נתבקשתי לכתוב כמה מילים על מרתון תל אביב מנקודת המבט שלי, זה שעשה את המרתון על כיסא הגלגלים. אתחיל בסוגיה למה? שאני בטוח שרבים מכם שואלים את עצמכם. ובכן קודם כל בשביל ההתרגשות. האווירה המחשמלת, האתגר, החשש לפני, הקושי, הסיפוק בסוף. את כל אלו חוויתי, וזו כבר סיבה לצאת מהבית. למעשה החוויה במובנים אלו דומה מאוד לחווית מרתון רגילה, למעט שיפור שיא אישי. אלא שבמרתון הספציפי הזה, עם האנשים שהיו איתי, היה אלמנט נוסף גדול וחזק בהרבה: אהבה.

מאת שי ראשוני, http://www.prize4life.org.il
צילום: אנדרו מוריס

42 קילומטר של אהבה, רעות, חברות

העובדה שאיני יכול ליזום תקשורת ושאני תלוי לחלוטין בקבוצה המלווה אותי, יצרה קשר מיוחד במינו. צריך לזכור שמעולם לא עשה מרתון משותק אילם ומונשם. דיק הויט ומקרים מפורסמים אחרים אינם מונשמים. מצבי הסיכון הפוטנציאליים פה היו גדולים בהרבה. דוגמא קטנה:  אורך חיי הסוללה של מכונת ההנשמה שאינו מספיק למרתון, שיפשוף ברץ אחר שמביא לניתוק צינור ההנשמה, ועוד. 

איך נולד הרעיון? קשה לי לענות על זה. פשוט כי הוא שם, אמר סר הילארי על האוורסט. כנ"ל אצלי: פשוט כי היה מרתון וכמה חברים טובים אמרו כן. העובדה שזה מעולם לא נעשה כשלעצמה לא הדאיגה אותי. בשלב מסוים באימונים הבנתי שזה אפשרי ושיש לנו את זה

מרתון תל אביב על כיסא גלגלים

מבצע עם מורכבות לא פשוטה

להבנת האווירה אני מביא פה במלואו את התדריך הסופי לקבוצה. גם אותו הקלדתי עם עיני בלבד:

שלום לקבוצת 42 קילומטר של אהבה,  טים לייף איז good. אני מאושר ונרגש לראות אותכם פה. אמשיך עם עוד קצת רגשנות בסוף אבל בתור התחלה, משפחה, חברים ותיקים וחברים חדשים שרק הכרתי באימונים – אני אוהב אותכם, אתם עושים אותי מאושר.

אז אנחנו הולכים לעשות את המרתון. מרחק מלא. עם כיסא כבד שלא מתאים בכלל לריצה. עם מכונת הנשמה. עם סוללה שתיגמר בדרך. עם שק תפוחי אדמה שמרגיש הכל, שומע הכל, כואב לו כל הגוף, כיאה למרתון ויכול רק לסמן כן ולא לשאלות ששואלים אותו. פה המפתח לכל ההתנהלות במרתון. אני לא יכול ליזום קשר, רק אתם יכולים לשאול אותי אם אני בסדר, או למשל נחנק. נחזור לזה.

הניוזלטר השבועי של RUNPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:



אופן ההתנהלות

ישנו גרעין קשה שיעשה איתי את כל המרתון. ויהיו רבים מכם שיעשו חלק. אני לא מנהל מי יעשה איזה חלק, אבל יש לי לגבי זה שלוש הערות: כל מי שלא נרשם למקצה המרתון, עם או בלי קוד ההרשמה שחילקתי, לא יוכל לרוץ את הכמעט קילומטר האחרון, לא יוכל להגיע לשער הסיום ולא למתחם ה-VIP. דבר נוסף: כולם רוצים לרוץ את הסוף – מאוד אודה למי שיבחר ללוות בהתחלה. דבר שלישי: תהיה אפליקציית מעקב למיקום כסא הגלגלים שלי בזמן אמיתי. פרטים בהמשך אבל מי שירצה לתפוס אותנו בדרך יוכל לברר איפה אנחנו.

בתוך הגרעין הקשה יש שלושה שהם מתחלפים ביניהם בתפקיד מנהל הריצה. אלו הם גלעד רותם שלא פה כרגע, נילי אברמסקי וגלית בירנבויים. הם הסמכות לכל החלטה, כולל עצירה, כולל קצב, כולל קביעת מי דוחף. אפשר לתת להם עצות, אבל הם הפוסקים בכל הקשור אלי. למעט ג'יזס שנגיע גם אליו.

Tel Aviv Marathon on wheelchair

תדריך הקבוצה לפני האירוע

הדבוקה המלווה נחלקת לארבעה סוגי בעלי תפקידים. מספר אחד הוא זה שדוחף את הכיסא. מספרי אחד יתחלפו בערך כל חצי קילומטר. למי שלא היה באימונים, יש ידיות מעצור ולידן ידיות שאסור בשום אופן לגעת בהן. אתם לא בטוחים? תשאלו.

