אני לא חי את הסביבה התחרותית ואת הריצה שנים ארוכות, ולא הכרתי את רצי הסמטה. אבל חיבור פייסבוקי למאמן שלהם הציף אצלי תמונות של רצים ממוצא אפריקאי ואווירה של מקצוענות וקצה בריצה. שאלתי חבר שמבין והוא אמר לי – “כן, ברור… רצי הסמטה… המועדון הכי מהיר בישראל”… הבנתי שיש לי חור בהשכלה ומיד קבעתי פגישה עם יובל כרמי כדי לשמוע על הדבר המסקרן הזה.
מאת: גיא חלמיש
צילום: Tibor Jäger
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
איך הכל התחיל
לפני כחמש שנים שירית כשר רצתה להקים קבוצת אתלטיקה לבנות. העובדה שיש הרבה יותר אתלטים מאתלטיות הפריעה לה, אז היא החליטה לעשות מעשה וגייסה את רותם גינוסר, מורה לאזרחות ומאמן כדורסל והם התחילו ביחד את “רצי הסמטה”. מאוד מהר לאחר מכן הצטרף יובל כרמי המאמן ליוזמה.
הקבוצה בתחילתה הייתה מיועדת בעיקר לנשים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות באזור דרום תל אביב. בהמשך, הרבה בגלל התהייה של בני האזור על “הדרת גברים” נפתחה הקבוצה גם לבנים. “עדיין יש לנו הרבה בנות יחסית לאגודות אחרות, אבל הרבה בנות פרשו וזה היה קשה משחשבנו. רוב המתאמנות נמצאות בטווח גילאים שנע בין 13-23 (עם כמה יוצאות דופן בנות 30) ולהרבה מהן היה לא קל להתמיד, בעיקר בריצות הארוכות. כיום, הגרעין העיקרי של “רצי הסמטה” מונה כ- 60-70 מתאמנים ומתאמנות רציניים וקיימות עוד תתי קבוצות בבתי ספר באור יהודה, יפו ובתל אביב”. אומר כרמי. שירית מסבירה את הקושי הזה עוד בהכוונה מגיל צעיר – היא גדלה עם הרבה בנים במשפחה וכדורסל היה טבעי אבל אצל רוב הבנות, ההכוונה התרבותית היא לא לספורט, אלא לריקוד ודברים אחרים. תלבישו על זה מאפייני התנהגות, השפעה שונה של גיל ההתבגרות על בנות, ואת הקושי האובייקטיבי והאוניברסלי של ריצות ארוכות (לשני המינים), וקיבלתם נשירה גדולה יותר של בנות מקבוצות ריצה.
יובל המאמן רץ מגיל 13 ובאופן תחרותי כבר הרבה שנים. “הייתי בארה”ב על מלגת ספורט והתמחיתי בעיקר בריצות 5,000 ו-10,000 מטר. הייתי מאוד רציני בעניין וככה נכנסתי לתחום”. הוא רץ עדיין בעיקר את המרחקים האלה. “הייתי קצת פצוע בשנים האחרונות אבל עכשיו חזרתי ורצתי אפילו בטבריה. אני לא כל כך בכושר ומתדרדר בהישגי עם כל שנה שעוברת. בקבוצה שלנו אני מדורג רק במקום 12 או 13, ככה שאני לא באמת כזה טוב…”.
התחלתי עם כל עניין האימון בתור משהו צדדי כזה. עבדתי באיזה מכון מחקר (קשור לתחום אותו למדתי של פילוסופיה וכלכלה) ופעמיים בשבוע באתי לאמן בקבוצה. אפשר בהחלט להגיד שרוב הידע שלי כמאמן הוא תוצר עשרים שנותיי כרץ תחרותי. למדתי המון מרפי וישניצר שהיה המאמן שלי שנים רבות והרבה משהותי בארה”ב שחשפה למאמנים ורצים מהרמות הגבוהות ביותר. גרתי בניו-מקסיקו שבשל מיקומה הגבוה מושכת אליה המון רצי עלית. עשיתי הרבה טעויות בשנתיים שלוש הראשונות ואני בטוח שאני עדיין טועה מדי פעם גם היום. ככה זה: מטעויות לומדים.
קבוצה עם דוברת, צלם, מלא כתבות וסרט דוקומנטרי?
