הפאנליסטים מספרים: הדברים שעשו לנו את השנה בריצה

כותבי ראנפאנל – הפאנליסטים, רצים והרבה. לכל אחד מכותבי הפאנל יש זווית אחרת לעולם הרחב של הריצה והספורט, כל אחד מגיע ממקור אחר ורץ בקטע שלו. הנה כמה דברים שעשו לנו את השנה בריצה, שנתנו לה את הטעם המיוחד שלה. הכירו אותנו ואת הריצה שלנו בכתבה הזו, ותוכלו למצוא בה המון טיפים לריצה שלכם, שנה טובה!

גיא חלמיש: עוד שנה של תרומה למאמנים ולרצים

השנה מה שעשה לי את זה בתחום הריצה, חוץ מלאמן אישית מרחוק קבוצה גדולה של אנשים ולהביא אותם להישגים, שזה משהו שכל מאמן נהנה ממנו, זה לסייע לקולגות שלי המאמנים ולקוראים שלנו – לרצים רבים, למצוא זה את זה. בשביל המשימה הקדושה הזו הקמתי את לוח הקבוצות של ראנפאנל ואני משקיע בה שעות רבות בהתנדבות. לוח הקבוצות של ראנפאנל התבסס כמקום אליו מגיעים כל הרצים בישראל כדי לחפש קבוצת ריצה, והוא גם הפעילות שלי והתרומה של RUNPANEL למען הענף בהתנדבות. מאות פניות בחודש מגיעות אלי אישית ואני מעביר אותן בווטסאפ אל הקבוצות (גם באופניים, בבייקפאנל) כדי שיחזרו למתעניינים (אם חסרה קבוצה עדכנו אותי פה).

לפעמים שואלים אותי מדוע אני לא גובה על כך כסף? (גביית תשלום על לידים היא שירות מקובל שעצמאים מכירים היטב), אבל החלטתי להעמיד את ראנפאנל לטובת כל מאמני קבוצות הריצה בישראל חינם. ידוע לי על מאמנים שקלטו בעזרתנו כמה וכמה מתאמנים. זו תרומה חשובה לפרנסתם, במיוחד בקבוצות קטנות, הפחות מוכרות שזקוקות לכל עזרה אפשרית. אנחנו רוצים לעזור להן לשרוד ולתחום שלנו לפרוח. כמובן שזו גם תרומה לקוראים שלנו שמחפשים מסגרות ריצה.

אז אם אתם רוצים לעזור למפעל היפה הזה להמשיך ולסייע לכולם- בכל פעם שאתם נתקלים בשאלות בקבוצות הפייסבוק “אני מחפש קבוצת ריצה בתל אביב / ירושלים / חיפה / שכונת נווה חמציץ” – אנא, העתיקו הדביקו את זה עם המלצה:

כנסו ללוח של ראנפאנל ותמצאו בו את כל הקבוצות באזורכם! הנה, זה פה: https://runpanel.co.il/running-teams. 

גיא חלמיש בסלפי ריצה, קצת אחרי זריחה, איזה כיף!

יואב קסלר: שנה וואו!

לא להאמין מה קרה בשנה החולפת. לפני שנה בערך התחלתי לחשוב ברצינות על האפשרות לרוץ חצי מרתון בסוף פברואר בתל אביב. עד אז, הכי רחוק שרצתי היה עשרה ק”מ, אולי טיפה יותר. במהלך הסתיו והחורף התחלתי להגדיל נפחים. בפעם הראשונה סיימתי 15 ק”מ, אחר כך 18, אחר כך חצי מרתון. מצד אחד – וואו! לפני כמה שנים לא חלמתי לרוץ מרחק כזה. מצד שני, הבנתי שזו רק ההתחלה. אפילו הרשיתי לעצמי להתאכזב קצת מהתוצאה ולשאוף לשפר בהמשך.

לפני חצי שנה התחלתי לכתוב בפאנל סביב נושאים הקשורים בפסיכולוגיה של הספורט. יותר ממה שאני כותב, אני קורא וחושב. גיליתי עולם שלם של מחקר שלא הכרתי, תחום עם הרבה שאלות פתוחות, שנוגע לא רק לריצה אלא גם לנושאים רחבים יותר כמו אישיות, מוטיבציה, מאמץ, והקשר שבין הפיזיולוגיה לפסיכולוגיה. במהלך השנה, אחרי כמה שבועות עם שרירי תאומים תפוסים במיוחד, הבנתי שכדאי לתגבר את אימוני הריצה בחיזוקים ובגמישות, כדי לא להיפצע. הלכתי כמה פעמים לחדר כושר אבל די סבלתי מזה. עכשיו אני מנסה לתרגל יוגה. קשה עדיין להגיד אם אני אוהב את זה ועד כמה זה יעיל, אבל כרגע המטרה היא להתמיד.

קב’ הווטסאפ שלנו מעולה על ריצה, כנסו:

שני דברים שהתחלתי לאמץ בשבועות האחרונים: האחד נשימות בקצב של 2:3. נשיפה של שני צעדים, שאיפה בשלושה. התחלתי לאמץ את זה כפתרון לכאב חד בצד ימין. אותו כאב מוכר לרבים מתחת לצלעות, שמופיע במאמץ קשה וממושך, בעיקר בזמן מרוצים אך גם באימוני “איכות”. בינתיים נראה שזה עובד, צריך להמשיך לעקוב. קצב הנשימה הזה לא קורה אצלי באופן טבעי אלא אני צריך לכוון אליו ולשמור עליו, מה שגורם לי להתרכז בנשימה לאורך חלקים גדולים של הריצה. נדמה לי שיש בכך יתרון. הדבר השני הוא לרוץ לאט ולא להפוך אימונים קלים לקשים. זה לא קל, כי אימונים קלים מדי גורמים לפעמים לשיעמום. גם את זה אצטרך לפתור. 

מטרות לשנה החדשה: מרתון, ובזמן סביר, כי זה סימבולי וכי אני חושב שאני יכול. אחר כך להציב מטרה חדשה. אולי לשפר את השיא ב-10 ק”מ? נראה. להמשיך לקרוא ולכתוב. ללמוד להתחרות טוב יותר: לשמור כוחות מצד אחד, ולדעת לסחוט את הלימון עד הסוף כשצריך. לבסוף, להישאר צנוע. יש עוד הרבה להשיג והרבה ללמוד. זו רק ההתחלה.

אל הכתבות של יואב קסלר ב RUNPANEL: לחצו פה

יואב קסלר (צילום: ענת קסלר)

אור דלח- שנה של התמסרות לריצה עצמה

מאז שפרשתי מריצות תחרותיות לפני למעלה משלוש שנים הריצה הפכה להיות הרבה יותר מונוטונית עבורי. אין יותר מטרות ואין יותר ריצות איכות. אני פשוט יוצא ורץ. כל יום מסלול דומה וכל יום באותו קצב נוח. זה יכול להישמע משעמם ובעבר באמת קצת שיעמם אותי ונעשה רק כדי לצאת ידי חובה. אני חושב שבשנה האחרונה תוך כדי גם הצלחתי ללמוד להנות. 

פחות אכפת לי איזה קצב יוצא שאני רץ. אני פשוט מנקה את הראש תוך כדי, לוקח איתי את הכלב ונותן לו גם לעצור להריח כשהוא רוצה. מידי פעם מגוון בריצות של 20+ ק”מ עם חברים. 

אני חושב שזה שאני מצליח להנות מהריצות רק מעצם העובדה שאני רץ ללא שום מטרה זה הישג מאוד גדול שהגעתי אליו אחרי שבעבר מה שלא היה לפי זמנים ומטרות שיעמם אותי. הצלחתי להפוך את הריצה למשהו מרגיע למרות שהוא כרוך במאמץ פיזי. אני חושב שעיקר העניין הוא שהפסיק לעניין אותי אם אני רץ על קצב 5:00 או קצב 6:00. ואז גם לא אכפת לי אם יש עלייה, ירידה, מסלול פחות נוח, רמזור וכו’. נחמד להכיר את הריצה גם מהצד הזה שלה.

אל הערוץ של אור דלח ב RUNPANEL: לחצו פה

אור דלח ולוק (צילום: דור ויטלין)

אלי ארקוש: טעימת שטח קבוצתית בהר לעמק

בשנה החולפת היו כמה אירועי ריצה מכוננים כמו קביעת שיא אישי חמוץ-מתוק במרתון טבריה, החוויה של לרוץ בספרדית במרתון ברצלונה יחד עם 20,000 רצים מ-100+ מדינות. אבל אין ספק שנקודת השיא שעונה הכי טוב על ההגדרה של ״לפני״ ו״אחרי״ היתה המסע שעברנו לקראת ובמרוץ הר לעמק כמשלחת של עשרה רצים מתוך קבוצת הריצה שלנו.

מרגע ההרשמה משהו השתנה בדינמיקה הקבוצתית: המשלחת החלה להתגבש דרך האימונים ביער חורשים, החלוקה לצוותים, רכבים ומקטעי ריצה, תדריכי לוגיסטיקה, לימוד המסלול, רכישות הציוד בדקטלון והיציאה צפונה לנקודת הזינוק במצוק הר ארבל. 

תוך כדי המרוץ תקשרנו בהודעות קוליות מתנשפות לתאם את תזמון החילופים, העברנו שעות ביחד ולחוד והתמודדנו בגבורה עם המסלול הקשוח והחום המעיק. במקטע השלישי שלי היה קטע של עליה שקצת נשברתי בו אבל אז חשבתי על חברי לקבוצה והרצון לא לאכזב אותם דירבן אותי להמשיך. כל חברי המשלחת התעלו על עצמם ותמכו אחד בשני עד לספרינט לקו הסיום ולבירה המיוחלת בשלוש לפנות בוקר. חוויה משותפת שלא תישכח ובתקווה תחילתה של מסורת קבוצתית לשנים הבאות.

אל הכתבות של אלי ארקוש ב RUNPANEL – לחצו פה

אלי ארקוש (צילום: עופר עברי )

עמית נבון: שנה ללא תחרויות

אחרי שנות ריצה רבות הכוללות מרתונים בארץ ובחו”ל, הצבת מטרות שאפתניות וחתירה מתמדת לשיפור – העונה בחרתי לא להתחרות. דווקא אימוני ראשית העונה נראו לא רע, עם השיפור במזג האוויר באוקטובר הקצבים באימוני האיכות הצביעו על כיוון חיובי. הכושר השתפר, הק”מ השבועי עלה בהדרגה ותוכנית האימונים התקדמה היטב עדי כדי סימון המטרה של שיפור השיא בחצי המרתון בעמק המעיינות. 

התוכניות השתבשו בשבוע שלפני המרוץ: באימון החידוד של רביעי היה ברור שהגוף לא במיטבו. בחמישי כאבי הגרון והחום כבר השתלטו לגמרי ואת יום התחרות ביליתי במיטה עם תה ומשככי כאבים. 

ההתאוששות מהמחלה ארכה זמן רב, הגוף כמו המצב במדינה התקשה לחזור לשגרה ולמרות ניסיונות לבנות את הכושר בהדרגה המצב לא השתפר. לאחר מספר שבועות מתסכלים, קיבלתי החלטה לשחרר. את אחוז הקילומטרים המהירים צמצמתי מאד, לא בדקתי קצבים ובטח לא את לוח התחרויות. עדיין הגעתי לכל האימונים, הצטרפתי לחברים בארוכות של שבת ונהניתי מהקפה שאחרי. 

