רגע לפני הזנקת מרוץ ספרטתלון 2023 שנחשב לאחד מהמרוצים הארוכים והקשים בעולם, חנן כהן שסיים בהצלחה את המירוץ בשנה שעברה מספר על האירוע והחוויות שעבר. השנה יזנקו לספרתטלון שמונה ישראלים נחושים לגעת בכף רגלו של ליאונידס. הספרתטלון השנה מתקיים ב-30.9 בשעה 7 בבוקר.
לא חלמתי על ספרטה בלילות, היא לא הייתה משאת נפשי. רק ידעתי שהספרתטלון הוא אחד המרוצים הקשים בעולם, אם לא הקשה שבהם. ידעתי גם שהריצה מבוססת על סיפור היסטורי. אבל ההיסטוריה גרמה לי עד עכשיו ולעשות בגרות בהיסטוריה או לראות סרטים על היסטוריה, ההיסטוריה אף פעם לא גרמה לי לרוץ.
ריצה בשבילי ההיסטוריה – מאתונה לספרטה
הספרטתלון הוא מרוץ אולטרה מרתון של 246 קילומטרים מאתונה לספרטה, הנערך מדי שנה ביוון מאז שנת 1983. על פי ההיסטוריה היוונית פידיפידס השליח נשלח מאתונה לבקש תגבורת מליאונידס מלך ספרטה כדי להזעיק תגבורת נגד הפרסים בקרב מרתון, קרב מפורסם במלחמת פרס-יוון. פידיפידס יצא מאתונה בבוקר והגיע לספרטה לפנות ערב ביום למחרת. מפה נגזר גם המרחק וגם זמן המירוץ של 36 שעות, על אף שבפועל אין דרך לדעת כמה שעות ארכה הריצה.
ומה קרה לפידיפידס אתם שואלים? קודם כל הוא לא מת. אבל ליאונידס מלך ספרטה סירב לשלוח חיילים לעזרה לאתונה, ופידיפידס עשה את כל הדרך חזרה לאתונה ברגל. רץ למרחקים ארוכים רצה לבדוק מה שרשום בכתבים של הרודוטוס האם זה אפשרי. וכך בשנת 1982 הגיעו לאתונה חמישה קצינים מחיל האוויר המלכותי כדי לנסות לרוץ את המסלול,בפועל סיימו רק שלושה, שניים מתוכם אחרי זמן הקאט אוף. כך למעשה התגלגל העניין והפך למירוץ בשנה שלאחר מכן. ומשנת 1983 מתקיים ביוון מדי שנה מירוץ הספרתטלון מאתונה לספרטה. ורצו בו שמות מוכרים כמו יאניס קורוס מיוון (שמחזיק בשיא המסלול) וסקוט ג’ורק.
“יאללה עכשיו לספרטה”
כך כתב לי חבר פחות מ-24 שעות אחרי שסיימתי את מרוץ ה-Back Yard הראשון שלי. המרוץ שלא נגמר עד שלכל האנשים נגמר הכוח לרוץ, באותה שנה המירוץ הסתיים אחרי 241 ק”מ. כתבתי לו שלא חשבתי על הספרתטלון כאתגר, אבל אם תהיה חבורה כיפית אז אפשר לחשוב על זה. כזה אני. אוהב דברים כיפיים (ההגדרה מהו כיף היא בעיני המתבונן). החבר כבר נרשם לספרטתלון, ואמר לי שהוא בא ועוד כמה חברים ויהיה כיף. זה היה נשמע לרגע כמו ארגון של חגיגה יוונית.
אם יש זמן לא טוב לקבל בו החלטות זה רגע אחרי שסיימת מרוץ. בערך כמו לתכנן את הטיסה הבאה בזמן הנחיתה מחופשה. שיקול הדעת ברגעים האלו הוא איך לומר לא כל כך שָׁקוּל. כך התגלגל העניין ונרשמתי להגרלה לספרתטלון. ההרשמה להגרלה לספרתטלון לא דורשת יותר מדי, אבל הזכות להירשם להגרלה כן דורשת, דורשת להזיע, דורשת קריטריון.
הקריטריון לספרתטלון – כרטיס הכניסה לגן עדן
אם גם לכם עברה המחשבה לרגע אולי להירשם לספרתטלון, אז יש פרט קטן אחד שצריך לקחת בחשבון – קריטריון. אי אפשר לקום בוקר אחד ולהחליט שבא לכם לרוץ ספרטתלון, צריך לעמוד באחד מבין כמה קריטריונים:
ריצת 120 קילומטרים ב-12 שעות, 100 מייל ב-21 שעות, 180 קילומטרים ב-24 שעות, ועוד כמה, אבל כולם מאותה משפחה. הקריטריונים הוקשחו בשנים האחרונות, שכן הביקוש עולה ומספר הרצים מוגבל. יש עוד כמה קריטריונים שתוכלו לקרוא עליהם פה.
מי שהרים את הכפפה, וצריך להוריד בפניו את הכובע על כך, הוא גלעד קראוז, שרץ כמה פעמים במירוץ הספרתטלון. גלעד מארגן כבר כמה שנים את מירוץ הספרטניון. (חיבור מילים של ספרתטלון וקרטריון) מירוץ של 12/24 שעות וכן 100 מייל בו ניתן להשיג קריטריון בישראל. במירוץ הספרטניון זכיתי בשנה האחרונה ללוות את אלכסנדר סורוקין כשקבע שיא עולם בריצת 12 שעות, ובשנה קודם לכן השגתי שם קריטריון, על אף שבשלב ההוא הספרתטלון לא עמד לנגד עיניי.
זכיתי
“שלום, זה חנן?”, “כן, אני משיב”. “שלום לך, זאת אראלה ממפעל, הפיס”. “הרבה זמן לא התקשרת” אני אומר לה. “אתה רוצה לזכות כל יום” היא שואלת?, “ואת לא?”. השיחה הזאת עדיין לא התקיימה במציאות, אולי עוד תקרה. מי יודע. במציאות אני גולש במדרונות המושלגים של ריבוסונדולי באברוצו האיטלקית. סקי ושמש קלה זה שילוב מצויין, כשאני עולה במעלית הסקי בדרך לעוד מסלולים שחורים ריקים כמעט מאדם, מגיעות ההודעות בנייד: זכית בהגרלה לספרתטלון!
אני משועשע מהמחשבה על על כך, עוד לא מבין לגמרי מה זה אומר. אבל כמו אחרי זכיה בלוטו בשישה אפסים או שבעה אפסים, צריך לשמור על חיים סטנדרטיים. אז אני ממשיך לגלוש, כאילו לא קרה כלום. נשארה עוד שעה עד שהאתר נסגר, וזה המון זמן, אני נשאר עד הרכבל האחרון. רק אחרי שאחזור ארצה אבין את העונג שכרוך בדבר הזה שנקרא ספרתטלון.
“ריצה זה החיים”
אני שומע את המשפט הזה הרבה, כמו כל אחד שמתאהב במשהו ובטוח ש”זה החיים”. אבל האמת שבעיניי החיים גדולים יותר מכל דבר, גם מריצה.
ברגע שזכית בהגרלה לספרתטלון אתה צריך להירשם, לשלם ולהבטיח את מקומך. רוב הרצים עושים את זה מיד אחרי ההגרלה, ואז מתחילים להתאמן במשך סדר גודל של חצי שנה. במקרה שלי קיבלתי החלטה להתרכז בדברים אחרים בחיים, ולהירשם במועד האחרון שניתן. ההרשמה הסתיימה לקראת סוף יוני ושם ידעתי שאקבל את ההחלטה.
השאלות שאני שואל תמיד ושאלתי אז את עצמי, מה אני מוכן להשקיע, וכמה אני מוכן להשקיע? מתי אני מתחיל להתאמן, כמה אני מתאמן, כמה רחוק אני מוכן לנסוע בשביל להתאמן? זה עניין של החלטה מודעת. לא זריקה, לא זלזול.
המירוץ בסוף ספטמבר כך שאם מנטרלים את החודש האחרון שהוא כבר מתן התאוששות לגוף, זה משאיר בערך חודשיים להתאמן. זה לא הרבה, ומעולם לא עשיתי דבר כזה בעבר ובכל זאת דבקתי בהחלטה שהחיים כרגע הם לפני הריצה.
הניוזלטר שלנו מומלץ לאוהבי הריצה, פעם בשבוע בלבד:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
איך מתכוננים לספרתטלון?
אפשר לכתוב על זה ספר. יש כל כך הרבה גישות, ואימונים שונים, ולכל מאמן/ רץ הדרך שלו. בשלבים מסוימים הרגשתי ליד רצים אחרים שהתאמנו לאירוע כאילו אני אוכל צ’יפס בזמן שאחרים כבר סיימו כמה צלחות. “הספרתטלון לא דומה לשום דבר שאתה מכיר”, כך נאמר לי על ידי אחד הרצים. קיבלתי לא מעט ביקורת על כך שזה לא מספיק זמן להתאמן. שחייבים להתחיל להתאמן הרבה יותר מוקדם, עם זאת קיבלתי החלטה והייתי שלם איתה.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות והדרך לספרתטלון רצופה ריצות חמות. בניתוח האירוע ניכר שחלק גדול מהריצה מתבצע בחום שיכול להיות גבוה (30-35 מעלות) ובלחות גבוהה, כיאה לריצה על שפת הים. בקיצור מזג אוויר של תל אביב באוגוסט. אם זה מזג האוויר הצפוי, אז אתאמן בדיוק על הדבר הזה. כך רצתי בתל אביב, אבל לא לצאת ב 6 בבוקר כדי לברוח מהחום, להיפך לצאת בצהרים בשיא החום ובשיא הלחות שיכולתי לבקש לפחות באוגוסט.
לא הרבה אנשים רוצים ויכולים להצטרף לאימונים במזג אוויר כזה. הצטרף אייל טרם, שהחום נדמה כמעט לא משפיע עליו. את האימון עשיתי עם דווקא בחולצה שחורה, לקלוט כל גרם עודף של שמש. וכך אנחנו רצים בטיילת, מזיעים כהוגן, עוברים בין החופים כשכולם בלבוש מינימלי בים, או בדרך אליו. מלא רצים בטיילת תל אביב, אבל באותן שעות לא פגשנו אף אחד מהם.
האימונים היו עבורי תקופה קצרה, קצרה אבל מתוקה. היו לי אימונים מרתקים, הכנתי לעצמי כל מיני אימונים ייחודיים שחשבתי שיהיו הכי נכונים לי. מהר מאוד עליתי ל-160 קילומטראז’ שבועי, כשבכל שבוע הושקעה מחשבה ובנייה, באימונים ייחודים. וגם בבניית המחשבה, על איך זה ייראה שם, בדרך בין אתונה לספרטה.
משלחת ישראל לספרטניון 2022
גלעד אומר: אפשרי!
בבוקר מרגיש כמו זומבי, החושים לא מאופסים, הרעשים נקלטים באוזניים בצורה לא סדירה, הפוקוס לגמרי לא שם, בשני הלילות האחרונים ישנתי במצטבר ארבע שעות. אני מרגיש את העייפות בכל הגוף, הגוף לא מתפקד כמו גוף שהולך לרוץ עכשיו. אני יכול לדמיין מרחק של מרתון אחרי לילה בלי שינה. אבל מרחק של שישה מרתונים ברצף, קצת קשה לי לדמיין את זה קורה, במצב הגוף הנוכחי. יצא לי לא לישון שתי יממות, לממשל בבק יארד כשרצתי 36 שעות באותה שנה. אבל לא עם חוסר שינה קיצוני שקדם לכך. בדקות היקרות שלפני הזינוק, אני שואל את גלעד, שמכיר את הקושי הכרוך במירוץ: “תגיד, אפשר לרוץ ככה ספרתטלון”? מעבר להיבט של המאמץ הפיזי שצפוי אני רוצה לקבל חיזוק שאפשר להיות ער ופעיל עכשיו עוד 36 שעות נוספות אחרי שעתיים שינה בשני הלילות האחרונים.
אני לא רוצה לזנק ככה למירוץ, לא ככה דמיינתי את זה. היה ברור לי שהעייפות תגיע בשלב מסויים בתוך המירוץ עצמו, בטח אי שם אחרי 15 או 20 שעות ריצה, אבל לא כבר כשאעמוד על קו הזינוק. מתגנבת למוחי מחשבה שלא חשבתי מעולם עד לרגע זה, מחשבה של אולי לא לזנק למירוץ, מה הטעם להתחיל מירוץ שלא תסיים אותו. אני לא רוצה לתת למחשבות לא טובות לנהל אותי. אני יודע שבחירת המחשבות קריטית. אני רק רוצה לדעת פיזית שזה אפשרי.