בתחילה כשפניתי אליהם, הפנו אותי לדוברת. קצת הופתעתי… קבוצת ריצה עם דוברת? לאחר מכן התברר לי שרמת החשיפה שהקבוצה קיבלה היא משמעתית. יש איזה צדק פואטי בכך שהם קיבלו לא מעט תקשורת שכן האופי של האנשים שפגשתי הוא בדיוק ההפך ממה שאפשר לחשוב כשנתקלים במדיה הזו: צנועים, ממוקדים, רציניים ומקצועניים. הם גם תחרותיים ושאפתנים ורוצים לנצח- כמו שצריך, כשאתם בעניין הזה של אתלטיקה תחרותית…
אבל שאלתי בכל זאת את יובל – למה לדעתו יש עניין כל כך גדול בקבוצה? “לדעתי זה נובע בעיקר מכך שהקבוצה בתחילת דרכה הורכבה מילדי פליטים ועובדים זרים ודבקה בנו מן תווית כזו של “מאבק חברתי”. עדיין נמצאים אצלנו כמה ילדי עובדים זרים וילדים אתיופים שנולדו שם ועלו בגיל צעיר, אבל הרבה ממשפחות העובדים הזרים פשוט לא שרדו כאן. למרות שהיום כבר מתאמנים אצלנו ילדים מכל הארץ ואנחנו קבוצה מעורבבת הרבה אנשים מבחוץ עדיין “זוכרים לנו” את המקור ומאוד מתעניינים. רק בשבוע שעבר למשל, היו עלינו ארבע כתבות. נוצר מן כדור שלג כזה שכל אחד רואה את השני ומעוניין בסיפור שלנו, זה הגיע אפילו עד הניו יורק טיימס! מובן שכל תשומת הלב הזו לא הייתה המטרה, אני מרגיש שקצת שבענו מכתבות אבל זה גם לא מפריע לנו. זה די מצחיק שאנחנו קבוצה כל כך קטנה שעושה כל כך הרבה רעש.”
אבל הממד החברתי נשאר. שירית מספרת שכל הילדים לא משלמים כלום על ההשתתפות והמסגרת הזו (חוץ מאיזה תשלום סמלי קטן אחד על בדיקה רפואית) – והכל מגויס מתרומות. הריצה הופכת לכלי לשינוי חברתי, והקבוצה תומכת בבוגריה, שחלקם יצאו לקורס מאמנים במימונה, והופכים להיות חלק מהסגל לשנים הבאות.
לא סופרים קילומטרים
שאלתי את יובל על תפיסת העולם שלו כמאמן והוא עונה משהו שמסביר בעיני לא מעט מההצלחה של הקבוצה: “אני חושב שאין באמת סודות, לאנשים קשה לפעמים לקבל את האמת הבסיסית שצריך לעבוד מאוד מאוד קשה, אין קיצורי דרך. מעט מאוד אנשים מוכנים לקחת את זה על עצמם במלוא הרצינות, הרי יש בזה הרבה מעבר לכמה קילומטרים רצים בשבוע. היתרון אצלנו הוא שהרבה אנשים מוכנים לכך למרות ובזכות התנאים המיוחדים שחלקם גדלו בהם ואני מדבר בעיקר על ילידי אפריקה. אני חושב שמעבר לזה שהם גדלו בסביבה הרבה יותר קשוחה שהמאבק בה הוא יום יומי, הדבר טמון גם בזה שבעיניהם להיות רץ ריצות ארוכות זה דבר נעלה. במזרח אפריקה הדבר נחשב לסמל סטטוס, לא כמו בארץ, שמסתכלים על זה יותר בתור תחביב. אל תבין אותי לא נכון, יש גם צברים שמשקיעים מאוד, אבל מספרם פחות באופן יחסי מאתלטים ילידי אפריקה. אגב, אני מדבר בעיקר על ההבדלים התרבותיים והסביבתיים ופחות על ההבדלים הפיזיים.”
“אצלנו לא סופרים קילומטרים. אין לי מושג כמה קילומטרים אנחנו רצים, יש לי הערכה. הזמן הוא הדבר החשוב. דבר שני, ברור שאימון איכות זה מה שקובע. אנשים יכולים לרוץ עד מחר 200 ק”מ בשבוע, זה לא יעזור להם אם הוויסות לא נכון, אם אין מספיק תשומת לב להתאוששות ולהמון דברים אחרים. עד כמה שריצה היא ספורט פרימיטיבי, הוא הרבה יותר מורכב לדעתי, ממה שאנשים חושבים, המספרים הם לא הכל.”
כקבוצת נוער בעיקר, ברצי הסמטה לא נוגעים במרחקים של מעל ל 10,000: “אנחנו מתמקדים במרחקי 1,500 עד 10,000 מטר עם דגש על מרוצי שדה שזה ספורט קבוצתי בו אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי באופן טוב יותר.”
לא עובדים על סגנון
“אני יודע שזה עלול להכעיס הרבה קוראים אבל אנחנו לא מתעסקים בזה בכלל. אני חושב שזה דבר שמשתפר באופן טבעי כשאדם רץ הרבה קילומטרים מהירים. מה גם שבעקבות הריצה מגיעה גם הרזיה שלרוב מביאה איתה שיפור בסגנון. פה ושם יש אולי מקרים קיצוניים שאפשר קצת לעזור, אבל אני לא אעיר למישהו על האופן בו הוא נוחת על כף הרגל למשל. בכלל, אני אפילו חושב שאצל הרבה מאמנים יש התרכזות בנושאים שוליים: משקיעים המון אנרגיה וזמן בדברים פחות חשובים ושוכחים את המהות. איכות האימון, התאוששות, פרופיל הדם של המתאמן, כל הדברים הבסיסיים האלה נלקחים לעתים כמובן מאליו. אנשים אוהבים להתעסק באקסטרה: איך בדיוק לעשות את הסקוואט ולאן להרים את העקב. זה אולי לא נעים לשמוע, אבל זה פשוט ספורט שצריך לטחון יום יום, חודש חודש, שנה שנה וזה הסוד להצלחה.
אימוני כח?
ההגדרה של אימוני כוח היא רחבה מאוד והאימונים שלנו בדרך כלל לא מתבצעים בחדר כושר. כמובן שזה גם נורא תלוי ברץ ולאיזו מטרה הוא מתאמן. אם מישהו מתאמן לריצת 800 מ’ לא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב לעשות אימוני כוח עם משקולות, אבל בריצות של 1,500 מ’ ומעלה הדעות בכל העולם חלוקות. זו שאלה שמתחבטים בה טובי הרצים בעולם ואין על זה קונצנזוס בשום מקום. יש הרבה רצים מעולים שלא נוגעים באימוני כוח וישנם הרבה רצים מעולים שכן עושים אותם. אז אם רץ מסוים מרגיש שאימון כוח עוזר לו וזה לא עושה לו נזק או פוגם בתכנית האימונים אז שימשיך, אדרבא.
כמות הרצים הגדולה בקבוצה שלנו לא מאפשרת לי לעשות בקרה יומיומית מספקת שאימוני כוח דורשים. אמנם היתה תקופה שניסיתי לעשות את זה אך כאמור בהעדר בקרה מספקת זה השיג את ההפך והוביל לפציעות. לכן, אנחנו מתמקדים בעיקר באימוני עליות קצרים מאוד – 18שניות – בדשא או באימוני מהירות וספרינטים.
“אני בעיקר חושב שצריך לזכור מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. שוב, לא חשוב לי אם מרתוניסט מצליח לסיים את מכסת 110 הק”מ בשבוע, יותר חשוב אם הוא הצליח לסיים ריצת קצב של 40 ק”מ בהצלחה. התוכן של הקילומטראז חשוב מהכמות כמו גם המשטח עליו הוא רץ, רמות המאמץ בכל אימון, לא סתם לסמן וי על כל מיני מספרים בלי לשים לב לתוכן שלהם.”
האם המהירות באה עם האפריקאיות?
“בוא נתחיל דוקא בזה שהם לא “כל כך מוצלחים” כמו שנדמה לך. גם החברה המאוד מוכשרים בארץ שנראים לאנשים כאן כמו חיות רעות, הם לא כל כך יוצאי דופן כשזה מגיע לרמה הבינלאומית. ברגע שהם מגיעים לאליפויות (לאו דווקא אליפות עולם) הם לא רעים שם, אבל הם גם לא תותחים. כמובן שהם לא מביישים את עצמם, אבל זה עדיין משאיר אותם רק תחת ההגדרה של “טובים”.
מעבר לזה, כל מי שהתאמן מספיק שנים באירופה ובארה”ב יודע שזה שכל העניין הזה שרק האפריקאים טובים הוא סוג של מיתוס. יש המון רצים לבנים מעולים, זה בעיקר עניין תקופות וטיימינג. בסקוטלנד למשל ניתן למצוא את Laura Muir, Andrew Buchart ואחרים שהם מהרצים החזקים בעולם שנותנים פייט לאפריקאים. ככה פתאום הם צצו מתוך איזו אומה קטנטונת. היו תקופות שלפינלנד היו רצים מעולים, תקופה שלאירלנד היו כאלה, אז זה שילוב של המון גורמים שהם מעבר לגנטיקה, יכול להיות שפתאום מגיע מאמן יוצא דופן או שיש מחזור מוצלח במיוחד של רצים.
אז נכון שלמזרח אפריקאים יש מאפיינים דומים, הם רזים מאוד וודאי שזה עוזר, אבל זה לא הכל, כי משקל אפשר להשיל. מה שמשחק תפקיד גדול יותר הוא שילוב התנאים בהם הם חיים – בגובה גבוה ותזונה מעולה. תוסיף לכך מוטיבציה מטורפת של המונים להצליח בתחום מסוים – אז מה הפלא שכמה מהם באמת מצליחים מאוד? קח לדוגמה את ההייטק בישראל, זה לא שהיהודים הם כל כך חכמים (למרות שהיינו רוצים לחשוב כך), זה פשוט שיש המון מוטיבציה של המון אנשים להצליח בתחום ספציפי אחד. לפעמים זה פשוט עניין של סטטיסטיקה.
היו לא מעט אנשים, כמו מאמני היקר רפי וישניצר ז”ל, שהקדישו את כל החיים שלהם למחקר רצים מזרח אפריקאים לעומת לא אפריקאים ולא מצאו שום הוכחה לעליונות גנטית כזו או אחרת. להפך, מוכרים לי מחקרים של תפקודי ריאה אצל מזרח אפריקאים שהראו דווקא נחיתות יחסית לעומת עמיתים מארצות המערב. נכון שהזכרת את עניין מבנה הקרסול הצנום אצל אפריקאים שעשוי לעזור להם לגלח כמה שניות פה ושם, אבל זה זניח לעומת הגורמים שהזכרתי קודם. דוגמה פשוטה היא הרצים הישראלים שחוזרים אחרי מחנות אימונים בגובה ושלמשך חודש או חודש וחצי הם יותר מהירים מהרמה האמתית שלהם ב-10,000 ללא גובה.
דבר נוסף שמשפיע הוא האימון בקבוצה גדולה של אנשים שזה דבר שנותן המון מוטיבציה. לכן גם המון רצים אירופיים טסים להתאמן ולחיות בקניה. כמו Sondre Moen הנורווגי שבזכות אימוניו במדינה האפריקאית, שבר שיא במרתון טוקיו בזמן 2:05:48.
על דעיכת העניין בריצת האתלטיקה הקלאסית
אני בהחלט חושב שיש כאן סוג של טרגדיה. בעיני איגוד האתלטיקה עדיין לא קלט שריצות ארוכות ובמיוחד רצי הסמטה – זה הכדורגל של האתלטיקה. לדעתי, הם צריכים להבין שכדאי להעביר את כובד המשקל לריצות הארוכות ושרוב האנשים לאו דווקא מעוניינים לראות הטלת רומח למשל. בהרבה מקומות זה ככה, הריצה נגישה מאוד וחלק מהקהל רץ בעצמו כך שנוצר חיבור מיידי. זה עצוב שלא מנצלים את הבום המטורף שיש לריצות הארוכות כדי לקשור את זה לאתלטיקה. לי זה מרגיש כאילו האתלטיקה והריצה מתנהלים בשני עולמות נפרדים לגמרי וזה בזבוז עצום. אולי זה בכלל עדיף ככה, פשוט להפריד את הריצות הארוכות מהאתלטיקה וזהו. ענף הריצה לבדו יכול להחזיק מים בלי בעיה אם מדברים על קהל, תקציבים, הכל…
עובדה, כיום בארצות הברית יש המון תחרויות אתלטיקה שמורכבות מריצה בלבד, כשאין קפיצה לרוחק או גובה אפילו לשם הנימוס. פשוט תחרות ריצה באצטדיון. בכל העולם ענפים כמו הטלת רומח, ידויי פטיש וכו’ בדעיכה ופה עדיין מקווים שזה יעניין אנשים. מספיק להסתכל על התחרויות: ילדים לא מגיעים. אתה יכול למצוא באליפות ישראל עד כדי שתי משתתפות בלבד בענף מסויים. אולי מוטב להסיק את המסקנות ולא להיות מקובעים, לעשות קצת שינויים ולא להמשיך לקוות שמתישהו ידויי פטיש, בלי להעליב אף אחד, יעניין מישהו.
רצי הסמטה בדרך לאליפות אירופה במרוצי שדה למועדונים
היעד הכי קרוב שלנו זה אליפות אירופה במרוצי שדה למועדונים. כל הענף הזה התחיל איפשהו בממלכה הבריטית במאה ה-19 של האלף הקודם. זה ענף מאוד נוכח היום בארצות הברית ובאירופה. זה המקצוע הקבוצתי היחיד באתלטיקה וזה משהו שכל רץ תחרותי עושה. אורך המסלול המקובל בתחרויות האלה הוא בין 5-6 ק”מ לנערים ו-10 ק”מ לבוגרים ו-4 ק”מ לנערות ו-8 ק”מ לבוגרות. אורך ההקפה הוא בין קילומטר לקילומטר וחצי כשהמשטח עליו רצים יכול להיות עפר, דשא או שילוב של שניהם. בכל קבוצה יש בין 5 ל-7 רצים – תלוי בתחרות – כשכל רץ צובר ניקוד אישי. הניקוד נעשה על פי מיקום, כך שבסוף המרוץ, הקבוצה עם סכום הנקודות הנמוך ביותר, היא הקבוצה המנצחת. שלושת המובילים האחרונים ייזכו לעמוד על הפודיום ובנוסף ישנו גם פודיום קבוצתי. מדובר במרוץ מאוד טקטי, יש פחות דגש על הזמנים.
מכיוון שמרוצי השדה נערכים בעונת הסתיו “המתה”, הם מנקזים אליהם את מיטב הרצים: החל מרצי 1,500 ועד רצי מרתון. כולם נלחמים לזכות בשלל המנצחים שכאן בשונה מבאוליפיאדה, אינו מתחלק בין מספר רב של מקצי ריצה, אלא “רק” בין שלושת המנצחים. זה הופך את המרוץ לאינטנסיבי ומהנה במיוחד. בארה”ב למשל, התחרויות האלה מאוד נפוצות במגרשי גולף. זה מאוד נוח לקהל לזוז ממקום למקום ולצפות בתחרות ממספר זוויות שונות, זה יוצר חוויה קרובה יותר ומרגשת והעידוד הוא בהתאם. קל להבין אם כן, למה זה ספורט כל כך פופולארי שם.
השנה יש לנו מחזור נוער ממש טוב. יש לנו שני שיאני ישראל ועוד שני חברה שקרובים לשיאני ישראל. יש לנו סיכוי טוב לפודיום באליפות הזאת שזה תקדים. מעבר לכך חשוב לנו שיהיו לנו כמה שיותר אתלטים שייצגו בכבוד את ישראל והקבוצה. ובאמת חלק גדול מהם כבר לא רק נוסע רק לשם השתתפות אלא כבר מוכר בעולם ומכיר את המתחרים שלו. מכיוון שהתחרות מתקיימת פעם בשנה אין לנו קושי להשיג לכך מימון שרובו המוחלט של מגיע מגופים פרטיים. אם היינו תלויים בתקציבים של אגודות לא היינו קיימים.
השמות המובילים: שמואל אבוהיי שהגיע מקום 10 באירופה עד גיל 23 ב10,000 ואדיסו גואדה שאמנם רק בן 16 אבל כבר מדורג במקום רביעי באירופה לקאדטים ב-3,000 מ’. הוא גם שיאן ישראל ב-1,500, 2,000 ו-3,000 ויש עוד הרבה חברה טובים שהיו באליפויות וה מחזיר אותי שוב לעדיפות מרוצי השדה כענף קבוצתי.
בארץ הספורט הזה כמעט לא קיים. יש את אליפות בתי הספר, שזה לא ליגה, ויש אליפות ארצית. בישראל יש איזו תפיסה והפרדה בין ריצות כביש וריצות האחרות. מה שלא נערך על אספלט מיד מקוטלג תחת קטגורית “ריצת שטח” או “אולטרה” ולכן גם ריצת שדה נתפסת כמשהו אזוטרי. הטרגדיה של הספורט הזה זה שאין שום סיקור, אין חשיפה מספקת. רוב הראיונות שעשו איתנו היו עלינו כקבוצה ופחות על הספורט עצמו. שוב, זה בולט בתחרויות: במקרה הטוב יש קהל שמורכב מכמה בני משפחה שבאים לעודד, מעבר כמובן, לאתלטים שעומדים להתחרות בעצמם… זו ממש שממה וחבל.
מאת: גיא חלמיש
צילום: Tibor Jäger
רוצה להצטרף לקבוצת ריצה?
Error: Contact form not found.