זה התחיל בפברואר, ימי מרתון תל אביב. הכרתי את מרינה, רצת אולטרה מרתון גרמנייה שהגיעה לארץ להשתתף במרתון תל אביב ולא בפעם הראשונה.

מאת: רון סיטנר

קיבלתי הזמנה להשתתף במרתון קופנהגן. התשובה הראשונה שלי הייתה חד משמעית, לא. ההתנסות שלי עם ריצות ארוכות עד אותו הרגע היו אותן הריצות המוכרות של שבת בבוקר. מרינה הפעילה את קסמיה, ולאחר שכנועים הסכמתי לאתגר ובתוך תוכי קיוויתי שאוכל להבריז ולהפיל את האשמה על מחירי הטיסה הגבוהים. שיטוט מהיר באתרי השוואות המחירים ואני נחרד לגלות שמחיר הטיסה עם עצירת ביניים קצרה הינו נמוך מ 600₪. הדרך לקופנהגן התקצרה.

מרתון קופנהגן

הערב יורד (מאוחר מאוד) על נמל Nyhavn

בכל סיפור ריצה טוב יש פציעה

כמו בכל סיפור ריצה טוב יש פציעה בעלילה, שמסבכת את העניינים, וכך – אני מבלה חלק ניכר מתוכנית האימונים בריצות בין רופאים, אורטופדים ופיזיותרפיסטים. את האימוני הריצה מחליפים עיסויים, חשמל, תרגילי גמישות והגדלת טווחי תנועה במפרק הברך והירך.
רצים רבים נוטים לאבד את שגרת האימונים בתקופת פציעה ואפשר להבין את זה. כל אחד מאיתנו התחיל לרוץ מסיבה שונה, זה יכול להיות חינוך ספורטיבי, מקום מפלט, תחביב, מקצוע או אין ספור סיבות שונות.
אנחנו רגילים לרוץ ולפתע נמנע מאיתנו לעשות את הדבר שאנחנו הכי אוהבים ומורגלים אליו.

דמיון ואמונה

כשהבנתי שאימוני סיבולת לא באים בחשבון החלטתי להתאמן על הצד המנטלי. כל מה שצריך הוא דמיון והרבה אמונה. לדמיין איך אתה רץ לראשונה מעל 4 שעות רצוף, להריץ בראש את המסלול ולזכור איפה כל תחנת שתיה ונקודת עידוד. לדמיין את עצמך חוצה את קו הסיום של ריצת המרתון הראשונה שלך, את המדליה על הצוואר צמיד למזכרת על היד ואפילו את הבירה והארוחה של אחרי.
מסתבר בהמשך שהאימונים האלה הועילו לא פחות, ואף אולי יותר מאשר אימוני הריצה!

בגרמניה זה כבר היה מוכן מזמן

יום לפני המרתון – אני מתוכנן להגיע לאקספו שעתיים לפני הסגירה, הרי אקספו של מרוץ גדול הינו חלק בלתי נפרד מאוירת המרוץ. אבל איחור בטיסה ניטרל לי את זה ורוברט- רץ מרתונים מאוטרכט, הולנד, שמצטרף אלי לריצה אוסף את הערכה בשבילי.

מרינה, רוברט ואני נפגשים לארוחת פסטה מאוחרת במסעדה הממוקמת בדיוק בין קו הזינוק לקו הסיום. השעה 22:30, אבל קו הזינוק נראה רחוק מלהיות גמור. מרינה צוחקת: ״בגרמניה זה היה כבר מוכן ממזמן״. אני יושב עם הפנים לקו הסיום, 11 שעות לפני הזינוק ואני עמוק בתוך האימון המנטלי האחרון – ״מחר בצהריים אתה חוצה את הקו הזה !״

מרתון דנמרק

עובדים נמרצות על הקמת קו הסיום (והזינוק) 11 שעות לפני תחילת המרוץ.

יום המרוץ

מתעורר בבוקר לפני השעון המעורר, כיאה להתרגשות של יום מרוץ גדול. קצת מים, חטיף אנרגיה וקובע עם מרינה ורוברט מקום מפגש. מתחם המרתון גדול מהמצופה: מעל 13,000 נרשמים למרתון, עשרות (אם לא מאות) אלפי צופים ובני משפחה ברחובות, יציעים וגשרים עמוסים מעודדים מסביב למתחם. הכל מתוקתק, משולט ומאורגן בצורה פשוט מושלמת.