גלעד מסתכל עליי, רואה שאני גמור, ואומר לי תשמע, זה מאוד קשה, אבל אני חושב שזה אפשרי. אתה לא חייב. מה שאתה מרגיש. אבל אם אתה כבר פה, אז לפחות תזנק למירוץ. ברגע שאני שומע את המילה אפשרי, אני אומר לעצמי, אוקיי, תזכור פיזית הגוף מסוגל. זה לא מה שרצית, זה לא מה שבחרת, זה כנראה גם לא יהיה ביצוע מוצלח, אבל זה אפשרי. וזה מה שחשוב כרגע.
ליז אומרת: אל תסתכל על הדופק
על קו הזינוק האקרופוליס באתונה אני לא שומע את כל הרעש וההמולה מסביב, רק את המחשבות שבפנים. אני אומר לעצמי חשבת שזה הולך להיות קשה. אבל זה הולך להיות הרבה יותר קשה, ומכין את עצמי נפשית. אני מדמיין מצב שאני הולך להירדם תוך כדי הריצה. אני זוכר מצבים כאלה שאנשים בצבא נרדמו ועדיין המשיכו ללכת, היית מזהה את זה כשכולם פנו והם המשיכו ישר ויצאו מהטור.
שריקת הפתיחה, וההמון דוהר ברחובות אתונה, אני עדיין לא מפוקס, אבל הרגליים מתגלגלות מאליהן, כמו מכונית בניוטרל. התכנון שלי לחלק הראשון של הריצה למשוך הכי קרוב לקאט אוף. מה זה CUT OFF? בתרגום חופשי שלי חותכים לך את הריצה ואתה עף מהמירוץ. במסלול יש 73 תחנות כאלו שבכל אחת מהן אם לא עמדת בזמן אתה לא ממשיך. זו הסיבה העיקרית שגורמת לכך שאנשים לא מסיימים ספרתטלון. זה לא רק לרוץ 247 קילומטר, זה לרוץ עם השטן שרץ מאחוריך כל הזמן. זה אכזרי לשמוע על רצים שרצו 150 או 200 קילומטרים ונאלצו לעזוב לאחר שאיחרו לפעמים בדקה לזמנים המקוצבים בכל תחנה במירוץ.
אני מתחיל בקצב 5:30 -6 דקות לקילומטר, קצב שאמור להיות מאוד נוח בשלב הזה של הריצה, המזג אוויר נוח גם בשעה 7 וחצי בבוקר, אבל הדופק בשמיים. עוברת רבע שעה והדופק עומד על 160-170 ולא יורד. לא זכור לי שנתקלתי בדופק כזה בקצב נמוך. משהו דפוק בדופק הזה. והמחשבה עולה מה יהיה ב13 בצהרים כשיהיה חום של מעל 30 מעלות ויותר, לאן הדופק יגיע אז?! יש שתי אפשרויות להמשך, האחת שהקצב יירד והשניה שהדופק יעלה. אם הקצב יירד. אז אני מחוץ למירוץ בגלל הזמנים. אם הדופק יעלה? רגע, יש בכלל אופציה כזו?! לאן עוד הוא יכול לעלות למשך מספר שעות.
אני רץ קצת עם ליז בשלב הזה ומספר לה. היא אומרת לי אל תסתכל על הדופק. גם לי קפץ פעם קודמת, זה התרגשות. אני לא חש בהתרגשות כלשהי, העייפות חזקה ממנה. צריך לנהל את המחשבות אני אומר לעצמי,עזוב דופק, משהו דפוק שם, עזוב את העייפות. תעשה פשוט מה שאתה יכול. אתה יכול לרוץ 2 ק”מ בעייפות הזו? יכול. אז סבבה. את זה תעשה. לרוץ בדופק 160-170 במשך שעתיים אתה יכול ? תתן כרגע את זה.
שעה לתוך המירוץ, הדופק עודנו גבוה, כולם רצים, זה חלק המירוץ, לרוץ ולברוח מהקאט אוף ולא לעוף. אני רוצה לראות דופק נמוך, עובר להליכה מהירה של דקה, רצים רבים חולפים על פניי, וסוף סוף אני רואה שהדופק יורד, וחוזר לרוץ. אחרי קרוב לשעתיים העסק מתחיל להתייצב. הגוף נדמה מבין גם הוא את האירוע ומתאים את עצמו, אנחנו ביוון, בספרתטלון. אחרי 4 שעות של ריצה מרגיש בסדר. אני מודע לעייפות אבל היא רק בשכל. המחשבה מנהלת אותה.
81 קילומטרים ראשונים
במהלך ה-81 הקילומטרים הראשונים יש רק תחנה אחת בה המלווה יכול לפגוש אותך, אחרי כ-40 קילומטרים, אני שמח לפגוש את גלעד. מחליפים כמה מילים, ואני מרגיש מסוגל ומתחיל להתרגש, רק שהפעם הדופק לא קופץ. השמש מתחילה להכות, והיא חמה, זה האתגר הנוסף של הספרתטלון, אני זוכר רצתי בתל אביב, בצהרים, ואפילו היה כיף, אין סיבה שלא יהיה כיף גם עכשיו חושב לעצמי.
בדרך אני פוגש הרבה מאוד רצים מהמשלחת הישראלית, בשלב מסויים אנחנו 5-6 רצים, חלקם מדברים יותר ומספרים בדיחות, חלקם שקטים מתכנסים פנימה בהתמודדות ובמלחמה על המשך המירוץ. אני מנסה בעיקר להקשיב ולקרוא את הרצים גם בין המילים שהם לא אומרים. לתת מילה טובה, עידוד, כולנו פה יחד. משפחה אחת. כל הרצים פה קיוו וחיכו להגיע למירוץ הזה, הזיעו והתאמנו כל כך קשה בתקופה האחרונה, במרחקים שלא מביישים רצים אולימפיים.
כולם פה מבינים שמה שאנחנו מרגישים אחרי 50-60 קילומטר הוא רק הסיפתח של המירוץ, ויש עוד כ”כ הרבה לפנינו, לפעמים לא צריך לחשוב רחוק. אני משתדל בעיקר להנות מהדרך. אין דרך אחרת מבחינתי חוץ מלהנות מהדרך. פעם זה הים היפה שנגלה משמאל, פעם זה העצים היוונים הירוקים, פעם זו שיחה מהנה עם מישהו, לא חסר יופי, בכל צעד.
את ה-81 קילומטרים הראשונים צריך לסיים בתוך 9:30 שעות. התכנון שלי שמרני מאוד. ואני מכוון ל-8:30 עד 8:45 שעות. גם תוצאה של מתחת 8:30 תיחשב אצלי לאי הצלחה. אני יודע שקצת לפני התחנה של ה-81 קילומטרים עוברים את תעלת קורניטוס, והופ הנה הגשר, אני עושה תמונה וממשיך הלאה אל תחנת ה-81 קילומטרים. התחנה מהווה ציון דרך חשוב במירוץ. אני נכנס אליה בדיוק אחרי 8:30 שעות, התחנה מפנקת למדי. בניגוד לתחנות הקודמות שהיו למעשה שולחנות עם קצת מזון ריצה, פה יש הכל מהכל. אוכל חם, מרקים, מיטות מוכנות למסאג’, “אין מצב שאני מפספס את זה, מזל שהגעתי בזמן” אני אומר לעצמי, ונשכב ברצון על המיטה, השרירים לא תפוסים במיוחד, אבל להתפנק זה לא דבר רע.
אני שמח שהגעתי מספיק מוקדם בלי צורך לחשוב שכל דקה פה תעלה לי ביוקר בהמשך, ואפשר להנות ממה שיש לכל הטוב בתחנה הזו להציע. לשמחתי כל המשלחת הישראלית חצתה את נקודת ה-81 קילומטרים בזמן. אחרי כמה דקות ואחרי שמיציתי כמעט את כל הטוב שהיה לתחנה הזו להציע, גלעד מתחיל לגרש אותי מהתחנה, הוא עושה את התפקיד שלו ואני את שלי.
הקבוצה השקטה שלנו בווטסאפ, אל תפסידו כתבות כאלה:
הלילה בספרתטלון
אני יוצא לדרך מתחנת ה- 81 קילומטרים ויודע שעוד מעט יתחיל הלילה, הקאט אוף עדיין מאחוריי כמו השטן. פחות משעה, זה לא הרבה במונחים של הספרתטלון. הלילה טוב לי, הרבה מהריצות השוטפות שלי מתבצעות בלילה, יש משהו בחושך הזה, בשקט הזה שאני מאוד אוהב, משהו שגורם למחשבות להישמע בצורה יותר בהירה. אבל מה נשתנה הלילה הזה? שהלילה העייפות מורגשת, אני עדיין מנהל אותה, אבל היא קיימת. בספרתטלון אתה רץ קילומטרים ארוכים בלילה לפעמים בלי לפגוש עוד רצים. אתה יודע שהם שם. לפעמים אתה רואה את אורות הפנסים מנצנצים, לפעמים לא. אבל אתה לא שומע כלום, רק את צעדי הריצה בדממת הלילה. בסביבות קילומטר 120 אני מרגיש חוסר נוחות ברגל, מסמן לעצמי לבדוק את העניין בתחנה הבאה עוד כמה קילומטרים. עדיף לפתור בעיה כשהיא קטנה, אחרת היא עשויה להיות בעיה גדולה. גלעד שם בתחנה, אני עולה על מכסה מנוע של מכונית, מוריד נעליים, גלעד מאבחן שלפוחית, וביד מיומנת מכניס מחט, הניתוח עבר בהצלחה ואני ממשיך.
באמצע הלילה מגיע הטיפוס המפורסם להר הפרתנון, טיפוס של כ-14 קילומטר, מקטע שמוריד את הקצב משמעותית לכל הרצים. אני לא ממהר, מהר יכול לעלות ביוקר במירוץ כזה, צריך לשמור על קצב טוב ושבוע. באמצע העלייה מתגלה תחנה נדירה, סבתות יווניות עם מרקים ביתיים מעולים שהכינו, מחמם את הלב ואת הגוף באמצע הלילה הקר. בדרך להר עוד תחנה שבה אני פוגש כמה מלווים של רצים אחרים מהמשלחת. מוודאים שאני לא צריך שום דבר, ואני מחליף איתם בדיחות, התברכתי בספרתטלון, כולם מלווים את כולם. אני לא יודע איך זה במשלחות אחרות אבל במשלחת הישראלית יש תמיכה מופלאה, אחד הרצים שהריצה שלו הסתיימה למרבה הצער, חוזר מיד למירוץ בעצמו ללוות רצים אחרים, נפלא בעיניי. לא כתבתי שמות כדי לא לפספס אף אחד.
אחרי העלייה של ההר יש ירידה בשטח. הזהירו אותי לפני המירוץ שהיא קשה, וגם מסוכנת עקב הקרבה שלה לצוק. אני מגיע לירידה, והיא לא נראית לי כמו משהו שלא עשיתי בעבר, ואני פותח קצב. ברגע שהאצת קשה מאוד לעצור במהלך הירידה, אז אני ממשיך בריצה מהירה עד סוף הירידה. זה מעניין אני חושב לעצמי שדווקא הקטע שהזהירו אותי מפניו בסוף היה המקטע בו הכי נהניתי.
אחרי 180 קילומטרים של ספרתטלון אפשר לשחרר
רצים רבים מכירים את התחושה שלפעמים קל להם, ומרשים לעצמם להגביר, ובפועל ההגברה הזאת עשויה לחרב להם את המירוץ. במהלך כל הריצה אני מקפיד לא להגיע למצב כזה ולא לשרוף את עצמי, להיות סבלני. אחרי 180 קילומטר. נשארו ‘רק’ עוד 67 קילומטרים. מרתון וחצי. רק אז מקבל החלטה שאפשר לאט לאט להגביר, ועם כל הגברה מגיע עוד בטחון להמשיך. יש כמה עליות בחלק הזה של המסלול, בשלב הזה רוב הרצים כבר מותשים ונאלצים לעבור להליכה, לפעמים זה נראה שדורכים במקום, השרירים אחרי מרחק כזה מתנהגים באופן מוזר. מבחינתי זה השלב לדחוף בריצה עד הסוף. הרכבים שבאים ממול לא מפסיקים לצפור ולעודד את הרצים, בשלב מסויים אתה כבר מתרגל, כולם באזור הזה יודעים על המירוץ וכולם צופרים.
המירוץ עצמו מתקיים במקביל לתנועת רכבים רגילה. משהו שקצת קשה לי לדמיין בארץ. אבל ביוון זה מאוד בטוח, הרכבים מאוד מכבדים את הרצים, לא חותכים ולא עוברים בצמוד אליהם. 16 קילומטרים אחרונים במגמת ירידה, אני משחרר הכל, ברקסים ואת כל הדברים שהצטברו שם בריצה, ודוהר לספרטה.
הכניסה לספרטה
עוד לפני שאתה נכנס לספרטה מתלווה אליך אופנוע משטרתי ומלווה אותך. המוני אנשים מעודדים, מהרחוב, המרפסות, מהמסעדות, חגיגה גדולה. חסר לי משהו: הדגל. אני לא נכנס בלעדיו. לשמחתי גלעד מחכה שם, בשדרה האחרונה, ממנה זה כמה מאות מטרים עד למלך ליאונדס. אני לא באמת יודע כמה נשאר, אתה לא מצפה שיהיה סנכרון בין השעון למציאות במרחק כזה, אתה פשוט רץ. ולריצה מצטרפים ילדי ספרטה באופניים ומלווים את הרצים עד לסיום.
יש מדרגות ובמה, וקריין, וליאונדס שם, וזר עלי דפנה, ונערות בלבוש יווני. אבל מה בעצם קורה עכשיו? אין לי מושג. על הקטע הזה מעולם לא חשבתי. חשבתי רק על הריצה, על חלקיה. לא על הסיום שלה. בהחלטה ספונטנית טיפסתי על הפסל עם דגל ישראל.
היום אחרי: ריצת תחתונים של מיל (Mil) אחד
מדובר בריצה שקורית פחות מיממה אחרי ריצת הספרתטלון של 247 קילומטרים. זו ריצה שהיא קצרה יותר, בלבוש חלקי – כיאה לספרטנים, יחפה כמובן, ריצה שיש בה מימד היתולי ומשעשע. ריצה שיש בה הרבה חיוכים. ריצה ששוברת את הקרח אחרי המירוץ הקשוח שכולם עשו פחות מיום קודם לכן. המקור לריצה הזו היא מסורת שהונהגה בין הרצים בשנים האחרונות שלאט לאט קיבלה מקום של כבוד.
ידעתי שיש משהו כזה, אבל לא ממש היה לי מושג איך זה נראה. וזה תפס מקום שולי ביחס להכנסות לרשימת הספרתטלון. בכלל זה לא היה נשמע לי מורכב מדי, אמרו לי ‘ריצה בתחתונים’. ריצה אני מכיר. תחתונים גם. אז לשלב ביניהם. לא מורכב. לאנשים שצופים מהצד זה נראה כמו מירוץ התחתונים המוכר בישראל רק שהוא ממש בתחתונים ובלי כלום. אפשר לקרוא לזה מירוץ בעירום חלקי למרות שיש שהגדילו לעשות והלכו על עירום מלא. על זה נאמר מה שקורה בספרטה נשאר בספרטה.
הגענו כולנו בהליכה או יותר נכון מדדים לכיוון האיצטדיון של ספרטה. פוגשים שם ברצים רבים נוספים, חיוכים וצ’פחות מכל עבר. חגיגה גדולה של רצים שלרובם זו הפעם הראשונה בה רואים את שאר המשתתפים. שכן בריצת הספרתטלון יכול להיות פער בין הרצים של כמה שעות בסיום. אם היו שואלים אותי לפני כן מה דעתי על האם אפשר לרוץ פחות מיממה אחרי ריצה בת 247 קילומטרים הייתי אומר שאין סיכוי. לפני הזינוק הכריזו שיש פרס למנצח המירוץ – חולצה של חגיגות 40 לספרתטלון!
אנשים נעמדים על קו הזינוק. אני מוסר את הטלפון הנייד לגלעד ומצטרף גם לקו הזינוק. מתחילים לספור לאחור, עשר תשע, שמונה. שבע. בשניות הללו אני מקבל החלטה. מה שהיה תשכח מזה. תן לי רק את הרגע הזה. איך שהאקדח נשמע אני מזנק חזק. אני לא רגיל לרוץ יחף ולא התאמנתי על זה בבית. אני פותח חזק אבל מזהה שאני לא היחיד. לוחץ על הגז עוד קצת. בחצי הדרך נצמד אליי רץ אחר. עכשיו זה רק שנינו, כתף אל כתף, והוא לא מרפה, אני נותן עוד קצת. מטרים אחרונים. הקהל שואג. אני שומע את המלווים הישראלים, והם רוצים את זה לא פחות ממני. זה יסתיים בעוד מטרים בודדים. אני מרגיש שאני לוחץ עוד קצת וזה שלי. 5 מטרים אחרונים. הרץ שנצמד אליי, פשוט מאבד שליטה מהמהירות, עף קדימה ומתרסק לרצפה. אבל גם התעופה הזאת לא מספיקה. אני זוכה לקבל את החולצה מידיו של קוסטיס נשיא הספרתטלון.
אחר כך מראים לי את השעון. מסתבר שרצתי בקצב של 2:45 לקילומטר בריצה הזו. זה גם הזמן הכי טוב שהושג בריצה הזאת בכל השנים עד היום.
מי מצטרף לארוחת הערב?
באחד הערבים באתונה אחרי המירוץ, נפגשים חברי המשלחת הישראלית לארוחת ערב שגרתית. זה כבר נהיה נוהל. בשלב מסוים מגיעה קמיל הרון. התלחששויות בשולחן. מי זו? מה אלופת העולם? אז נזמין אותה. לא עוברות יותר מכמה רגעים וקמיל מצטרפת אלינו לשיחה. אני לא יכול לדמיין הרבה סיטואציות שפתאום תופיע לך מישהי שמחזיקה בשיא עולם ותשב איתך כאילו אתם עושים מילואים ביחד. קמיל מתגלה כחברותית וחביבה. והיא נשארת איתנו זמן רב לשיחה מעניינת וכמובן לתמונות למזכרת.
אני וקמיל
ספרתטלון – טכס הגאלה
אחרי הסיום בספרטה נוסעים כולם לאתונה ושם מתקיים טקס למסיימים. זה מורכב מדיבורים ודיבורים ועוד דיבורים ארוכים כמעט כמו הספרתטלון. למזלי התיישבתי ליד מישהי מקסימה אז אני לא מרגיש בדיבורים, השיחה היחידה שמעניינת אותי היא אחרת לגמרי ממה שקורה בבמה. בהמשך כל המשלחות עולות. למעשה אחד הדברים היפים המאפיינים את הספרתטלון שאתה לא רץ לבד. אתה בעצם חלק ממשלחת. וכך עולות כל המשלחות, מכל המדינות, וזה באמת יפה לראות.
ואז, רק אז אוכל, כשאנשים כבר ממש רעבים.
והמוזיקה מתחילה בקטנה, מוזיקה רגועה, כיאה לארוחה יוונית. קיבלתי מראש פרומו שהולכת להיות פה חגיגה. אבל אני רואה שזה לא קורה. עדיין. מסמן לאסף שולמן, ואנחנו הולכים לבמה, קמיל מצטרפת אלינו ואנחנו רוקדים, ואז מצטרפים אלינו עוד רצים ועוד, ואנחנו כבר מעל 100, ומעלה 150. וזו הולכת להיות המסיבה הכי טובה בעיר.
מארינה מקסימיליאן אולי עולה על שולחנות. לפחות ככה היא שרה. אני עולה על השולחנות ועל הבר. בשלב יותר מאוחר זה כמו החתונות שהמבוגרים מתקפלים הביתה ואז הצעירים מתחילים לחגוג, אז זה מה שקורה. לילה ורק התחלנו, את האווירה שהייתה במסיבה הזאת קשה להעביר במלל. חגיגה בינלאומית של רצים מכל העולם. רצים שלפני לא הרבה זמן נלחמו ברוחות ובשדים. נלחמו עם שרירים עייפים בקאט אופים. נלחמו בחום ובקור כדי להגיע לספרטה.
מאת: חנן כהן
צילום: גלעד קראוז, חנן כהן וחברים.
חנן הוא… בקטע של ריצות מאוד ארוכות, כבר הבנתם… וגם רו”ח, תואר ראשון בחשבונאות תואר ראשון ושני במשפטים ומאמן ריצה.
ניתן לעקוב אחרי הרצים השנה בדף ספרתטלון משלחת ישראל
ניתן גם לשתף את הכתבה הזו – עם הכפתורים פה למטה: