כמה אנשים מחוץ לחוג המצומצם של רצי האולטרה שמעו על הבארקלי? התשובה היא – לא מספיק, שכן זהו אירוע המשלב משימה על גבול הבלתי אפשרי.

מאת: דמיטרי רובינשטיין

תסריט הזוי כמעט ללא בימוי 

יש קהל משתתפים שזה סוג המשימות שגורם להם לקום בבוקר. הוא מתרחש על רקע של טבע פראי אך נגיש יחסית, רק שלוש שעות נסיעה מבתי הקזינו של אטלנטיק סיטי. זהו בלוקבסטר מפוצץ אקשן, עם תסריט הזוי אבל ללא בימוי, כמעט. 

הכישורים שתצטרכו במרוץ הזה הם: ניווט בתנאי שטח קשים על ידי מצפן ומפת נייר בלבד (השימוש בשעונים חכמים, טלפונים חכמים, ואפילו מדי גובה – אסור). ניווט גם ביום וגם בלילה, תוך הימצאות בשטח ללא שינה במשך 60 שעות! תדרש יכולת טיפוס בעליות כמעט אנכיות בכמות מצטברת של כשני גבהים של האברסט, ויכולת לסבול קוצים באורך מספר סנטימטרים, שכינויים בפי דיירי המקום – "חכה רגע"… אם נתקעת באחד כזה, לא משנה לאן אתה ממהר, תצטרך לעצור ולתת לקוץ את הכבוד שהוא מבקש. לא מספיק לכם? את המסלול תמצאו בהסתמך על רשימת נ"צ שהורכבה על ידי איש, שחוש ההומור שלו נמצא במאבק צמוד עם סדיסטיות מתוחכמת, ותצטרכו לפענח הוראות כגון "לכו ישר עד שתרגישו שעוד מעט כבר לא יהיה ניתן להמשיך, אז תפנו שמאלה". 

יכולת אחת לא תצטרך וזאת היכולת לרוץ, שכן רובו ככולו של המרוץ הזה, בשל תנאי השטח שתוארו זה עתה, מתרחש בהליכה, לפעמים – הליכה איטית מאוד.

מיהו לזרוס לייק?

זהו המרוץ שנחשב לאחד ממרוצי השטח הקשים בעולם ויש שיגידו – הקשה ביותר: הבארקלי מרתונ'ס (Barkley Marathons). מרוץ זה הינו פרי דמיונו הפורה של גארי קאנטרל, הידוע בכינויו "לזרוס לייק". לזרוס הוא שמו של איש מהברית החדשה, שהוקם לתחיה על ידי ישו. המוטיב של תחיית המתים אכן מככב לא מעט ביצירותיו של גארי קאנטרל, שכן, תבינו, גארי הוא אומן, אבל הקנבס שלו הם הפארקים והיערות של מדינת טנסי בארצות הברית, והמכחול שלו הוא הסבל האנושי.

גארי קאנטרל, שגר לא הרחק ממקום בו מתקיים המרוץ, פארק בשם Frozen Head (ראש קפוא) קיבל את ההשראה למרוץ מסיפור בריחתו מהכלא של ג'יימס ארל ריי, רוצחו של מרטין לות'ר קינג. ריי, אשר היה כלוא בבית הסוהר שנמצא בקרבת הפארק, הצליח להימלט מקוטלי בית הסוהר, אבל לא מתוך היער שמקיף אותו. ריי נמצא לאחר כ-60 שעות על ידי כלבי המשטרה, במרחק זעום של כ-13 ק"מ ממקום כליאתו. משצפה בסיפור בטלוויזיה אמר גארי שהוא בזמן הזה היה מצליח לעבור 100 מייל לפחות.

גארי קאנטרל בצעירותו

 

בארקלי מרתונס הראשון הוכתר כהצלחה

באותה תקופה, שנות ה-70 המאוחרות, גארי היה רץ אולטרה בולט בתחום שרק החל להתפתח אז, והוא ידע על מה הוא מדבר. הרעיון של מרוץ שכזה נתקע כנראה במוחו, וכך, ב-1986, התקיים המרוץ בפעם הראשונה. נכון לאותו רגע, המסלול הורכב מ-3 לולאות באורך של בערך 20 מייל. באופן מסתורי, ובניגוד מוחלט לחוקי הפיזיקה, במרוצת השנים קטעים שונים ומשונים התווספו ללולאה זו, אבל אורכה המוכרז נשאר כפי שהיה – 20 מייל. אף אחד, כולל גארי עצמו, לא הצליח לסיים את המסלול בזמן שהוקצב לכך – 24 שעות וקאנטרל הכריז על התוצאה כ"הצלחה מסחררת מכל הבחינות".