תוכניות לחוד, מציאות לחוד

בתור מרתון שהספונסר הראשי שלו היא חברת תקשורת ומניסיון עבר (חצי מרתון בודפשט), ציפיתי שתהיה רשת אינטרנט אלחוטית במתחם. שעת הזינוק מתקרבת והחברים לא נראים באופק. המרתון החל, בדרך כלל לפני מרוץ אני לחוץ ועצבני. הפעם, חוסר הציפיות לתוצאה מסוימת והעיסוק בלמצוא את החברים גרם לי לשכוח לרגע מהמרוץ והגעתי אליו בתחושה של ציפיה.
עם עזרה מהצופים בקו הזינוק אני מצליח להתקשר לרוברט ולאתר אותו בצד השני של המסלול. כעשר דקות לאחר שהמרתון החל אנחנו יוצאים לדרך.

מרתון

יוצאים לדרך!

אין חלוקה לבלוקים

בשונה מרוב המרוצים ולמרות מספר המזנקים הרב, אין חלוקה לבלוקים. פייסרים של 3 שעות עומדים בתחילת המסלול וכל כ 30 מטר ישנם פייסרים נוספים, בהפרשים של 10 דקות, עד הפייסרים האחרונים של 5 שעות. הרצים מסתדרים בעצמם לפי התוצאה הצפויה.
המסלול השנה בנוי מ 3 הקפות בנות כ- 14 קילומטר. ההקפה הראשונה והשלישית זהות כמעט לחלוטין ועוברת במרכז העיר, ברחובות הראשיים ולצד אתרים מרכזיים. ההקפה השניה יוצאת לכיוון השכונות המערביות של העיר. העידוד לאורך המסלול הוא בלתי נתפס. מרגיש כאילו כל תושבי העיר יצאו לעודד את הרצים.

אחת משתי ההקפות במרכז העיר.

אנחנו בפנים! הקילומטרים מתקדמים

12 תחנות שתיה של מארגני המרוץ, 2 תחנות שתיה של אחד הספונסרים ואפילו תחנת בירה בדרך. אין ספור להקות והופעות לאורך המסלול המישורי מעלות את המורל. ב-10 קילומטרים ראשונים, קלי קלות. חימום. נהנים מצלמים צוחקים ומחייכים. 10 קילומטרים נוספים ואני לאט לאט מבין לאן נכנסתי, זאת לא עוד ריצה של שבת.
עד לרגע הזה מזגה אויר היה טוב לריצה. אך לאחר מכן השמש יצאה והמעלות טיפסו והזכירו לי את הבית יותר מתמיד.
בסביבות הקילומטר ה 25 הבנתי שאם לא אוריד את הקצב לא אסיים את המסלול. המטרה היחידה שלשמה הגעתי עד לצפון אירופה היא לסיים את המרתון, ולא לפרוש בדרך. מוריד את הקצב, מידי פעם עובר להליכה מהירה לשחרר את השרירים ולפזר את חומצות החלב שנצברו בהם. למזלי, רוברט כבר מנוסה בריצות מרתונים ובעל תוצאה של פחות מ 3 שעות, דאג לי למים ומשקה אנרגיה בכל תחנת שתיה.

התמודדות

דווקא בחלק הזה, שבו הכי קל להישבר, החוסן המנטלי נתן את אותותיו. דווקא בקילומטר ה 25, כשנשארו עוד מעל ל 17 קילומטרים בהם אני יודע שלא אוכל לרוץ בקצב שבו אני רגיל לרוץ, שכל צעד מלווה בשריר אחר שמזכיר לך את קיומו, ברור לי שאת המרתון הזה אני מסיים. זה מתחיל בארבע ראשי וממשיך לתאומים, מקרבי הירך ובסוף לגלוטאוס. מרגישים כל שריר ושריר. למרות הכל, אנחנו ממשיכים לחייך ולצחוק עד קו הסיום.
חוצים את קו הסיום בתוצאה של 04:15:56, עדיין מחייכים, שמחים ומבינים שהמטרה הושגה. המדליה על הצוואר, בירה אחת בכל יד ומאפי קינמון פזורים מסביב. המרתון הראשון מאחורי, למרות הכל. הרגשה באותו הרגע לא ניתנת לתיאור. למרתון קופנהגן תמיד תשאר פינה חמה בלב כמרתון הראשון שלי.

בת הים הקטנה

מדליית המרתון על רקע פסל בת הים הקטנה.

מדריך טיולים מאולתר

כעת אנחנו עוברים לחלק שאף כתבת ריצה לא מספרת לכם עליו – אבל הוא חלק חשוב בחופשת המרתון שלכם! 20 קילומטר של הליכת שחרור ברחבי קופנהגן.
קופנהגן, ״נמל הסוחרים״, ממוקמת על מספר איים בחלקה המזרחי של דנמרק. בהתרשמות קצרה מהעיר אני יכול לומר כי מדובר בעיר בעלת רחובות ציוריים מדהימים, אנשים חמים ואדיבים ותחבורה ציבורית יוצאת מן הכלל. עם זאת, מדובר באחת מהערים היקרות ביותר שביקרתי בהן.
לא תיכננתי מראש שום מסלול בעיר. לא ידעתי למה לצפות אחרי המרוץ ואת התכנון עשיתי בבוקר אחרי הצ׳ק אווט בלובי המלון ולפי מצב הרגליים העדכני.

