30 ביוני. שש בבוקר. שטח ההחלפה של האיירונמן הוא מגרש ענקי שבו חונים 3,000 זוגות אופניים מכוסים ביריעות פלסטיק צהוב שעליהן מוטבע לוגו חברת פאוורבאר, הספונסורית של התחרות. על מתקני התלייה תלויות להן השקיות הכחולות (לציוד הרכיבה) והאדומות (לציוד הריצה), וביניהם מתרוצצים מאות טריאתלטים לחוצים.
גם אני נמצאת שם, מתנהלת לפי הרשימה שהכינותי מראש: מכניסה משקפי שמש לשקית בגדי הרכיבה, בודיגלייד לשקית ציוד הריצה, מפעילה את הגרמין ומבריגה אותו על התקן הקוויק-ריליס שעל כידון האופניים. צביטה ריטואלית לוודא אוויר בצמיגים. אני לא מתפתה לנסות ולנפח שוב הבוקר, במיוחד לאור הלקח שלמדתי בישראמן, אז מילוי אוויר מיותר שבר את הוונטיל בתוך משאבה לא מוכרת. עכשיו כל מה שנשאר הוא לבקר בשירותים בפעם האחרונה, להידחס אל תוך חליפת השחייה המלאה המתועבת, ויאללה, לזנק כבר.
(לקריאת החלק הראשון של הכתבה לחצו פה)
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
השנה, לראשונה בתולדותיו של איירונמן אוסטריה החוגג 15 שנה, יש זינוק נפרד למתחרי העלית ולמספר מצומצם של מתחרי קבוצות גיל בכירים עטויים בכובעי ים כסופים, שעתיד לצאת ב-6:45. כל היתר יזנקו ביחד ב-7:00, בליל של 2,600 זוגות ידיים ורגליים וכובעי ים זהובים, מכונת כביסה אוסטרית מפוארת במיוחד. הקונספט מטריד שחיינים מהירים כאיטיים, וכמובן שגם אותי, שמדי תחרות ארוכה נאלצת לבצע היאבקות בסגנון יווני-רומי במים עם מיני טריאתלטים זכרים מגודלים הנהנים לחבוט בי וליירט את אטם האף שעימו אני חייבת לשחות עקב בעיות סינוסים. הפעם ניסיתי להצטייד באטם-אף חלופי, תלוי על רצועת גומי, שאותו תחבתי בתוך קולר החליפה. אני עומדת על קו המים ומרקדת לצלילי השיר שנשמע במערכת הכריזה, כדי לא לעמוד במקום ולרעוד מקור והתרגשות. הזינוק הוא משתי רצועות חוף צרות תחומות בשלושה מזחים, ובברושור של התחרות הומלץ לשחיינים איטיים לזנק ברצועה השמאלית, ולמהירים יותר – בימנית. אני מתייצבת על רצועת החוף הימנית ומקווה לטוב. יש זמן לכמה נשיקות וחיבוקים לחברים טובים שמשתתפים אף הם בתחרות, ואז – בום!! – נשמע התותח, וכל הכובעים הזהובים מזנקים לתוך המים הקרירים של האגם.
בניין מאסיבי עם גג אדום
השניות הראשונות של השחייה עוברות בשלום. אין בעיטות או בוקסים, אבל צפוף… אני מוצאת את עצמי עמוק בלב דבוקת שחיינים, וכולנו צמודים זה לזה, ידיים נוגעות בכפות רגליים, שועטים קדימה. שני המצופים הראשונים טסים לי, ורק הדרך למצוף השלישי, זה שבו אנחנו אמורים להסתובב ולפנות ימינה, מתגלה כדרך חתחתים בין שתי סירות. נקודת הסיבוב היא מגרש חנייה, מאות שחיינים מנסים להקיף את המצוף, אבל גם היא עוברת בשלום ואני ממשיכה בתוך הדבוקה שלי, מתאימה תנועות עם שחיין לבוש בחליפת X-Terra, ומברכת את מזלי הטוב שאני מספיק רגועה כדי לעסוק בהתאמת תנועות ולחשוב על דברים אחרים מבלי שהמוח יזמר לי “מתיזהנגמרכברמתיזהנגמרכברמתי…”.