השנה בה הפסיד המרוץ

גם בשנה הבאה, 1987, אף אחד לא הצליח לעלות על הפודיום, לא שהיה פודיום. בימים מוקדמים אלה הליך ההרשמה היה פשוט – כל מה שהיה לעשות הוא להרים טלפון לגארי, ולשלם את דמי ההרשמה בסך 50 סנט – סנט אחד לכל מייל ריצה. אך המרוץ המוזר החל תופס תאוצה. ב-1988 כבר 19 משתתפים ניסו את מזלם מול הרי הטנסי, והפעם אחד מהם, בשם אד פורטו, שזכה לכינוי פרוזן מאת גארי קנטרל, אף הצליח לסיים, וכך בארקלי קיבל את המנצח הראשון שלו. 

מה יש בשם?

אפרופו כינויים, לכל אחד ממשתתפי הבארקלי יש אחד. מנהל המרוץ הוא כאמור "לזרוס לייק", וכינוי זה נדבק כל כך חזק לנושאו, שיש אנשים שחושבים שזהו שמו האמיתי. חברו ושותפו קארל הן הוא "כלב פרא", אד פורטו הוא "פרוזן", והיה כך הרבה לפני שסרט בשם זה הגיע לבתי הקולנוע. בנו של "כלב פרא" הוא דייב "סכנה", ולו תפקיד מיוחד בסיפור של המרוץ, והן הלאה, והן הלאה, כל "בתול" (כלומר, רץ, שמגיע לרוץ בפעם הראשונה את הבארקלי) מקבל כינוי מאת גארי, או מאת אחד מהרצים המנוסים, וכך הוא נקרא מעתה והלאה, כאילו התקבל לאיזה כת מוזרה.

אבל לא רק משתתפי המרוץ זכו בכינויים, אלא גם נקודות ציון שונות ומשונות של המסלול, שאומנם משתנה במעט משנה לשנה, אבל שומר בקפידה ואהבה את פניניו העיקריים. לכל נ"צ שכזה יש שם שכל משתתף מייד מתחבר אליו אם לא בהבנה ישירה, אז ודאי דרך הקרביים. כך מופיעים על מפת המסלול נקודה שקרויה "תצפית האשכים" (testicles spectacle), תעלה בשם "בת זונה של תעלה" (son of a bitch ditch) וגם מקום בשם "ההילטון של לימכר", גומחת יער בה אחד המשתתפים הקבועים בילה לילה אחרי שאבד את דרכו בחשכה, מתחת לשמכת מילוט.

הכת של בארקלי

איזה כת יש בלי טכסים? בבארקלי יש הרבה: שער הזינוק והסיום הוא שער צהוב של הפארק, והמשתתפים רשאים לעבור מסביבו, או מתחתיו, או אפילו, אם חפצה בכך רוחם, לדלג מעליו. לא כדאי: מומלץ לשמור את הכוחות למסלול עצמו. מסביב לשער זה מתאספים הרצים שעה לפני הזינוק מששמעו את גארי תוקע בקונכייה, שכן לפני כן אין יודעים את שעת הזינוק המדויקת, מה שמוסיף קצת אתגר פסיכולוגי. 

הסימן לזינוק עצמו- הדלקת סיגריה. דמי ההרשמה נשארו זעומים, אבל בנוסף כל רץ "בתול" אמור להביא לוחית רישוי ממקום מגוריו, אותן גארי תולה בגאווה מסביב למטה שלו (שולחן שמוצב מתחת לסככה לא הרחק מהשער הצהוב) לפני כל מרוץ. 

אין די בכך, וכל רץ שמבקש להשתתף במרוץ, שבמרוצת השנים נהיה מבוקש מאוד, חייב גם לכתוב חיבור שנושאו הוא – "למה מגיע לי לרוץ בבארקלי", לכן תוסיפו לרשימת הכישורים שלהלן גם כתיבה יוצרת. רק כ-40 זוכים מאושרים מקבלים את מכתב התנחומים, שמהווה אישור הקבלה למרוץ. 

התזונה שמארגני המרוץ מספקים לרצים הוא עוף קפוא, שסופק עד לאחרונה על ידי בארי בארקלי (כן, זה שהמרוץ נקרא על שמו), חברו של גארי ובעל חוות תרנגולות בקרבת המקום. הרצים אמורים לטגן את הציפור הקפואה על הגריל, ולשים עליה רוטב ברביקיו תוצרת מקומית בעזרת אצבעותיהם – על כך שמה של המנה: "עוף דיגיטלי" – זה משחק מילים שמבוסס על כך, שהמילה דיג'יט פירושה במקור "אצבע". 

בארקלי מרתונס

מושג נוסף שמוכר לכל משתתפי הבארקלי הוא "דרך הפורשים"- זו דרך עפר איכותית, שחוצה את כל הפארק, אבל היא אינה חלק ממסלול המרוץ מפאת היותה קלה מדי. 

לכבוד כל רץ שפרש באמצע המסלול, וחזר למחנה בדרך זו (וזהו גורלם של הרוב המוחלט של המשתתפים), מושמעת מנגינת חצוצרה על ידי דייב "סכנה". זו מנגינה הקשורה בהווי האמריקאי להלוויות צבאיות. 