אני מתחיל בתחנת הרכבת המרכזית הנמצאת ליד גני טיבולי, פארק השעשועים השני העתיק בעולם. עקב חוסר בזמן אני מוותר על הכניסה אליו וממשיך לכיוון מדרחוב strøget, מדרחוב הקניות הארוך בעולם. ניתן לראות לאורך הרחוב עשרות אנשים אשר לובשים את חולצות המרתון שנערך יום קודם לכן. משתתפים נוספים אשר לא לובשים את החולצה ניתן לזהות לפי קצב וצורת ההליכה האופיינית לבוקר של אחרי מרתון. בדרך למדרחוב אני עובר בבית העיריה ,Rådhus, וממשיך בדרכי עד חנות הלגו, אחד מהסמלים של דנמרק עבורי.

מדרחוב strøget.

אני ממשיך לכיוון המגדל העגול, Rundetårn, אשר שימש בעבר כמגדל תצפית כוכבים והיום ניתן לעלות ברגל במעלה המגדל ולקבל תצפית יפה על העיר מלאת הצריחים. ויתרתי על הטיפוס הרגלי, אנא הבינו אותי…

ממשיך בדרכי לכיוון שוק האוכל Torvehallerne בו ניתן למצוא עשרות דוכני אוכל מקומיים ומספר דוכני אוכל מרחבי העולם. את הפסקת הצהריים אני עושה בפארק של הגנים הבוטניים, בו פינות ישיבה נסתרות, אגם ומדשאות גדולות אותן מנצלים המקומיים לשיזוף קל באמצע היום.

דנמרק

הפארק הסמוך לגנים הבוטניים, מקום מושלם לעצירה שלווה באמצע היום.

משם אני ממשיך לטירת רוזנבורג ולסיבוב בפארק המלך הסמוך.
הליכה קצרה נוספת ואני מגיע לכיכר המלך החדשה, Kongens Nytorv, שמסביבה מבנים יפים אך לצערי היא בשיפוץ נרחב כרגע.

טירת רוזנבורג.

סמוך לכיכר ממוקם נמל Nyhavn. גולת הכותרת של העיר מבחינתי. הגלויה של העיר. נמל באורך של כ – 400 מטרים שבצידיו הבתים הצבעוניים המפורסמים של קופנהגן. ניתן לשבת באחת מאין ספור המסעדות, בתי הקפה והברים לצידי הנמל או לקנות מצרכים באחד מהסופרים הקרובים ולשבת על קו המים עם המקומיים.

פארק המלך

לאחר העצירה הזו אני ממשיך ל Amalienborg, כיכר בה נמצאים בתי המלוכה הדני, ארבעה ארמונות הבנויים בסגנון הרוקוקו.
משם אני מתקדם לעוד נקודת עניין מפורסמת, פסל בת הים הקטנה. אחד מהפסלים המצולמים והמוכרים בעולם.

סמוך לפסל ישנו בסיס צבאי ישן המוקף בתעלות בצורת כוכב ובו ביצורים, ניתן להיכנס למקום דרך גשר עץ הנמצא בצד הצפוני של הבסיס. במקום ניתן לראות רצים רבים אשר מנצלים את השבילים מסביב לבסיס כמסלול ריצה.

גשר העץ בכניסה לבסיס הישן.

אני משלים סיבוב מסביב לבסיס הישן ומגיע חזרה לאזור של פסל בת הים הקטנה ולוקח את המעבורת לאי השכן, Christianshavn. הליכה קצרה מנקודת העצירה של המעבורת וניתן לראות את מסעדת noma, מסעדה הנחשבת היום כמסעדה הטובה והמפורסמת בעולם.

אני ממשיך בטיול על האי ומגיע לשכונת Freetown Christiania, מדובר בקהילה בת כ – 1,000 חברים שגרה על האי. התושבים בקהילה דורשים אוטונומיה מדנמרק ובשכונה הזו חוקים משלה, אם בחרתם לבקר בשכונה שימו לב כי עליכם לכבד את החוקים בה והמרכזי שבהם – לא לצלם.
אני מסיים את הסיור (כ-9 שעות) חזרה בכיכר המלך החדשה, אוסף את החפצים מהמלון ונוסע לשדה התעופה. you are now entering the EU. back to reality. עכשיו אפשר לסכם את סוף השבוע בקופנהגן כהצלחה גדולה וחוויה שבכלל לא חלמתי עליה עד לפני 3 חודשים. נתראה בעתיד!

מאת: רון סיטנר