Fastpacking הוא החיבור בין טרק מהיר וארוך לריצת אולטרה. אפילו בדקטלון (בחו"ל) יש מחלקה נפרדת לעניין. ודים לינצקי וחברים יצאו לסיבוב כזה באלפים.

מאת: ודים לינצקי
צילום ומסע של: חמי ויינגרטן, אריה פישלר, ליאור וייס, מור גלברט, ודים לינצקי
פורסם במקור בבלוג האאוטדור והטיולים שלנו: outpanel.co.il

בהילוך איטי מול הילוך מהיר

כבר יצאתי לכמה טרקים רב יומיים עם כל הציוד עליי (ללא ציוד לינה), וגם עם חברה שמעבירה תיקים בין הבקתות/המלונות ואני רק עם תיק יום. אבל הבנתי שזה לא ממש מאתגר אותי: הנופים היו מעלפים והשבילים ציוריים, אבל תמיד בסוף היום הרגשתי שלא גירדתי את גבול היכולת שלי להתקדם בשטח. הרגשה הייתה כאילו הכל מתנהל בהילוך איטי. באותן השנים התמקדתי גם בריצות שטח למרחקים ארוכים וחשבתי לעצמי שיהיה מעניין לשלב בין השניים: Fastpacking. מסתבר שכתב OUTPANEL אריה פישלר כבר עשה את מה שאני חולם עליו שנה קודם לכן ומתכוון לצאת להרפתקה דומה גם השנה. ברור שביקשתי להצטרף. 

Fastpacking

הציוד ב- Fastpacking

מכיוון ש Fastpacking הוא שילוב של ריצה והליכה מהירה (power hiking), זה מאפשר לגמוא הרבה יותר מרחק מאשר בטיול הליכה אך מצריך התארגנות מיוחדת עם ציוד, שהוא על הצד הקל (על גבול ה- ultralight) של ציוד ריצה. 

ריצה היא ענף הספורט עם מעט ציוד ובארץ בד"כ אין צורך במטען רב. תיקי הריצה שמשתמשים בהם ברגיל הם יחסית קטנים. יוצאי דופן בעניין הן ריצות מדבר ארוכות שבהן עיקר הנפח של התיק תופסת שקית או בקבוקי מים ואוכל. ב-Fastpacking התמונה שונה: מדובר בתיקי ריצה קלים מאוד של כ-6 ק"ג (20-25 ליטר), הכוללים 2 סטים של בגדי ריצה (2 סטים קצרים ו-2 ארוכים), מעיל, מכנס וכפפות גשם קלות ומיוחדות, ציוד היגיינה בסיסי (משחה ומברשת שיניים, שמפו/סבון למקלחת וכביסה בערב, אמצעי נגד שפשפות) מעיל קל לערב, פנס ראש קטן, עזרה ראשונה ולפחות 500 קלוריות של מזון לחירום. לא מעט דברים מתוך הרשימה הייתי חייב להשלים. 

ניסור עליות (הכנה פיזית)

ציוד הוא החלק הפשוט של כל ההכנות. החלק היותר מאתגר הוא הכנה פיזית למסע. איך מתכוננים למרחקים של 30-35 ק"מ ביום ידעתי, אבל מה עושים עם הגובה? איך אפשר לתרגל צבירה/איבוד גובה של 2000 מ' ביום בארץ? גם לזה היהודים המציאו שיטה ואני נתתי לזה שם – "ניסור עליות". לוקחים את העליה הכי גדולה והכי קרובה לאזור המגורים ופשוט "מנסרים" אותה הלוך וחזור לצבירת גובה. זה אחד הדברים הסיזיפיים והמשעממים שאפשר לעשות, אבל בלי זה יהיה קשה מאוד לדמות יום טיפוסי בהרים. בתור ריצה מסכמת אפשר לעשות טיפוס לחרמון, שהוא הכי קרוב לחלק (!) מיום טיפוסי בהרים בחו"ל. אחרי שסגרנו תאריכים לטיסות ופתחנו קבוצת whatsup ייעודית (אחרת איך נחפור אחד לשני?), כל אחד בדרכו המתין והתכונן לאתגר.

המסלול

המסלול היה אמור לעבור על תוואי המירוץ הרב יומי Tour de Monte Rosa. מדובר על אחד המסלולים היפים והמאתגרים שיש לאלפים האירופאים להציע ל Fastpacking: כ160 ק"מ על 13,000 מ' טיפוס מצטבר, עם נקודה גבוהה של 3296 מ'. 

תכננו לכסות חלק גדול מהמסלול המקורי, אבל בגלל חורף ארוך ומושלג ידענו שחלקים גדולים מהמסלול ספק אם יהיו עבירים ללא ציוד אלפיני מיוחד שאין לנו. החברה חיפשו כל בדל מידע שיכול לתת תמונה בזמן אמת על מצב השטח – גם ברשתות החברתיות, גם אצל רצים מחו"ל שנמצאים באזור ואפילו אצל בעלי הבקתות. השתדלתי לא להפריע בתכנון, כי לא באמת יכולתי לתרום משהו בגלל חוסר הניסיון שלי. למרות כל המאמצים ועם כל איסוף המודיעין שנעשה, בשבוע שבו יצאנו חלקים מהמסלול עדיין לא היו פתוחים רשמית.

הוכנו כל מיני תוכניות מגירה למקרה ונגלה בשטח שאין אפשרות להתקדם ואף הוכנו מסלולים חלופיים באזור אחר, אם נגלה שהמצב קשה אף יותר. בפעם האחרונה שהייתי בכזו אי- ודאות היה לפני 25 שנה כשעליתי ארצה. ידעתי אז רק לאן אני טס, אבל לגבי מה קורה אחרי שאני נוחת לא היה לי מושג. 

תחילת המסלול. שוויץ.

נחתנו בשוויץ יחד עם כל חוסר הוודאות שהייתה לנו. חום של 34 מעלות בנקודת ההתחלה המתוכננת שכנע אותנו לדלג ברכב על מקטע ריצה של 10 ק"מ בעמק שהיה ספק מוצל והתחלנו בטיפוס קצר, תלול ומאוד טכני לבקתה הראשונה שלנו. גם בגובה שממנו התחלנו (1400 מ') החום הכביד מאוד ולמרות המרחק הקצר (4.5 ק"מ) קיבלנו טעימה מתובלת היטב של מה שאנחנו הולכים לאכול במשך 5 ימים. 

מסתבר שהיום שבו הגענו לבקתה (Europahutte, 2200 m) היא נפתחה להרצה לראשונה לעונה ואנחנו יחד עם עוד כמה מטיילים היינו הראשונים להתאכסן בה. כביסה זריזה, מקלחת עם אסימון שנותן 2 דק' של מים זורמים, ארוחת ערב שוויצרית טיפוסית עם 3 מנות לפי הספר והולכים לישון. על מנת לנצל כמה שיותר את השעות היותר נעימות של היום, הוחלט למחרת לצאת עם אור ראשון, ב-5:30. מי קרא לזה חופשה? קשוח…

פאסטפאקינג

מנה גדושה של שוויץ ו- Matterhorn

השליש הראשון של המסלול עבר דרך החלק הדרום-מערבי של שוויץ. למרות כל האיומים ואזהרות, שום דבר לא היה חסום ולא הגביל את התקדמותנו. שלג היה נראה רק מרחוק והטבע מסביב היה בשיא פריחתו. אחרי ארוחת בוקר לאור פנסי ראש, כשבחוץ עוד חשוך, התחלנו את המסע האמיתי בגובה 2200 מ'. עברנו מעל עמק על גשר תלוי שהוא הארוך בעולם: Charles Kuonen Suspension Bridge. הוא באורך של 494 מ' ובגובה של 85 מ'. ומשם קרוב ל-5 שעות זיגזגנו מסביב ל-2200 מ' בדרך ל-Zermatt, שמולנו כל הזמן מדגמן הר Matterhorn שכולנו מכירים מאריזות של טובלרון. 

ככל שהתקדמנו במסלול, ההר ניצב בפנינו במלוא תפארתו מזוויות אחרות, עד שהיינו ממש למרגלותיו. עיר התיירות לאוליגרכים Zermatt פגשה אותנו מנומנמת קמעה ואחרי ששילמנו מחיר הזוי לחלוטין על אומלט שוויצרי פשוט (קרוב ל-70 ש"ח!), המשכנו הלאה בטיפוס. 

פאסטפקינג

גשר הולכי הרגל התלוי הארוך בעולם

היום היה ארוך ומתיש (מעל 10.5 שעות רגליים נטו) והחלק האחרון של 32 ק"מ על 3300 מ' טיפוס בעליה מפרכת ולא נגמרת בשלג רך וקורס. קושי הליכה בשלג כזה אינו דומה להליכה בדיונות של חול ים. זה יותר סוחט, מתיש ומייאש. לבקתת Gandegghutte, שהייתה גובה 3030 מ' עם נוף לקרחונים למרגולות רכס הרי מונטה רוזה, הגענו ממש על אדי כוח. כמה גדולה הייתה אכזבתי שנודע לי שהבקתה היא ללא מקלחת (חשבתי בהתחלה שצוחקים עליי) ועם מחיר מאוד "עממי" לבקבוק מים של 1.5 ליטר – כמעט 50 ₪! לא ניתן היה למלא מים מהברז, כי היו אלה מי שלגים מופשרים ולא מסוננים… זה היה ללא ספק אחד הימים הקשים ויחד עם תנאים מינימליסטיים ואוכל לא טעים, זה לא ממש תרם להתאוששות.

Fastpacking

המטרהורן בשוויץ

עוברים לצד האיטלקי- מלחמת האחיזה

אחד מפרטי הציוד שלא הצטיידתי בו ולמען האמת גם הכי זלזלתי בו, היו crampons – תוספות עם חודים לנעליים לשיפור אחיזה על קרח. לעומת כל שאר חברי למסע, אני נולדתי בצפון מדינת פטיש ומגל וכמעט 20 שנים מחיי חייתי בחורף כמו שחורף צריך להיות. אף אחד לא התרגש מ – 20 מעלות מתחת ל-0 בחורף בעיר שבה גדלתי ולכן כל סיפורי השלג ששמעתי שנפגוש במסע די הצחיקו אותי. לא מפחידים סנדלר עם נעל. לפחות כך חשבתי. בפעם הראשונה שפגשנו שלג קפוא הייתה כשהתחלנו שוב עם אור ראשון בטיפוס על קרחון לכיוון מעבר גבול עם איטליה – Theodul Pass. תחילת הטיפוס היתה על מסלול סקי עם קראסט של קרח בוקר. למרות שהייתי היחידי ללא crampons, את העליה צלחתי בכבוד וללא החלקה. מדהים כמה אחיזה אפשר לקבל בעליה מנעל ריצת שטח רגילה!

בשיא הגובה של כל הימים – 3296 מ', נפרדנו משוויץ חמורת הסבר ומקליטה סלולרית בכל חור והתחלנו ירידה לצד האיטלקי שהיה עדיין בצל והשלג בו היה עוד קשה. כל אנשי הקראמפונים חגגו בירידה בריצה. כאן נפל לי האסימון לגבי חשיבות הקראמפונים, בעודי שוקל כל צעד, מחליק מדי פעם ומתפלל לאלי האחיזה האיטלקיים. קראמפונים יכלו לעשות את חיי הרבה יותר קלים בקטע הזה. למדתי לקח לעתיד.  

אחד הדברים הנוספים שהתרחשו היה שברגע שחצינו את הגבול בין שוויץ לאיטליה, נפרדנו מ-Matterhorn ופגשנו את… Cervino. מסתבר שעבור האיטלקים השם Matterhorn לא בא בטוב והם החליטו לתת שם שמתגלגל יותר טוב על הלשון האיטלקית. כך אותו ההר קיבל שם נוסף מהצד האיטלקי – Cervino. אחרי חצייה של כמה מסלולי סקי, שהיו עדיין מושלגים, מעל עיירה ,Breul Cervinia עצרנו לתדלוק וקפה איטלקי אמיתי ראשון בתחנת רכבל.  

ניווט בשלג או ההבדל בין רצוי למצוי

כשיושבים על תכנון המסלול ורואים סימוני שבילים על המפה, שאלת הניווט לא עומדת על הפרק. זה מערב אירופה והכל חייב להיות מסומן ומשולט בשטח. בכל מקרה, מעלים את כל המסלולים על השעונים ונסתדר. מה כבר יכול להיות? כך חשבנו. המצב בשטח הפתיע אותנו.  

אכן כל המסלולים מסומנים בשטח… בגובה השבילים (על אבנים), אבל מה עושים כשהמסלול כולו קבור עמוק מתחת ל-2 מטר שלג? כמות השלג הייתה עד כדי כך גדולה, שבאזור של 3000 מ' ראינו עמוד עם שלטי סימון המסלול מכוסה לגמרי בשלג בעומק של יותר מ-2.5 מטר! 

גם כשרואים קו על מכשיר הניווט, הדיוק של הכיוון יכול להיות של כמה עשרות מטרים לכל כיוון. בהרים המרחק הזה עלול להיות גורלי. זה יכול להיות הבדל בין צעידה בשלג רך לבין נפילה לתוך נחל קפוא מתחת לכיסוי שלג דק. מכאן ועד לחילוץ מוסק עם היפותרמיה המרחק מאוד קצר. 

בהתחלה, ההליכה בשלג מרגישה מגניב – בכל זאת, לא משהו שעושים בארץ. אחרי יותר מ-4 שעות של הליכה שכזאת – מאוד איטית ומתישה, בתוך שלג דייסתי וקורס, זה מפסיק להיות אטרקציה. בשלב הזה, כל הנעליים מלאי מים גם בגלל השלג וגם בגלל כמות מאוד גדולה של נחלים שחוצים בדרך. עור כפות הרגליים הופך כולו קמטים, כמו אחרי שהייה ממושכת בבריכה. בשלב זה כבר לא משנה האם ללכת בתוך הנחל, או לנסות למצוא דרך לדלג מעל המים. נרטבים רק פעם אחת.

במהלך ניווט מכשירים וגישושים חלק מאיתנו שקעו עד המותניים והיינו צריכים להירתם לעזרתם. חוויה מלחיצה מאוד בגלל חוסר הידיעה של מה גובה השלג מתחתנו והכי חשוב – מה מסתתר תחתיו. כאן בפעם הראשונה התנסתי בירידה בגלישה על האחוריים. חוויה מפוקפקת והרשמים לא מעודדים – השלג קשה ומגורען ומעבר ללקרוע לי את הטייץ, הקפיא ואילחש אצלי אזורים נרחבים שלא נרחיב עליהם.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

רכבל זו לא מילה גסה

גמישות ויכולת אלתור בשטח התגלו כתכונות מאוד חשובות עבור המסע שלנו. אחרי כמה ימים מתישים של יותר מ-10 שעות רגליים נטו בכל יום, גילינו שאנחנו לא עומדים בלוחות הזמנים שהצבנו לעצמנו. בלב כבד (לפחות עבור חלק מאיתנו) החלטנו לדלג על מעבר הרים אחד ע"י שימוש ברכבלים, מה שקידם אותנו משמעותית. מי מהקוראים שהוא רוכב שטח, זה שקול להורדת רגל בקטע טכני במסלול רכיבה. 

מבחינתי, לא ראיתי בשימוש ברכבלים שום דבר פסול, בהינתן לוחות הזמנים הקשוחים שהצבנו לעצמנו. כמובן, במידה והיה לרשותנו עוד מספר ימים, הייתי מעדיף ריצה רצופה.

הגובה

זה עניין מאוד אישי וכל אחד חווה את זה בגובה אחר. פיזיולוגית מה ששולט בזה בגוף שלנו זו כמות כדוריות הדם האדומות וכמה מהר הגוף "מתארגן" לייצור מוגבר שלהם ברגע שמטפסים לגובה. אני גיליתי שהקושי אצלי מתחיל כבר מעל גובה 2200 מ'. אני מתחיל להתנשף כמו כלב עם לשון בחוץ ועוצר כל כמה עשרות מטרים. תחושה מאוד מוזרה ולא מוכרת של אפיסת כוחות מאוד מהירה אחרי כמה עשרות צעדים, גם כשאני לא ממש עייף פיזית. מה שמוזר בזה הוא הדופק היחסית נמוך שבו זה קורה. זה קצת מזכיר תחושת שכרות – כאילו הכל כרגיל מסביב והגוף הוא אותו הגוף, אבל הוא מגיב לבקשות של המוח בצורה לא עקבית. 

אחרון ודי. חוזרים לשוויץ

היום האחרון היה הכי קצר, אבל גם הכי מסוכן. הוא כלל מעבר הרים קשה ומסובך Passo Moro שבימים כתיקונם לא פשוט גם ללא השלג והשנה, בגלל חורף ארוך ומושלג, היה כולו מכוסה שלג. שיפועים של 45 מעלות על מדרון עם 2 מ' שלג במקומות מסויימים לא באים בקלות. החלטנו לעבור את החלק הקשה יחד עם קבוצת טרקרים גרמניים שהתידדנו איתם בבקתה האחרונה. הם הכירו את המסלול המקורי והציעו לנו חלופה שהייתה אומנם קצת יותר ארוכה, אבל פחות מסוכנת. 

יצאנו ביחד בבוקר ומהצד היינו נראים כמו שיירת מחקר בינלאומית שהתקדמה לאיטה מגששת בצעדים קטנים ומדודים בשלג העמוק. בשלב מסוים אחד מאיתנו איבד סבלנות, התיישב על האחוריים וירד חצי מדרון ישר, מלווה בצהלות שמחה. הגרמנים לא ידעו איך לאכול את מה שהם ראו. זה היה כל כך חשיבה מחוץ לקופסא עבורם, שהם השתתקו לרגע. אחרי הראשון, כולנו בסוף השלמנו את הירידה התלולה על אחוריים ואז הגרמנים "נשברו". הראשון מהם ירד בהיסוס קל על אחוריו ואחריו גם באו כל השאר. גילינו להם עוד אפשרות של ירידת מדרון שכנראה פחות מקובלת באזור.