800 המטרים האחרונים במסלול השחייה מתבצעים בתוך תעלה שמובילה לשטח ההחלפה. מיכל חברתי השתתפה בתדריך של המאמן גלעד קובו לבני קבוצתו, שסיפר כי הכניסה לתעלה היא קצת טריקית, והמליץ לנווט על בניין מאסיבי עם גג אדום שנמצא בפתח התעלה. כל זה טוב ויפה, אבל השמש, שעד כה היתה מצועפת בעננים, החליטה להתגלות במלוא הדרה בדיוק כאשר מאות טריאתלטים שוחים להם מזרחה בניסיון למצוא את התעלה. אני מתחילה לקלוט שהחבר’ה בדבוקה שלי לא יודעים לאן לשחות, ומחליטה להפסיק לחפש את הרגליים שלהם, ומנווטת בעצמי. לרגע אני עומדת להתייאש ואז פתאום נגלה לעיני אותו בניין מאסיבי עם גג אדום. אני בפתח התעלה! הידד! תוך שניות השמחה מתחלפת בתסכול – התעלה צרה ומלאה בשחיינים. מסביב, על גדות התעלה, עומדים מעודדים, צועקים ושורקים, אבל במים הקצב ירד באופן משמעותי. אני מנסה לעקוף אבל הכל צפוף, והמים עכורים בצורה שלא היתה מביישת את הכנרת. מסרטונים אני זוכרת שהיציאה מהמים היא פנייה חדה ימינה, וכשהיא מגיעה, אני ממהרת להימין ולא ממשיכה ישר כמו כמה שחיינים שכנראה נהנים יותר מדי במים.
מתנדבת אוסטרית מסוקסת מושיטה לי יד ומושכת אותי מהמים. מהתנופה אני צונחת כמו שק תפוחי אדמה על השטיח. היא מושיטה לי שוב יד ועוזרת לי לקום, ואני מזדקפת, מסירה את המשקפת, ומתחילה לרוץ לכיוון שטח ההחלפה. השעון מראה 1:09 שע’. אין ספק שאני מרוצה. העיקר – יש לי עוד זמן ספייר לעמוד בקאט אוף של האופניים. אני רצה לקחת את השקית שלי ומשם לאוהל, להתלבש.
הופ-הופ-הופ!
האוהל מלא במשתתפים ומשתתפות, ורובם נראים כמו the creature from the black lagoon – מקושטים בצמחי מים, ענפים ובוץ מהתעלה.
אני מנסה להתלבש ברוגע אבל כולי רועדת מהתרגשות ומקור. יש זמן, יש זמן, אני אומרת בקול רם בניסיון להרגיע את עצמי, לא אכפת לי שהמתחרות האחרות חושבות שאני משוגעת. לרגע אני מתלבטת אם להחליף למכנסי רכיבה או להישאר עם מכנסי הטריאתלון של סקינפיט, אבל אני מחליטה שלא קר מדי ומוותרת על החלפת החלק התחתון. אני מקפידה למרוח קרם נגד שפשפת במפשעה, ומחליטה לקחת את השפופרת איתי באחד מכיסי החולצה. מרכיבה את משקפי השמש, הקסדה ונועלת נעליים, ומוסרת את השקית לאחת המתנדבות. עכשיו רק פיפי מהיר, ויאללה לאופניים. אבל רגע! מה זה, איפה הכפפה השנייה? אני מסתכלת על יד שמאל שלי החשופה. הייתכן שלבשתי רק כפפה אחת? אני עושה אחורה פנה ורצה חזרה לאוהל, מתוך כוונה להוציא את השנייה מהשקית, אבל נתקלת בהר של שקיות כחולות. זה לא צריך להיות מסובך מדי, נכון? רק לפני שנייה נתתי למתנדבת את השקית שלי… אבל איפה היא? השקיות נערמות אחת על השנייה בלי שום סדר הגיוני. בהתחלה אני מתעקשת להתרוצץ ביניהן, אני עוד אמצא אותה, אבל אחרי כמה דקות מתייאשת, ומשלימה עם המחשבה שארכוב עם כפפה אחת בלבד. אני שמה פעמי לשירותים הכימיים אבל הם תפוסים, וגם התא הבא תפוס. לבסוף אני עומדת וממתינה שהשירותים יתפנו, ורק אז משתינה, רצה לאופניים, ואז רצה איתם עד לקו העלייה. הקליטים נכנסים מיד ואני מתחילה לרכוב. העיקר שיהיה בסדר.
תחילת הרכיבה מלאה ברוכבים. פה ושם יש גם ישראלים – את חלקם אני מכירה, ואחרים אומרים לי “שלום דנה מישראל”. אני מתחילה לכרסם את הבארים שלי ולשתות, משננת את דבריו של זהר שהתרה בי להקפיד על פרוטוקול התזונה. בשולי המסלול עשרות מעודדים, הולכים, רצים או רוכבים על אופניים, וצועקים במקהלה “הופ-הופ-הופ”. קל לשכוח מהעליות כשמקהלה עליזה שכזו מעודדת אותי, צועקת לי “בראוו איירון-ליידי!”, או תוקעת בזמבורות מקומיות שנשמעות כמו תיאו מיוחם. בתחנת השתייה הראשונה אני נפטרת מבקבוק ריק ומתכוונת לקחת איזוטוני מאחד הילדים, אבל שוד ושבר – הבקבוק מרגיש קל מאוד, ויש בו בערך לגימה וחצי. אני מחליטה לא להילחץ ונזכרת שיש לי עוד בקבוק כמעט מלא על האופניים, וממילא התחנה הבאה היא עוד עשרים קילומטרים. עכשיו הזמן לשבת על האירובאר וליהנות מהנוף. ואיזה נוף! הרים מיוערים עם פסגות מושלגות, שדות צבועים בירוק-פסיכדלי, שמים כחולים מנוקדים בעננים, ואפילו די קריר. מה עוד אפשר לבקש?
שיר למי שעוקף אותי
בתחנת השתייה הבאה אני מסיקה את המסקנות ולוקחת מים בבקבוק חד פעמי – לפחות אפשר להיות בטוחים שהוא מלא. אחר כך נוטלת חצי בננה מאחד המתנדבים, וקולה לקינוח. אני דבקה בפרוטוקול הזה עד לסוף התחרות, פלוס מינוס, ומקפידה להמשיך לכרסם גם את הבארים שלי. בינתיים, כדי להעביר את הזמן, אני פוצחת במשחק שהמצאתי: שיר לכל מי שעוקף אותי. בהתחלה יש לי רצף פנטסטי: ראשית עוקפת אותי אנג’לה מבריטניה, ואני מתחילה לזמר את “Angie” של הרולינג סטונס. אחר כך מגיעה מריאן מהולנד, ואני עוברת ל-“So Long Marianne” של לאונרד כהן. אבל את הרצף המוצלח קוטעים ג’אקי מדרום אפריקה, ואז גם לואיס-ג’ובאני מברזיל, שעוקף אותי מטרים לפני תחנת ההזנה וכמעט מעיף אותי מהאופניים כאשר הוא מוריד מהירות לאפס כדי לקבל בקבוק מאחד המתנדבים. אני מנצלת את ההזדמנות ובורחת ממנו, ומברכת את הניסיון הטכני שצברתי ברכיבות בראש ציפור, שלימד אותי להיחלץ מכמעט-התרסקויות. אני עוברת למשחק אחר, ציטוט לכל מי שעוקף אותי. לברנש בשם יורגן אני ממלמלת “גוטן מורגן יורגן”, ממערכון “אוסלו” של החמישייה, וכשאירי בשם ג’ון עוקף אותי, אני חוזרת למשחק הקודם ומתחילה לזמר את “ג’וני בי גוד”.
המעודד הפרטי שלי, בן זוגי האהוב, מפציע בסוף אחת הגבעות – הוא לקח את האוטובוס המיוחד שמסיע מעודדים לנקודות שונות על מסלול האופניים. אני כל כך מתלהבת לראות אותו והוא רץ אחרי ומצלם אותי.
מהון להון פתאום צצה לה לא אחת מאשר העלייה בקילומטר השישים. אכן, היא תלולה בסופה ומעצבנת, אבל בפסגה מצפה לנו די-ג’יי שצועק “איייירון לייייידי!” על כל משתתפת שמעפילה לפסגה, ומשמיע פופ גרמני קופצני. אי אפשר לא לחייך. אחרי העלייה מגיע קטע שתואר בפני כירידה, אבל יש בו יותר עליות קטנות מירידות. השילוט הוא לחליפין בגרמנית ובשפה סלאבית כלשהי, כנראה סלובנית. על אחד השלטים נדמה לי שכתוב ראש ציפור. לא, כתוב שם רוטשילצן, אבל רוכב אוסטרי שמגיח במהירות גבוהה מאחורה צועק עלי “רכץ!” (המקבילה הגרמנית ל”ימינהההההה!”) ומשכנע אותי שזה אכן סוג של ראש ציפור. רק שרוטשילצן זו עיירה מעצבנת מלאה בגבעות זעירות, וכשעוברים אותה מגיעה סוף סוף הירידה הגדולה בחזרה לקלגנפורט – שאחריה נצא לסיבוב רכיבה נוסף.
מי פתח את המאוורר?
אני עושה בשמחה רבה פרסה מול שטח ההחלפה ומגלה ש-… מה זה? מי פתח את המאוורר? אנשים שהשתתפו בתחרות טענו בפני בשעתו שבקלגנפורט אין רוח, ואם יש רוח, מדובר ברוח זניחה בלבד. אבל הדברים האלה שמנשבים פה עכשיו, מעיפים עלינו מוך צמחים שנראה במבט ראשון כמו סוג של שלג ירקרק, אלה משבי רוח משמעותיים לכל דבר ועניין. אני לא יודעת מה לעשות קודם, להתרגש מהרוח, או להיבהל מהעובדה שהגב התחתון שלי בצד ימין כואב נורא – אז אני מחליטה להישען קדימה על הדרופס, ומדוושת. בשלב הזה המסלול הרבה יותר ריק מאשר היה בסיבוב הראשון, ואותי סובבים אותם עשרה רוכבים. פעם אני עוקפת אותם, ופעם הם עוקפים אותי. אני מחליטה לעצור לפיפי בפעם הבאה שאראה שירותים כימיים, ורק אחרי שאני עוצרת אני מגלה שמשתתף כלשהו תלה על השירותים את האופניים שלו, כמעין שלט “do not disturb”. אני ממתינה בסבלנות עד שהלה יסיים את עסקיו ובינתיים מנסה למתוח מעט את שרירי הגב הדואבים, ללא הצלחה. פיפי זריז, והופ בחזרה על האופניים. נשאר עוד יותר משליש מסלול, אין זמן.
הרוח הולכת ומתחזקת, והיא ישר בפנים. הגב שלי צועק הצילו. השמחה והצהלה על כך שהסיבוב הראשון עבר מהר מתחלפת בדאגה. האם אצליח לעמוד בקאט אוף ככה? ישראלי בשם רונן שאותו עקפתי קודם תופס אותי שוב ומביע במלים את הדאגה שזה עתה חלפה בראשי. אני אומרת לו שאני מאוד מקווה שכן, ומזכירה שיש לנו עוד יותר מארבע וחצי שעות עד לקאט אוף, ויהיה בסדר. אבל הגב שלי מסרב להקשיב לי וממשיך לכאוב במרץ. לבסוף אני שולחת את היד אל הבנטו בוקס ומוציאה משם כדור של נורופן. בחיים שלי לא לקחתי משככי כאבים בתחרויות, אבל היום אין לי ברירה. אני בולעת את הכדור ושותה קצת מים. אני הולכת לסיים את התחרות הזאת ויהי מה.
מאותו רגע אני רוכנת מטה אל האירובאר, ועוברת למוד הישרדות. פה ושם מגיעה לרוכבים אחרים, לפעמים מחליפים מילה או שתיים, אבל בגדול אני פשוט מנסה להתרכז. אוכלת ושותה לפי הפרוטוקול, ומחליטה לא להסתכל במהירות הממוצעת וגם לא בקילומטרז’. אני מתקדמת לאט אבל בטוח. מסיימת את הלופ הקטן שבמסלול הרכיבה ובדרך ללופ הגדול חולפים מולי אחרוני הרוכבים על המסלול, ואחריהם הרכב הסוגר את התחרות ושיירה של אוטובוס, אמבולנס ומכונית משטרה. הרכב הסוגר נושא שעון והוא מראה 07:03. זה הזמן מאז שהתחרות החלה, כלומר מהזינוק הראשון. לי יש עוד יותר משלוש שעות לסיים את המסלול. אני מחשבת מהר ומגיעה למסקנה שכדי לא לעמוד בקאט אוף אני צריכה לרכוב במהירות נמוכה מ-15 קמ”ש, וזה לא נראה לי סביר. זה מרגיע אותי במעט, ואני ממשיכה לדווש במרץ.
“עשיתי את זה!”
העלייה של הקילומטר ה-60, סליחה, ה-150, היא בלתי נסבלת יותר מבפעם הראשונה. עכשיו גם נראה שכל המעודדים הלכו לשלאף שטונדה; מהדי-ג’יי הצוהל והזמבורות נשארה רק מערכת ההגברה שמתוכה בוקע רוק גרמני. לא נורא. בקצה העלייה אני מבחינה בצלם – ושולחת לעברו חיוך מלווה במחוות thumbs up. יאללה, לראש ציפור, סליחה, רוטשילצן, וקדימה הביתה. בירידה הגדולה לקלגנפורט אני כמעט עולה בסערה השמימה כשנהגת אוסטרית מחליטה שהקונוסים שתוחמים את מסלול האופניים שלנו הם רק לקישוט ומנסה לפנות שמאלה לתוך הנתיב שלי. אני מפליטה צרחה שגורמת לה לעצור שניות לפני שהאופניים שלי מתנגשות ברכב שלה, וניצלת ברגע האחרון מתאונה. החווייה מטלטלת אותי ורק מדרבנת אותי עוד יותר לדהור לכיוון שטח ההחלפה. מרחוק אני מבחינה במייקל עומד ומחכה לי מאה מטר לפני הפניה לשטח ההחלפה. “עשיתי את זה!” אני צורחת לעברו. מציצה בשעון ורואה שאלכס צדק, סיימתי את הרכיבה “עם ספייר”. הרבה ספייר.
אני יורדת מהאופניים והגב התחתון שלי מאובן כולו. אין לי חשק לרוץ על הקליטים לסטנד שלי בשטח ההחלפה הענק, אז אני צועדת במתינות, ואחרי שאני מניחה את האופניים אני הולכת לעבר מתקן השקיות הענק, מוצאת את השקית שלי, וניגשת לאוהל להחליף. ההחלפה לוקחת לי הרבה זמן. אני מחליפה לגופייה יבשה לגמרי, מורחת בודיגלייד במקומות המועדים לפורענות, ואז שוקדת על החלפת העדשות במשקפיים – מכהה לוורוד, כדי שאוכל להמשיך לראות דרכן גם כאשר השמש תשקע. בדרך כלל זה לוקח חצי דקה אבל היום זה לא מצליח לי, ואחת המתנדבות שואלת אותי אם אני צריכה עזרה. אני מסרבת, ולבסוף העדשות הסוררות מסתדרות. אחרי סידור הג’לים בכל הכיסים ועטיית רצועת המספר עם הפאוץ’ לכדורי המלח, אני יוצאת לריצה, ומנסה לגרש ממוחי את המחשבה שצצה לי פתאום, איך בתום המרתון היחיד שרצתי, ב-2009, הכרזתי שאני לא מבינה איך אפשר לרוץ מרתון באיש ברזל.
אל הדרקון וחזרה
תחילת הריצה מרגשת מאוד. המסלול שופע להתפקע ברצים. חלקם מתחרים חזקים שעושים כרגע את הסיבוב האחרון שלהם. אני מנסה לקחת את הג’ל הראשון ומגלה חיש מהר שהבטן שלי לא מרוצה. היא גם לא מרוצה מכל ניסיון לשתות תוך כדי ריצה, ונרגעת רק כאשר אני שותה ואוכלת כשאני במנוחה. אני מבינה עכשיו על מה דיברו חברים שלי בוגרי התחרות, שסיפרו לי שבריצה הרגישו יותר את הבטן מאשר את הרגליים. לא נורא. העיקר שאני מסוגלת לרוץ בין אותן הפסקות שתייה ואוכל. אני מקפידה לעודד בהתלהבות כל ישראלי שאני פוגשת, ובעיקר את אלה שאני מכירה.
מסלול הריצה בנוי אף הוא כמו הספרה שמונה – בצד אחד ריצה במקביל לפסי הרכבת והקפה של קאנטרי קלאב בשכונה בעלת השם המשעשע קרומפלדורף, ובצד השני ריצה במקביל לתעלה (כן כן, אותה תעלה שאת חלקה שחינו) עד לכיכר העיר, שם מקיפים את ה-Lindwurm, הוא פסל הדרקון ששומר על העיר. בדרך לדרקון עוברים לצד עשרות בתי קפה ומסעדות, שם יושבים אוסטרים צוהלים, שותים, מעשנים וצועקים “הופ-הופ-הופ!”. הופ-הופ גם לכם, הרגתם אותי עם העשן שלכם. בין שני המקטעים מחבר מסלול הריצה בפארק אירופה, שם נמצא שער הסיום, וממנו מהדהדים קולותיהם של שני הכרוזים שצועקים נונסטופ “יו אר אן איירונמן” לכל מוישה זוכמיר – או יותר נכון, לכל הלמוט גונתר – שמסיים או מסיימת. בתום הסיבוב הראשון אני מתחילה להרגיש את קרירות הערב היורד, ובפעם הבאה שאני עוברת בתחנת ה-special needs – שם יכולים המשתתפים להשאיר לעצמם ציוד ואוכל לצריכה במהלך התחרות – אני שולה משם את החולצה ארוכת-השרוולים שהשארתי לי בדיוק למטרה זו. זו חולצה שנאלצתי לקנות באקספו יומיים קודם, באוהל המרצ’נדייזינג של חברת איירונמן, כי רק שם מצאתי חולצת דרייפיט ארוכה. אני לובשת אותה ומתחילה את הסיבוב השני והאחרון.
טיפה לנוח
עם הכניסה לתוך קרומפלדורף אני מרגישה כאב חד מפלח את בטני. אני צריכה שירותים, כאן ועכשיו – אבל אין כל שירותים כימיים בנמצא. לנגד עיני צץ לפתע בית קפה. לשולחנותיו יושבים כמה לקוחות, מסתכלים בנו בעניין. הם מופתעים כאשר במקום לרוץ לצד בית הקפה אני מחליטה להיכנס פנימה. “אני צריכה שירותים ואני צריכה אותם עכשיו”, אני מכריזה, ומזנקת לתוך התא. איזו הקלה. אפילו יש סבון עם ריח נעים לשטיפת הידיים ומגבות. אני מסיימת את ענייני וממשיכה לרוץ. מזל גדול שבחרתי לעצור שם, כי אין כל תא שירותים אחר למרחק קילומטרים.
בקילומטר ה-29 אני מסתכלת בשעון ומתחילה לתהות מתי אסיים. השאיפה הצנועה שלי היתה לסיים לפני השעה 22:00 בערב, כלומר לפני 15:00 שעות. עכשיו אני רואה שאם אמשיך בקצב הזה, אצליח בקלות לעמוד במטרה הזאת. מנגד, לסיים לפני 14:00 נראית לי עכשיו כמו שאיפה בלתי אפשרית. משום כך, אני מחליטה לצ’פר את עצמי, ועוברת להליכה של דקה, טיפה לנוח – ואז ממשיכה לרוץ. מותר לנוח קצת, טיפה לנוח, אני אומרת לעצמי בקול רם, בעברית. לא אכפת לי שהמשתתפים האחרים יחשבו שהנה שוב המשוגעת הזאת שמדברת אל עצמה. במעבר דרך הפארק לכיוון העיר אני רואה הרבה אנשים יקרים שכבר סיימו, וגם חבר’ה ישראלים שבאו לאוסטריה לעודד. “נו, דנה, מה יהיה? יאללה תסיימי כבר!” אומר לי אחד מהם. “יש עוד עשרה קילומטרים”, אני משיבה לו, וממשיכה לרוץ. יאללה, עוד פעם אחת לדרקון וחזרה. בדרך אני שוב נאלצת לבצע עצירת שירותים לחירום, הפעם בשירותים כימיים מגעילים במיוחד, וממשיכה.
תחנות המים כבר הופכות יותר ויותר דלילות במתנדבים ובשתייה. אני מבקשת בתחנה מים והמתנדבים מושכים כתפיים: נשאר להם רק איזוטוני וקולה. אחד מהם מרוקן את הנוזלים מתוך שקית של קרח לכוס ורץ אחרי, כדי לתת לי לשתות. בתי הקפה במרכז העיר עוד יותר מלאים מקודם, והקהל צורח לי “בראבו דנה בראבו”. שוטר עוצר את תנועת האוטובוסים סביב כיכר הדרקון כדי לתת לי לעבור. זהו, אני מתחילה לקלוט שזה הסוף. עוד מעט אני מסיימת את תחרות האיירונמן הראשונה שלי. הרגליים מרגישות כמו בטון ופתאום אני מרגישה כל אבן ואבן קטנטנה שנכנסו לי לתוך הנעליים. אבל מתוך הלאות הגדולה, אני זזה כאילו באוטומט. מחייכת לכל מעודד או מעודדת שאומרים לי הופ-הופ, וקוראים בשמי.
הקילומטר האחרון בפארק, בדרך לקו הסיום, הוא כמו ריצה במבוך, או כמו גן השבילים המתפצלים של חורחה לואיס בורחס. אני פונה ימינה, ואז שמאלה, ואז שוב ימינה, מקיפה איזו ערוגה, ויוצאת להקיף ערוגה אחרת. מי הסדיסט ששרטט את המסלול הזה? לא משנה עכשיו. קולו של הכרוז נשמע קרוב מתמיד, ואני פונה לתוך המשפך שמביא אותי לקו הסיום. גודשים אותו המוני אנשים, ורבים מהם שולחים את ידם לעברי, רוצים שאתן להם high five. אני משתפת פעולה, נותנת כיף ורצה, ואז מגיעה הפנייה שמאלה שבעקבותיה נגלה אליו שער הסיום במלוא תפארתו המדהימה – אורות ורודים ולבנים, שטיח כחול, ומוזיקה. הכרוז אומר לי “come on, come on”, מדרבן אותי להגיע עד אליו. אני נשמעת לו ומעניקה גם לו high five, בין אם הוא רוצה ובין אם לאו, ואז הוא משמיע את הקריאה שאותה השלמתי בראש לאורך כל הריצה, כששמעתי את קולו מהדהד משער הסיום – דנה צימרמן, יו אר אן איירון ליידי! אני דוהרת לעבר קו הסיום שמראה 14:16:39, ומניפה את זרועותי. עשיתי את זה. סיימתי.
*
כמעט שבוע עבר. מהתחרות נשארה קצת רגישות בארבע-ראשי של רגל שמאל, וכוויית-שמש אווילית בכף יד שמאל, זו מחוסרת הכפפה. אבל ההתרגשות עדיין לא חלפה. קשה לתאר את סערת הרגשות שעוררה בי התחרות הזאת, את החוויה שעברתי. אבל דבר אחד ברור לי – אני חייבת תודה ענקית לשלושה אנשים. ראשית, בן זוגי המתחשב, שתמך בי לאורך כל המסע הזה, דאג לי, האכיל אותי, טיפל בי ורצה שאעמוד באתגר. שנית, זהר, המאמן שהאמין בי הרבה יותר משאני האמנתי בעצמי, והביא אותי מוכנה למטרה בצורה הטובה ביותר. ולסיכום, אלכס, השותף לדרך, שהתעקש לעשות איתי כל אימון, מופרך ופסיכי ככל שיהיה, למרות שלו לא היתה תחרות איש ברזל שהצדיקה את השגעונות האלה. לשלושתם אני חייבת את החווייה הזאת, ואני מודה להם מקרב לב.
צילומים: מייקל לזר וצלמי התחרות הרשמיים
מאת: דנה צימרמן
דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.