במקביל השקעתי יותר באימוני הכוח, העלתי מסת שריר ונהנתי לראות את השיפור במשקלים שהרמתי. הריצה הפכה למפגש חברתי ואת האדרנלין קיבלתי מהרמה של ברזלים. במבט לאחור, נהנתי מאד מהשינוי. ידוע שגם ברמות העילית חשוב מידי פעם לגוון את תוכנית האימונים ואת אופי ההתנהלות במהלך העונה. לקראת השנה החדשה, אני מרגיש יותר חזק ובעיקר טרי. הרעב בהחלט חזר ואני מקווה שאת הפרות אקטוף בשנה הבאה.

אל הכתבות של עמית נבון ב RUNPANEL: לחצו פה

עמית נבון (צילום: ליטל פלד)

דב טיבי: שיאים של אחרים

רצי שטח למרחקים ארוכים נוטים לרוץ לבד, כך גם אני. מחשבות משוטטות, הרהורים מתגלגלים, קצב הצעדים מתמזג בקצב הנשימה, מדיטציה אקטיבית במיטבה. לכן, התייצבותי על קו הזינוק למקצה ה 10 במרוץ קרית אתא השנה. הייתה חריגה. מה לי ולאספלט? מה לי ולצפיפות על קו הזינוק? צמוד אלי, עומד נרגש וחושש, נעם קרוב משפחתי, תלמיד י”ב שהגיע במיוחד מאילת להתנסות במרוץ הראשון שלו.

את נעם אני מלווה כבר יותר משנה ועוזר לו (בעיקר בזום) לצלוח את בגרויות חמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה. מהר מאוד מתברר שלא מדובר רק בזה. אנו צוברים שעות של שיחות ארוכות. ייעוץ, הכוונה ותמיכה בכל תחום שמעניין נער מתבגר…ואחד מהם הוא הכושר הגופני וההכנה לצבא.

הזנקה, אחרי פחות משלוש דקות בקצב מהיר, נעם שואל אותי כמה עוד נשאר לנו. כאן אני מבין שזו ריצה אחרת, הריצה שלו. אני מתמקד בנעם, מושך, דוחף, מעודד, צועק. אחרי 57 דקות אנו חוצים יחד את קו הסיום. על פניו של נעם אושר עילאי, וכנראה גם על פני. 

צילום תעודת הבגרות של נעם יחד עם תעודת המרוץ, תלויים בחדר העבודה שלי. במרוץ קרית אתא הבנתי, אתה יכול גם לחיות שיאים של אחרים.

אל ערוץ התוכן של דב ובו כל כתבותיו: לחצו פה

הוד קליין : שנה של שחרור

כמו בכל שנה גם השנה השתתפתי הן לבד והן עם המתאמנים שלי (בקבוצת רצים בעמק יזרעאל) במרוצים שונים ומגוונים. חלקם עירוניים וחלקם בשטח כאשר המרוצים היו למרחקים שונים מ 5 ק”מ וכלה ב 50.

במרוצים אני תמיד מגיע ממוקד ומתוכנן עם יעד בקנה, כאשר לרוב היעד הוא לנצח את עצמי מול אותו מרוץ בשנה החולפת או קביעת שיא חדש למרחק מסוים.

השנה החלטתי לשחרר וללמד את המתאמנים שלי שלפעמים צריך לשחרר ולהגיע למרוצים ממקום רגוע. הגעתי למרוצים ובחרתי להתנהל בתוך המרוץ כמלווה, תומך , צופה, מכוון. נושא כלים ועוד מטרות שנולדו תוך כדי המירוץ.

את תחילת התהליך של השחרור יישמתי דרך שחרור מוחלט של המרחק העגול בשעון באימונים. כן כן המרחק שצריך להיות בדיוק מספר עגול, המרחק שכולם עושים בגללו עוד 10 סיבובים סביב הרכב בחנייה כדי לעגל… זה. הרי במרוץ אנחנו רצים מנקודת הזינוק לנקודת הסיום וגם אם המרחק יצא 9.95 במקום 10  אנחנו נעצור את השעון בקו הסיום. אחרי שעברנו בהצלחה את השלב הראשון (מי יותר מי פחות)

עברתי ליישום שלב ב: במירוץ הראשון הייתה מלחמה בין הראש לרגליים לשעון, שיח רב מערכתי מתמשך עד לנקודה שבה הצלחתי להסיט את תשומת הלב שלי ולהתמקד במשהו אחר, וזו הייתה נקודת המפנה.

במרוצים הבאים עקרון ההסטה יושם וערוצי השחרור נפתחו והרבה לחצים נעלמו, והשיא היה ריצת אולטרה שהגעתי אליה 6 שבועות אחרי פציעת סקי משוחרר מלחצים. פנוי לבצע ולסיים ולא משנה מה יקרה בדרך ידעתי שעשיתי את המקסימום כדי לסיים את הריצה ואכן כך היה.

מאחל לכולנו ריצות עם מרחקים לא עגולים, משוחררות מלחצים ומספרים. כי בהתחלה וגם בסופה של כל ריצה באנו לחוות להנות לפעמים אפשר גם להגיע עם יעדים מאתגרים.

אל כל הכתבות של הוד לחצו פה

הוד קליין (צילום: ליאת ספירו)

אורית שמש-ליפשס: שנה (כמעט) ללא ריצה.

ב-9 החודשים האחרונים אני מושבתת. כאבי גב קשים, לא איפשרו לי בשלב הראשון אפילו לשבת. הם הגיעו אחרי שתקופה ארוכה הרגשתי שאני שהגוף עובר משהו, תחושה שהגוף “מנסה לרוץ” ולא באמת רץ. כספורטאית מגיל מאד צעיר (6…) האופציה לא לעשות ספורט, לא נתפסת אצלי בכלל. בפציעות הקודמות שלי תמיד המשכתי להתאמן. לאט יותר, פחות קילומטרים, פחות זמן רגליים, אבל – רצה. לכן גם שהרגשתי שמשהו לא עובד טוב, שאני רצה לאט יותר, כבד יותר עדיין המשכתי, עד שהגוף שלי הוציא לי כרטיס אדום.
אולי זה הגיל, יחד עם שינויים גופניים הורמונליים שעוברים על הגוף הנשי במשך השנים.  אולי זו שחיקה טבעית של הגוף והנפש, אחרי שנים רבות של אימונים. או שפשוט לא הייתי מספיק חזקה פיזית, והגב שלי לקח על עצמו את העומס, ואחרי עשורים רבים של מאמץ, החליט ש”הספקתי לו”. לא יודעת מה נכון. כנראה, הכל.

כך או כך, עברתי לפאזה של “שיקום”: פילאטיס מכשירים פעמיים בשבוע, יוגה נשית עשירה במתיחות וחיזוקי בטן אל מול היו-טיוב בבית, והמון המון הליכות. זו הייתה הדרך שלי לא למנוע מעצמי צלילה גדולה יותר לדיכאון. כל רץ יודע עד כמה קשה נפשית לא לרוץ. חסרים הרגעים של ניקוי ראש, של שקט מדיטטיבי. חסרים האנדורפינים והדופמין, שהגוף “מכור” אליהם. חסרים החברים, הזמן מחוץ לבית, ולא פחות מזה, מתערער משהו קיומי. מי אני אם אני לא עושה ספורט?
מה שכן קורה ממש בקלות, זה להתרגל לקום בשעות סבירות יותר😊 ואם יש משהו שיהיה לי קשה לוותר עליו, זה בדיוק זה.

אז לתחילת השנה הזו, אני מתחילה שוב. מאפס. כמו אחרי ההריונות, כמו אחרי פציעות אחרות ומרתונים אחרים. הפעם גייסתי את הילדים, ונרשמנו כולנו למרוץ בעוד חודשיים של 2 ק”מ, ואנחנו מתאמנים יחד. האמת? אין קבוצת ריצה כייפית יותר! תחזיקו לי אצבעות. 

אל כל כתבות התזונה של אורית לחצו פה

אורית שמש (צילום: קרן שם טוב)