אקרא לו ישראל. 
לפני מספר שנים עבדנו באותו מקום. הוא היה אדם מכובד, מין הישוב. גר באחת מערי השרון המבוססות, הרוויח יפה והכל סביבו הדיף ריחות של נורמטיביות וסדר טוב. אביב אחד, החלטנו בחברה להתאמן למרוץ 10 ק"מ שנתי. כאשר הגיע יום המרוץ, ישראל ביקש ממני לרוץ אתו. הוא היה זקוק לתמיכה ולעידוד. אני שמחתי להיות הרץ הגדול, המנוסה והמיטיב. סיימו יחד בקצת פחות משעה. הוא שמח בחלקו, או כך לפחות היה נראה. לאחר המרוץ הוא נטש את תחום הריצה. לא התאים לו.

חודשים עברו. אני כבר לא עבדתי שם אבל שמרתי על קשר. כך שמעתי שישראל, שרק שנה קודם בקושי סיים את הריצה, שיפר את תוצאתו בכמעט רבע שעה שלמה. קיבלתי אפילו עותק של תמונתו צוהל בקו הסיום ואת הספרות הדיגיטליות מראות תוצאה שהייתי יכול רק לקנא בה. איך ישראל השתפר כל כך הרבה תוך שנה אחת ואפילו בלי להתאמן?

מאת: אילן זיסר
צילום: אורי ניצן

שיפור פלאי לעומת מירוצים קודמים

פאולה, בת זוגי, היא רצה טובה. באחד מחצאי המרתון בתל אביב, היא הגיעה למקום השני בקבוצת הגיל שלה. כאשר בררה מי זו שהגיעה לפניה, גילתה שם לא מוכר. המנצחת, הייתה מישהי שהשתפרה פלאים לקראת המרוץ הזה. בכל המרוצים הקודמים, לא הצליחה לרדת משעתיים. הפעם, הייתה קרובה מאוד לשעה וחצי. לא הייתה לה בעיה להקדים את פאולה. איך היא עשתה את זה?

במהלך השנים האחרונות יצא לי להיתקל במקרי רמאות רבים. אלה שתוארו כאן, הם רק שניים מתוכם. בתור חובב אתלטיקה יצא לי להיתקל בתופעה גם בהקשרים רחבים יותר. נדמה לי שאני מסוגל לומר עליה מספר מילים.

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

"I coulda been somebody, instead of a bum"

יש הרבה אפשרויות לשקר ואנשים ממציאים דברים חדשים בתחום חדשות לבקרים. יש הרבה סיבות שונות שגורמות לאנשים לרמות ומגוון שלם של מטרות העומדות לפני עיניהם כאשר הם עושים זאת. שווה להכיר את הדברים הללו אבל, לאחר שנים של התנסות, המסקנה שלי היא שרוב בני האדם צריכים פשוט להתעלם. להשאיר את הרמאים לעצמם.

יש כמה סיבות אופייניות לתופעה. חלק מהרמאים עושים זאת כדי לזכות במשהו חומרי אבל רובם לא. לו הייתי צריך להמר, הייתי אומר שהמניע המרכזי הוא רצון בזכייה בכבוד. הרצון לזכות בלייקים בפייסבוק, בהערכת החברים בעבודה בזמן שיחת הקולר ביום ראשון. הרצון להיות מישהו.  

המסלול התקצר

ישראל, הרמאי מתחילת הכתבה, השתמש באחת השיטות הפשוטות ביותר. הוא לא רץ את כל המסלול. הוא התייצב לו, יחד עם שאר הרצים בנקודת הפתיחה. זינק לדרכו ולאחר זמן קצר פרש. קצת יותר מאוחר, הלך לסביבת נקודת הסיום, חיכה לזמן המתאים ואז ירד לכביש והצטרף לרצים. לא ממש אלגנטי אבל פשוט ועובד ברוב המקרים. זו השיטה שבה השתמשה רוזי רואיז באחד ממקרי הרמאות הידועים ביותר: רוזי רואיז היתה רצת מרתון אמריקנית-קובנית ש"ניצחה" את מרתון בוסטון בזמן מדהים של 2:31:56 ב 1980. התברר שהיא לא רצה את המסלול במלואו אלא קפצה לתוכו לקראת הסיום ורצה במהירות לקו הגמר. היא התקבלה בזכות ריצתה במרתון ניו-יורק הקודם, אותו השלימה באמצעות הרכבת התחתית. אנקדוטה מעניינת היא שהזוכה האמיתית במקום הראשון קיבלה מדלית זהב גדולה משל רוזי – כמו של הגברים, כשבוע לאחר מכן. רק מאז מדליות הנשים שוות בגודלן במרתון בוסטון לאלה של הגברים.

מקצרי מסלול לא מעטים עושים זאת בלי תכנונים רבים. לעיתים הקיצור כל כך קורץ עד שקשה לוותר על הפיתוי. אתה מוצא את עצמך רץ לבד, נקודת הסיבוב נמצאת שני קילומטר מהמקום, אין סביבך איש, אתה מותש. במקרים כאלה, הרגליים לעיתים עושות את ההחלטה עבורך. לאחר המרוץ, צריך למצוא כוחות כדי לבוא ולהודיע למארגנים שרימית. לא פלא שלא כולם מוצאים את האנרגיה הדרושה לזה.

הרץ המחליף, והשעון שבדיעבד

 

רצים שמקצרים, יודעים שהם מרמים. אבל, יש לא מעט אנשים שמרמים לאחר מעשה. הבחורה שגזלה מפאולה את המקום הראשון, לא התכוונה לרמות. היא קנתה ערכת השתתפות וכנראה שנפצעה והחליטה לא לרוץ. היא העבירה את מספר החזה לחבר שלה שבלי מאמץ מיוחד רץ מהר מספיק כדי לקבל מקום בראש הפודיום בקבוצת גיל אצל הנשים. העמדה הזו הייתה שווה נעלי ריצה שחולקו כפרס והבחורה חשבה שיהיה חבל לוותר על זה.

ויש גם שיטות יותר מתוחכמות. אישה אחת ביקשה מחבר שירוץ במרתון טבריה עם הצ'יפ שלה (בנוסף לזה שלו) כדי שתוכל להתפאר במקום מצוין בקטגוריה שלה. היו אפילו מקרים של אנשים שבשל תקלה טכנית, תוצאתם לא נרשמה אבל הם שכנעו את מודד המרוץ לקחת את הנתונים משעון הריצה שלהם.

שחקן ידוע למדי נסע למרתון בקצות ארץ ושלח למעריצים הרבים תמונה של שעון הריצה שלו עם תוצאה נהדרת. הוא רק שכח לציין שהתמונה לא נלקחה על קו הסיום. היו גם סיפורים, אולי רק אגדות אורבניות, על תאומים זהים שחלקו את המאמץ. לעיתים אנשים מקבלים עזרה לא חוקית מצופים. וכמובן יש את תחום הסמים שהשמועות לפחות טוענות שחדר גם לעולם הריצה החובבנית.

הרמאות החביבה מכולן, לפחות בעיני, בוצעה על ידי רופא שיניים אמריקאי בשם קיפ ליטון. הוא ניצח פעם מרתון קטן במקום שכוח אל. רק חקירה די מאומצת גילתה שהמרוץ מעולם לא התקיים. הוא המציא את כולו, כולל את האתר ותוצאות המנצחים.

 

(צילם: אורי ניצן. אילוסטרציה - הרצים בתמונה אינם קשורים לנושא הכתבה)

(צילם: אורי ניצן. אילוסטרציה – הרצים בתמונה אינם קשורים לנושא הכתבה)

לא חסרים רמאים, השאלה היא מה לעשות איתם

פעם, היה יותר קל לרמות. בעבר, מדידות הזמנים היו ידניות, לא היו מדידות בתחנות ביניים, בקושי צולמו תמונות ורוב הרצים באו לשם סיפוק אישי וכלל לא ציפו לתשואות מחבריהם. אבל, הטכנולוגיה המודרנית מספקת לנו כלים פורנזיים לא מעטים אם מטרתנו בחיים היא מציאת רמאי ריצה.

מייק רוסי, זכה לתהילת פייסבוק זמנית שהוחלפה בבושה גדולה זמן קצר לאחר מכן. רוסי, קיבל כמות מסחרית של לייקים לאחר פוסט בפייסבוק. שם הוא ענה למנהל בית הספר של ילדיו שגער בו על כך שהם נעדרו מהלימודים במשך מספר ימים בחודש אפריל 2015. מסתבר, שהילדים נסעו יחד עם אביהם לבוסטון על מנת לראותו משתתף בחלום חייו, המרתון המפורסם. הסיפור על הילדים שנוסעים יחד עם אביהם להגשים את חלומו, זיכה אותו בתהילה רגעית ובכינוי "אב המרתון". רגעי הזוהר בשמש היו קצרים. אנשים שבדקו את העובדות גילו שרוסי רימה כדי להגיע לבוסטון. כדי להשיג את תוצאת המינימום הדרושה הוא השתתף במרוץ שבו מדידת הזמנים הייתה רופפת מאוד. מדדו שם רק את זמן הזינוק וזמן הסיום. אנשים סרקו אלפי תמונות מהמרוץ וגילו שרוסי לא מופיע בהן, אלא אם זה בזינוק או בסיום. התוצאה שלו לא הסתדרה עם יכולתו במרוצים אחרים והוא מעולם לא הצליח להתקרב אליה. הרמאות זעקה לשמים. כמוה גם הבושה. לילדיו, אין עכשיו הרבה סיבות להתגאות בו.

הסיפור של רוסי היה אחד הזרזים לגל שקם בקהיליית הריצה בארה"ב. פתאום, נעשה אופנתי למצוא רמאים. קמו אפילו אתרים שמתמחים בתחום. זה נושא שיחה פופולארי בפורומים שונים ואנשים חושבים על כל מיני שיטות למציאת רמאים. אתר מבט למרוץ (שאיני יכול להיות אובייקטיבי לגביו שכן אני מפעיל אותו) ואתרי תוצאות אחרים מאפשרים לבדוק את היסטוריית הריצה של אנשים ולקבוע האם תוצאות מסוימות סבירות עבורם. אתרים עם תמונות ממרוצים מאפשרים לנו למצוא רמזים על מה שקרה במהלך הריצה. יש גם כאלה שסורקים את הספליטים של הרצים (אם מתפרסמים כאלה) ומנסים למצוא נתונים חריגים. גם אני ביליתי שעות לא מעטות במחקר על אנשים שנראו לי חשודים. חשבתי אפילו לנסות למצוא רמאויות, או לפחות חשד להן, באופן אוטומטי. אבל, כיום, נראה לי שהיחס לרמאים צריך להיות אחר. זה לא שצריך לסלוח להם, צריך להתייחס אליהם פחות.

למה הם עושים את זה? הנה אחד ההסברים – של פרופ' דן אריאלי ב TED:

להתעלם או להתערב?

החלוקה שהיא אולי המהותית ביותר היא זו: יש רמאויות שפוגעות באחרים ויש כאלה שלא. כאשר אדם מתייצב על פודיום בעקבות רמאות, כאשר הוא מגיע קריטריון או לחלופין פרס כספי, הוא עושה זאת על חשבון אחרים. רמאים כאלה צריכים להיתפס. אבל, זו לא צריכה להיות אחריות הציבור. מארגני המרוץ הם אלה שצריכים לבדוק זאת. ברוב המקרים לא מדובר בבדיקה קשה או מסובכת, רק וידוא עובדות פשוט. אנשים שמרמים כדי לפגוע באחרים צריכים להיתפס ולהיות מוקעים.

רוב גדול של הרמאים עושים זאת כדי לייצר מצג שווא של גדולה. הם כמו אנשים שבונים מגדל קלפים מפואר בעזרת דבק. הם כמו אנשים שמזייפים תמונה שלהם באתר היכרויות. הם מעצבנים, קטנוניים ומגוחכים. אין מה לחפש אחריהם. לא רק זה שהם לא ראויים לכבוד של זמננו היקר, עצם ההתעסקות בהם, מכפישה את התחום שבו אנו נמצאים. הם רוצים לרמות? שיהיה להם לבריאות.

מאת: אילן זיסר
צילום: אורי ניצן

 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים