על פניו, סיבוב של 6.7 ק”מ על סינגל הסוללים, שבשעה 14:00 של יום חמישי הוזנקו אליו כמה עשרות משתתפים, לא נראה משהו מיוחד. אבל אותו הסיבוב בכל שעה עגולה מקבל טוויסט בעלילה, כאשר אותם המשתתפים מוזנקים אליו שוב ושוב ושוב, עד שאחרון המשתתפים מחליט לפרוש. הצטרפנו אליו כמלווים על מנת לחוות את חוויית האולטרה המוזר הזה שמשגע את העולם כבר יותר מעשור. סיכום DNF Challenge Backyard Ultra
שפיות זה עניין יחסי
לא תמיד ולא לכולם המושג “שפיות” מסתדר כשמדובר על ריצות אולטרה-ריצות למרחקים גדולים יותר ממרחק מרתון. כאשר הריצה היא ריצה מעגלית על אותו המסלול זה מסתדר אפילו פחות. למרות כל זה, 74 משתתפי תחרות הבוטיק של DNF Challenge Backyard Ultra עמדו בקו הזינוק בשעה 14:00 ליד קיבוץ הסוללים. הייתה זו הפעם השלישית שהפעמון של זולי ביהרי, שלקח על עצמו את ארגון התחרות בארץ, הזניק את המרוץ כאן.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
קצת היסטוריה
מי שמתעניין בתחום של ריצות אולטרה לא שגרתיות עשוי היה להיתקל בשם של Lazarus Lake – ממציא תחרויות אולטרה ביזאריות והוגה הרעיון של אחד מהאולטרה מרתונים הקשוחים והמוזרים בארה”ב – Barkley Marathons.
25 שנה אחרי אולטרה מרתון ברקלי הראשון הגה לזרוס רעיון לתחרות אולטרה חדשה, פשוטה יותר לכאורה, אך לא פחות מוזרה. כך בשנת 2011 הוזנק ה- Backyard Ultra הראשון במדינת טנסי בארה”ב. החוקים של התחרות לא השתנו מאז והם – השלמת סיבוב של 6.706 ק”מ במהלך שעה והזנקה לסיבוב הבא עד שנשאר רק משתתף אחד שהשלים סיבוב אחד יותר מכולם והוא מוכרז כמנצח אחרי שהשלים את סיבוב הניצחון שלו. מרחק ההקפה הוא נגזרת של מרחק 100 מייל שאמורים המשתתפים להשלים במהלך יממה:
100/24= 4.167miles = 6.706 km
לעומת תחרויות רגילות בהן יש משמעות למהירות, כאן היא חסרת חשיבות, כל עוד מספיקים להגיע במהלך שעה אחת חזרה לקו הזינוק ולצאת לסיבוב נוסף. מרחק הסיבוב הוא כזה שמעטים הם האנשים שמסוגלים לצלוח אותו בהליכה וחייבים לרוץ, אפילו לאט. מי שמצליח להגיע 10-15 דקות לפני הזינוק לסיבוב הבא מספיק להתרענן, לאכול, להחליף בגדים או לטפל בצרכים דחופים. מי שמגיע על הקצה – מזנק מיד שוב. כמה פשוט ככה אכזרי.
לעומת תחרויות רגילות וביניהן גם תחרויות אולטרה, שבהן כל אחד שזינק בזמן וחצה את קו הסיום לפני זמן ה- cut-off נחשב כ- finisher, ב- Backyard Ultra יש רק פינישר אחד. כל מי שהחליט לא לצאת לעוד סיבוב ולפרוש מהמרוץ נחשב ל- DNF – Did Not Finish. טקסי ה-DNF מתקיימים כל שעה לאחר הזנקת סיבוב חדש ולאחר שמי שהחליט לפרוש הגיע למתחם התחרות (יש גם כאלה הנזקקים לחילוץ).
מהדורה שלישית של DNF Challenge Backyard Ultra Israel
למרות או אולי בזכות אכזריות התחרות, מספר הנרשמים אליה בארץ נמצא במגמת עלייה מתמדת כל שנה. אם למהדורה הראשונה נרשמו רק 49 משתתפים, מספר הנרשמים למהדורה השניה היה כבר 63 והשנה למהדורה השלישית נרשמו כבר כ- 75 רצים ורצות. הגבלת המארגנים היא של 100 משתתפים. זה אמור להשאיר את האירוע עדיין מספיק אינטימי וקטן ולא להפוך אותו לעוד אירוע המוני. מנצח התחרות זוכה לכרטיס זהב לכניסה לאירוע ה- Big’s Backyard Ultra שמתקיים במדינת טנסי ארה”ב פעם בשנה.
לפי חוקי הפורמט, הרעיון של המירוץ אינו מסחרי וכל אחד שמסכים לחוקי הפורמט וממלא טופס פשוט באתר יכול לארגן תחרות Backyard Ultra ממש בחצר ביתו. זה רק מוכיח שמה שבאמת עומד מאחורי התחרות הזו היא אהבה לטבע, לריצת שבילים וקהילה תומכת.
מה לי ולתחרות?
למרות שהנני אולטראיסט חובב ואני מאוד אוהב ריצות שבילים, ריצה במעגלים פחות מלהיבה אותי ומדברת אלי. יחד עם זה, מספר אנשים שאני מכיר וביניהם אושיות ביצת האולטרה המקומית, לא מפספסים אף הזדמנות לדבר על זה וזה מאוד סקרן אותי. כך מצאתי את עצמי כמלווה את תמיר בנוש – חברי הטוב ושותפי הנאמן להרבה מאוד ריצות שטח, שהחליט ללכת על זה בפעם השנייה.
12:30 בצהרי יום חמישי. יום המרוץ. הופתענו לגלות שאנחנו ממש לא הראשונים שבאו להקים עמדת תמיכה במתחם מאחורי “קפה 79”. רוב הצוותים כבר הגיעו והתמקמו בשטח, חלקם עם אוהלי לוגיסטיקה בעלי מספר חדרים ומדוגמים ברמה שלא הייתה מביישת גם אירועים בינלאומיים. ללא ספק היה מה וממי ללמוד.
בהקמת אוהל הלוגיסטיקה חשוב מאוד לחשוב על השעות הקשות של הלילה שבהן המשתתף אמור להגיע לאוהל בצורה חסרת מכשולים (יתדות של אוהלים אחרים, אבנים ומטעני צד טריים שפרות השאירו בשטח במהלך השבוע האחרון). כך התמקמנו בשורה השניה מקו הזינוק ועם מבט ישיר לשעון המירוץ. בדיעבד המיקום היה מאוד מוצלח, כי על הדרך נהנינו גם מתאורת מסלול הזינוק שדלקה כל הלילה.
התחלנו
לאחר תדריך קצר של זולי ותמונה מסורתית של כל המשתתפים המרוץ יצא לדרך. אחרי שאחרון הרצים עזב את קו הזינוק המתחם כאילו התרוקן. כל המלווים חזרו לאוהלים שלהם ושגרת ההמתנה נחתה על המחנה. הטקס הזה חזר על עצמו בכל הזנקה מחדש. לרוב רק אנשים בודדים הסתובבו במתחם בזמן שהרצים היו על המסלול. בתחילת המרוץ גם לא ממש היה צורך בהכנת אוכל או פעילויות תמיכה כלשהן, כי רוב הרצים הסתפקו בנשנושים טכניים קלים, מקסימום חימום מים לתה או קפה. כך בעצם המלווים נהנו מכמה שעות אחרונות של אור וטמפרטורות סבירות.
בצמוד לקו הזינוק היה אוהל קטן ובו שני קרשי עץ עם משבצות ממוספרות לפי מספרי משתתפים ושמותיהם. לאחר כל סיבוב המשתתף לוקח מקופסה ייעודית פתק עם מספר התואם את מספר הסיבובים שעשה ותולה אותו על מסמר שנעוץ בתוך המשבצת עם מספר המשתתף שלו. במידה וזהו היה הסיבוב האחרון של אותו המשתתף, המארגנים תולים ריבוע דיקט עם כיתוב DNF מעל הפתקים ובזה בעצם מכריזים על סיום המירוץ לאותו המשתתף. כל אחד שפורש זוכה לטקס צנוע שבו מנהל המירוץ (זולי) מעניק לפורש סוג של צלחת בצבע כסף עם כיתוב “I Proudly Failed”.
השעות רצות
לתשואות המעודדים, שעה אחרי שעה הרצים הוזנקו שוב ושוב מאותו המקום לאותו המסלול. חלק מאלה שהגיעו מהסיבוב הקודם מספיק זמן לפני הזינוק הבא, עמדו לקראת הזינוק עטופים בסמיכות או פליזים ליד שער התחרות ולעסו חטיף או לגמו משהו חם מכוס שהגישו להם המלווים. השעון שהיה תלוי על השער ספר זמן מתחילת המרוץ. 3 דקות לפני הזינוק מנהל התחרות השמיע 3 זמזומי צופר. 2 דקות – 2 זמזומים, דקה אחת – זמזום אחד ופעמון מתכת היה זה בישר על עוד סיבוב שיצא.
בינתיים החושך השתלט על הסביבה ורק המתחם היה מואר בכמה גרילנדות תלויות על עמודים. אורות מעומעמים בקעו מהאוהלים. פה ושם אנשי הצוות והמלווים הסתובבו עם פנסי ראש, טרמוסים או סירים עם אוכל. אלה בדיוק שעות הקסם של מאחורי הקלעים של התחרות. בניגוד לתחרויות רגילות שבהן הכל מתרחש רק על המסלול, כאן חלק מהאירוע קרה גם במתחם. הרבה שיחות בין המלווים, מישהו פורט על מיתרי גיטרה מדי פעם ובשלבים היותר מאוחרים, צוותים שסיימו את המירוץ מתקפלים ועוזבים.
לוח התוצאות כבר כלל יותר ויותר לוחיות של DNF והשעות נכנסו עמוק לתוך הלילה. קור חודר עצמות ירד על המקום. גם לאחר לבישת 3 שכבות על עצמי בקושי הצלחתי להתחמם. קשה לשמור על טמפרטורת גוף סבירה כשנמצאים כ”כ הרבה שעות בחוץ בלי הרבה תנועה והטמפרטורה יורדת ל- 6 מעלות.
מרקים ופסטות יחד עם הרבה תה חוממו ונשלחו הישר לתא הבעירה של תמיר. עם הזמן גם פתיחת עטיפה של חטיף חלבון הפכה למשימה לא פשוטה וגם כאן התמיכה שלי באה לידי ביטוי. כל סיבוב הייתי מקבל הוראות על מה צריך להכין לסיבוב הבא ובמידה והרגשתי שזה לא היה מספיק, הייתי גם מוסיף דברים בעצמי. כל זינוק הייתי נדהם מחדש מנחישות הרצים ויכולת שלהם לעמוד באתגר המנטאלי ולעשות שוב ושוב ושוב את אותו המסלול. אפרופו המסלול – במהלך שעות האור המסלול עבר בחלקו דרך סינגל הסוללים וחלקו בדרכי עפר. לאחר רדת החשיכה, על מנת להקטין סיכונים, המסלול שונה רק לדרכי עפר. הכל כבר היה מסומן מראש והמארגנים רק כיסו את שלטי יום ופתחו כיסוי של שלטי לילה.
אחות ואח של תמיר ביקרו אותנו במתחם ועודדו אותו. אחיו אפילו נשאר כמה שעות איתי ונתן לי אפשרות לתפוס נמנום קל בתוך האוהל בשעות הקטנות של הלילה. לא הצלחתי להישאר ערני ודעכתי אחרי שהייתי על הרגליים יותר מ- 18 שעות. הגוף התחיל לכבות מערכות פחות חיוניות על מנת להישאר ער.
מבחן התוצאה
בשנה שעברה, כאשר השתתף ב- DNF, היה תמיר לבד וללא תמיכה. אשתו, שהתנדבה לסייע, עזבה את המתחם בשעה 19:00 אחרי שזינק לסיבוב ה-6 שלו. מהנקודה הזו ועד לסיבוב ה-13 שאחריו החליט לפרוש, הוא היה לבד וללא תמיכה. השנה היעד היה לפחות 15 סיבובים עד רגע ההחלטה האם להמשיך או לא והרגע הזה הגיע בשעה 5 לפנות בוקר יום למחרת תחילת התחרות. זה היה רגע קשה גם בשבילי ותמיר החליט לצאת לעוד סיבוב אחרון. מכיוון שידענו שלא יהיה צורך בעזרה שלי, החלטתי לבלות את השעה האחרונה באוהל מתחת לשמיכת פוך, בניסיון נואש להתחמם.
בשעה 6 בבוקר, 16 שעות לאחר הזינוק ואחרי שגמע כמעט 108 ק”מ, לאחר כבוד, תמיר קיבל את אות ה-DNF שלו. תמה התחרות בשבילו, אך לא בשביל עוד כמה עשרות משתתפים שהמשיכו להסתובב על המסלול עוד יממה (!) עד שחנן כהן השלים את סיבוב ה-36 שלו וגילה להפתעתו שתמר שי שליוותה אותו עד עכשיו, פרשה בסיבוב הקודם והוא היה לבד על המסלול. 241 ק”מ ב-36 שעות – השיא הישראלי החדש למסלול של DNF לשנת 2022 שייך לחנן כהן בתמיכה של תמר שי.
אחרית דבר
למרות רתיעה מסוימת שיש לי מאירועי ספורט המוניים, תחרות ה-DNF היא מאוד שונה. מראש לא מדובר באירוע גדול וגם מראש קהל היעד הוא מאוד מצומצם. מדובר בנישה קטנה בתוך ענף האולטרה הלא גדול במיוחד גם ככה. חלק משמעותי באירוע והוייב שלו מגיע מהמארגנים והמתנדבים. מי שמכיר את זולי יכול להעיד שהגדרת המושג וייב בוויקיפדיה כתובה ממש עליו ואני לא יכול לחשוב על מישהו אחר שהיה יכול למלא את מקומו. עשרות מתנדבים שהגיעו במהלך האירוע ועזרו לצוות ההפקה תרמו כל אחד בדרכו המיוחדת שלו לאווירה ורוח התחרות. תרומתם חשובה לא פחות.
עשרות תומכי הלחימה שבאו ללוות את הרצים עבדו קשה גם הם וסיפקו מעטפת לוגיסטית ונפשית לכל המתחרים. לא רק המרק החם והתה המהביל באמצע לילה קר חשובים למתחרים. גם לראות פרצוף מוכר בסוף הסיבוב, להתעטף בשמיכה ולקבל כמה מילות חיזוק תוך כדי העמסת האוכל ומנוחה קצרה – חשוב לא פחות. ליווי רץ ב- DNF היא חוויה מאוד מיוחדת במינה, משהו לא שגרתי בעליל גם בפן הספורטיבי וגם בפן האישי.
מאת: ודים לינצקי