כל רץ שיוצא ללולאה מסביב לפארק מקבל מספר חזה חדש, ובמקום לעבור מעל שטיח אלקטרוני, עליו למצוא באמצע היער 13 ספרים חבויים היטב, ולתלוש מכל אחד עמוד שמספרו כמספר החזה. דפים אלה יש להציג לגארי בסיום הלולאה. לספרים אלה יש שמות הולמים, ואפשר לדמיין את צחקוקו של גארי, כאשר הוא נובר בחנויות ספרים משומשים בחיפושיו אחרי הספרים שיושחטו במרוץ הבא- כגון "אבודים ביער", או "משימה של שוטים". 

והרשימה עוד ארוכה: רבים ממשתתפי המרוץ, שנוצחו על ידי הבארקלי, חוזרים שוב ושוב, חלקם בשביל לנסות את מזלם מול היערות הקפואים והאדישים של טנסי, וחלקם בשביל סתם להיות ביחד, ולאכול את העוף הקפוא של בארי בארקלי, והם דואגים לשמר ולטפח את ההוואי המיוחד שנוצר סביב האירוע.

בארקלי

 

הראשון שהצליח והשפעתו על המרוץ

בחזרה לסיום של בארקלי מודל 1988, אז אד פורטו הצליח לעשות את הלא יאומן ולרוץ את המסלול הקשה הזה ב-32 שעות, מתחת להגבלת הזמן הרשמית. אד ציפה לקבלת פנים חגיגית, בפועל, רק אשתו של קארל הן, קאת'י, רצת אולטרה גם היא, חיכתה שם עם שני ילדיה, וגארי, שאולי הופתע שמישהו הצליח לסיים את המפלצת של מרוץ שיצר, הצטרף מאוחר יותר, והעניק לאד את גביע הבארקלי (גביע שהועבר בין מסיים למסיים במשך כמה שנים עד אשר הלך לאיבוד). 

תגובתו של גארי להישג הייתה מפתיעה אולי רק את מי שלא מכיר אותו: המרוץ, לדעתו, נהיה קל מדי, אז הוא הוסיף קצת קושי: במקום 3 לולאות של 20 מייל לכאורה, המרוץ גדל והפך להיות מורכב מ-5 לולאות, ובכך קיבל את צורתו הנוכחית: 3 הלולאות הראשונות, שבעבר היוו את המרוץ כולו מעכשיו נקראות "הריצה הכיפית" (the fun run), והן מתנהלות בכיווני הקפה מתחלפים מה שכמובן מקשה על הניווט. מפאת אורך המרוץ, כל משתתף זוכה לרוץ גם ביום, וגם בחושך. 

גארי לקח בחשבון, שמרבית הרצים המנוסים ברזי הבארקלי נוהגים לרוץ בזוגות, או אף בצוותים גדולים יותר. לכן כעת מעטי הסגולה שיסיימו בזמן את הלולאה הרביעית, ויהיו משוגעים דיים להמשיך, ירוצו לבד: הראשון יבחר באיזה כיוון להתחיל, וכל רץ הבא אחריו יצטרך להתחיל בכיוון הפוך מקודמו.

עד לשנת 2017 רק 15 רצים סיימו את המסלול המלא של 5 לולאות, כאשר אחד הצליח לעשות זאת פעמיים, ואחד בלבד – ג'ארד קאמפבל – 3 פעמים. ואם חשבתם שהמרוץ נרגע קצת ושבע מלאכול את ילדיו – טעיתם: בשנתיים האחרונות אף אחד לא סיים את המסלול.

ספרים וסרטים

יש הכל במרוץ הזה – הרקעים, הדמויות הססגוניות, הסיפורים, המאבקים העצמיים – בשביל להוות תסריט לסרט מצליח, או עלילה לספר. ואכן כאלה נוצרו. לפחות חמישה ספרים נכתבו על ידי הרצים עצמם – ביניהם ספרו של אד "פרוזן" פורטו, ושל לימאכר (זה שנתן את שמו למלון ההילטון). עוד 3 ספרים מעתה של קאת'י הן וסרטים גם ישנם – ביניהם סרט תעודה שצולם ב-2012. זו שנה בה מספר שיא של 3 רצים שסיימו את המסלול ושמו "בארקלי מרת'ונס – מרוץ שאוכל את ילדיו". לאחר שצפיתי בסרט זה פעמיים, אני סבור שמגיע לסרט זה אוסקר לפחות בשתי קטגוריות. גארי קאנטרל, האין הוא לזרוס לייק, הוא המועמד שלי לתפקיד השחקן התומך הטוב ביותר והפרס לשחקן הטוב ביותר מגיע לפארק הפרוזן הד, שבמדינת טנסי.

אהבתם? הצטרפו לניוזלטר השבועי, נהייה בקשר…

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

סרט נוסף: