או סוג של חרדה, שמרתי על עצמי אפקטיבי ולא הדרדרתי למקום של קריסה. קבלתי החלטות וסיימתי את האימון במצב טוב. את מירוץ היירוס 50 לפני כשנה סיימתי בזמן מצויין דווקא בזכות העובדה שניהלתי אותו בצורה נכונה לא התפתיתי להאיץ או לדלג על תחנות מנוחה למרות שהרגשתי מצויין.

ללקוחות שלי אני אומר תמיד שעם פתיחת תיק העוסק זוכים בואוצ'ר חינם למאניה דיפרסיה. יום אחד קמים ומרגישים שהעסק הכי מצליח בעולם, שאין עליכם .. וכבר למחרת מקרה זניח לגמרי גורם לתחושה שהמצב על הפנים והעסק עומד להתרסק. הפער העצום הזה בתחושות נשען בדרך כלל על ארועים קטנים: עסקה יפה שנחתמה או בוטלה חס וחלילה, לקוח שעיכב תשלום או סכום גדול שנכנס לבנק  וכך הלאה. ברור לגמרי שבעוד שמצב הרוח משתנה בקיצונית ומשפיע באופן ישיר על רמת התפקוד, המצב האובייקטיבי ברוב המקרים נשאר יציב יחסית ולא משתנה בתדירות כל כך מהירה.

חלק משמעותי מהעבודה שלי הוא ליצור את הפרסקטיבה. למתן את המנעד ולהפריד בין מצב רוח רגעי – לגיטימי לבין  המצב הכללי. האמצעים שעומדים לרשותי כדי להוביל את השינוי הזה כוללים כלים מקצועיים כמו תקציב ותכניות עבודה ולמיומנויות אישיות בקשר שלי מול בעל העסק. הכל מתוך דיאלוג ושיקוף מתמיד של המצב – מצד אחד מתן של לגיטימציה לכל תחושה ומצד שני ניתוח של המצב האמיתי.

לסיכום: איך אומרים באינסטגרמית?  ריצה זה החיים.

מאת: עופר לנדוי, http://olbc.co.il/

ריצה זה החיים, אבל סקי זה גם כיף! כנסו גם אל OUTPANEL- אח שלו: מגזין האאוטדור שלנו.