משמאלי, וליד מספר אחד שדוחף, רץ מספר שתיים. כמו שאמרנו אלו יהיו גלעד, נילי או גלית, אשר יתחלפו ביניהם והם מנהלי הריצה. הם דואגים להחלפת מספרי אחת, מנחים אותם מתי להאט, אם לקחת מכשול מימין או משמאל, מתי לעצור ועוד. הם גם מחזיקים לי את הראש במכשולים והם מנהלים איתי את הקשר בעצירות. מזכיר פעם שלישית, הם מנהלי הדבוקה והריצה.

מספרי שלוש – שני רצים, עדיף כאלה שהיו באימונים ויודעים מה זה מכשול, רצים כעשרה מטר מקדימה ומתריעים למספרי אחת ושתיים על מכשול. ההתרעה צריכה להיות מפורטת. לא לצעוק סתם זהירות אלא זהירות בור ביוב ולהצביע עליו. מספר שתיים ינחה את מספר אחד אם להאט או לעצור. אם יש ספק מאטים לקצב הליכה. לידיעת מי שלא היה באימונים, בגלל  שאין לי שרירי צוואר, הראש שלי מיטלטל מכל גבשושית. תפקיד נוסף של מספרי שלוש, במידה ויש עמדות השפרצת מים על הרצים להזהיר ולנסות למנוע השפרצה עלי.  מכונת ההנשמה לא אוהבת מים.

כל שאר הרצים בדבוקה הם מספרי ארבע. הם משמשים חומת מגן אחורית. רצים מאחורי מספרי אחד ושניים ומונעים דריסה על ידי הרצים הרבים שיעקפו אותנו. אנחנו מעריכים שכ 3000 רצים יעקפו אותנו. יש להזהיר אותם ולנווט אותם בנימוס הצידה. זכרו שהרצים מרוכזים בעצמם ובקצב שלהם ויש לוודא שהם מבינים.

מעבר לארבעת התפקידים האלו יש שני רוכבי אופניים. ג'יזס, המטפל שלי, שגם יצלם, ייסע לידינו בתלת אופן חשמלי. הוא ישא עליו ציוד חיוני כמו מכונת שיעול וסקשין וכן אמבו להנשמה ידנית וסוללה נוספת למכונת ההנשמה.

שימו לב טוב. בעוד שגלעד נילי וגלית מנהלים את הריצה, ג'יזס הוא הפוסק הבלעדי לגבי בכל מקרה של חריגה משיגרה. הוא יכול להחליט על הפסקה לטיפול כלשהו וגם על עצירת המירוץ. הוא היחיד שיטפל בי בכל מקרה. גם במצב של פינוי באמבולנס, ג'יזס בלבד מקבל החלטות. העזרה שלכם היא לא להפריע לו. רק במקרה בו מכונת ההנשמה פוסקת לפעול ועוברים לאמבו, גלעד או עמוסי יכולים לקחת פיקוד על משימה זו בלבד.

דבר קריטי נוסף. אם מסיבה כלשהיא עד הקילומטר ה 41 ג'יזס לא יכול לתפקד מכל סיבה שהיא, עוצרים, מבטלים, כונסים לתמי.

IMG_2234

מזג האויר לא צפוי להיות גשום אבל גם במקרה של הטפטוף הכי קל מבטלים הכל. דני דויטש, נא ודא כי לפחות בשני טלפונים בגרעין הקשה יהיו מספרי הטלפון של חפ"ק המירוץ ותמי.

רוכב אופניים נוסף, יוסי פוקר, ילווה אך ורק למקרה תקלה בתלת אופן.

שימו לב, אנחנו קבוצה גדולה. צריך לוודא שאנחנו לא חוסמים את כל רוחב המסלול ומאפשרים עקיפות.

לאורך הריצה באחריות מספרי שניים: כל כחצי קילומטר החלפת מספרי אחת. כל קילומטר עצירה קצרה בצל כפול (גם מקום מוצל וגם נגד כיוון השמש) לשאול אותי אם הכל בסדר ואפשר להמשיך או שאני עונה לא ואז מתחילים לברר מה קרה, מהכבד לקל. כלומר שאלה ראשונה אם אני עונה "לא" על השאלה האם הכל בסדר ואפשר להמשיך היא האם אני צריך את ג'יזס. אם לא, עוברים לשאלות פשוטות כמו קר לך? חם לך? המשקפים יושבים טוב וכולי. אני לא ארחיב כי מי שמבצע את השיחה הם רק מספרי שתיים שיודעים מה לשאול.

כל שעה עצירה ארוכה. תחזוקה כולל בדיקת מצב סוללה במכונת הנשמה, ניעור ידיים ורגליים וביקורת של ג'יזס. שימו לב. לא תירגלנו באימונים משעל וסקשין שלוקחים חמש דקות או יותר, שתיה, כלומר הזרקת מיים לקיבה, שיכולים לקחת כחמש דקות או פיפי שיכול לקחת רבע שעה. אני אבוא מיובש ומקווה שלא אצטרך.  

נקודות נוספות: חולצות יש לכל מי שנתן מידה למעט רצי נייקי. יש מעט עודף להחלפת מידה וקצת למי שלא נתן מידה.

הזינוק בשעה שש. הגרעין הקשה צריך להתייצב בחפ"ק במגרש החניה של גני התערוכה בחמש וחצי. הטמפרטורה צפויה להיות 11 מעלות בזינוק ו 20 בסיום.

קצב: בגלל שדחו לנו את הזינוק לשש, ולא תרגלנו עצירות ארוכות, צריך להגביר מעט קצב. במקומות של כביש חלק אפשר לנסות להגביר קצת. בירידות לשחרר. רק באבנים משתלבות לא להגביר.

אמנם זה ישמש רק את מספרי שתיים אבל שתדעו: מצמוץ ארוך זה כן. תנועת אישונים ימינה שמאלה זה לא.

ולסיום, אני שוב רוצה להגיד לכם תודה, ותודה מיוחדת לעופר על העזרה האין סופית. אתם לא מסוגלים להבין כמה אושר אתם גורמים לי. וכמה השראה אנחנו נותנים לחולים אחרים שלא מעזים לצאת מהבית. תודה גדולה ובהצלחה.

 

איך הרגשתי

נוח זה לא. אבל הייתי מוכן לזה. הייתי קשור חזק לכיסא בחזה וקשור קצת פחות חזק בראש. במהלך הריצה הגוף מיטלטל מכל אבן, כל חריץ קטנטן בכביש ואפילו מתנועות הדוחפים, שכן אין לי שום שריר מייצב בגוף. הראש כמובן היטלטל הכי הרבה למרות הקשירה. עם הזמן הגוף שינה תנוחה בכיסא והיה פחות ופחות נוח. להזכירכם מדובר על שעות. אבל בסך הכל ציפיתי לזה וזה היה פחות נורא ממה שהייתי מוכן לו.

כולם סביבי היו בהיי מטורף. כל מי שעקף, כל מי שחלף ממול עודד. זאת הייתה רוח הספורט במיטבה. אני הייתי מרוכז כל הזמן בסכנות אפשריות. רץ שמחבק אותך תוך כדי ריצה יכול בקלות לתלוש לך את צינור ההנשמה. גם אחרי סיום המרתון מבחינתי לא הסתיים כלום: התנוחה נותרה לא נוחה והחיבוקים והנשיקות המלחיצים רק גברו. ברקע כמובן אני, בלי שעון, מנסה להעריך את מצב הסוללה של מכונת ההנשמה. בקיצור, סוג של הרפתקה שבחלקה הייתי מאוד מחובר למה שקורה סביבי ובחלקה מאוד בודד.

הכל תיקתק כמו שעון שוויצרי

הכל עבד בדיוק כמו שהתאמנו באימונים, כמו שאמרתי בתדריך. רק בדבר אחר פספסנו: עשינו את זה בשלושת רבעי שעה מהר מהתכנון. היו כמה רגעי חשש קל, כמו בהחלפת סוללה במכונת הנשמה אבל זה בקטנה.

הגיבוש של הקבוצה, שהורכבה מאנשים עם הרבה אגו שידעו לשים אותו בצד, הפרגון מכל הכיוונים, ובעיקר המפגש עם המשפחה כולל ההפתעה עם הבן שיצא מהצבא, בקילומטרים האחרונים.

מה לגבי גיוס הכספים למחקר?

לא השגתי ספונסר גדול אבל האמת שלא השקעתי בזה מספיק. חבר טוב בעל אמצעים שאל אותי לפני המירוץ כמה אני מקווה לגייס. כשאמרתי את הסכום אמר "קיבלת', תתרכז בלוגיסטיקה. כך היה. אני מקווה שהעליתי מעט את המודעות למחלה ושנתתי טיפה בטחון לחולים שלא מעיזים לצאת מהבית שאפשר ואף כדאי.

IMG_2306

ממשיך לאולטרה? ;ׂ)

לא מושך אותי, אבל, מי יודע? ממשיך לחיות ולהינות. היום זה מרתון מחר זה משהו אחר. אני בסך הכל בר מזל שיש לי חברים טובים ומשפחה מופלאה שמאפשרים לי לסמן מטרה ולדעת שאם תפעל נכון תגיע אליה. Life is Good.

מאת שי ראשוני, http://www.prize4life.org.il
צילום: אנדרו מוריס