עם הזמן למדנו לזהות (בוודאות לא גדולה אומנם) את המקומות שהשלג בהם קשה יותר ולא קורס תחת משקל של בן אדם ולקראת הסוף אפילו הצלחנו לרוץ חלק מהירידה הפחות תלולה.

ככל שירדנו ומד הגובה התקרב ל-2000 מ', הטמפרטורה עלתה ויחד עם עייפות מצטברת של 4 ימי טרק ריצה, עברנו לגמרי להליכה מהירה עם דילוגים קצרים לריצה איטית. מעבר הפס היה גם מעבר הגבול בחזרה מאיטליה לשוויץ. 

מסקנות ותובנות – הציוד

אני הלכתי על מינימליזם: התיק שליווה אותי היה של 25 ליטר והיה עמוס ברמה מאתגרת. האתגר היה כל פעם להכניס בחזרה את מה שהוצאתי. כל פעם כשהאבזם היה נסגר, זה היה מפתיע אותי מחדש. פשוט נס. מרוב שלא היה מקום בתיק, לא עמדה השאלה – האם לקנות משהו או לא? ברור שלא, כי אין מקום להכניס אפילו דף נייר. במקרים בודדים, כשידענו שרוב היום לא נפגוש ציוויליזציה, קנינו כריכים וביקשתי מאחד החברה מהקבוצה לקחת את שלי. 

למרות שלא השתמשתי ברוב הביגוד החם שהבאתי, לא עלה בדעתי שיכולתי להשאיר אותו בארץ. מזג האוויר בהרים מאוד לא יציב ומקרי חירום לא מסתכמים רק בשקיעה בשלג לכמה דקות. חשוב מאוד לא לוותר עליו! חוויתי יחסים אינטימיים עם כל הציוד. הרגשתי על בשרי מה זה לרוץ 10 שעות עם רגליים רטובות ואיך זה מרגיש פתאום להחליף לגרביים יבשות, או אפילו סתם לשבת 10 דקות עם רגליים יחפות ולתת להם להתייבש. 

למדתי להשתמש במקלות, שהפכו עם הזמן לחלק מהגוף שלי. בשלג היה חסר לכולנו תוספת לדוקרן המקל שמונעת את שקיעתו  – snow basket ולא פעם הייתי צריך לחלץ מקל תקוע מתוך השלג.  למרות שהפעם הצלחתי להסתדר בלעדיהם, לפעמים הבאות, במידה והמסלול יהיה עם קרח, שווה לשקול לקחת קראמפונים. אחד הדברים החשובים שלמדנו במהלך ימי הריצה הארוכים בהרים, בגלל מפגעי הרטיבות ברגליים, הוא להחליף לגרביים יבשות ברגע שהשטח מאפשר זאת. 

האנשים

אינני אוהב להכליל, אבל לרוב כל השוויצרים שפגשנו היו, איך נאמר זאת בעדינות, פחות נחמדים. חלק מהם היו ממש חמורי סבר ובודדים מהם אף עוררו אצלי שאלה קלישאתית – האם יש להם עד היום בארון בגדי SS מגוהצים עם מהדורה מיוחדת של גרסת כיס של Mein Kampf? אולי זה רק אני?

האיטלקים – עם חם וחביב שגם במצבו העצבני והמחומם, עדיין מצליח לעורר אצלי אמפטיה וחיבה. יחד עם אוכל פשוט וטעים, קפה כמו שקפה צריך להיות ומחירים שלא מכריחים אותי לקלל בשפת אימי, איטליה ללא ספק מקבלת אצלי דוז פואה. באורך פלא, ככל שהמקומות שבהם היינו היו נידחים יותר ופחות מתויירים, כך פגשנו יותר אוהדי ישראל. אני אישית הופתעתי לטובה.  אי אפשר היה לצאת להרפתקה כזו בשטח ללא אנשים שאני נהנה איתם וסומך עליהם וללא ספק מי שהיה איתי במסע – חמי, ליאור, מור ואריה – היו בני לוויה מצויינים למשימה.

Fastpacking על מסלול המונטה רוזה

  • סה"כ המרחק שגמאנו ב-4.5 ימים – 97 ק"מ
  • טיפוס מצטבר – 6810 מ'
  • ירידה מצטברת – 6248 מ'
  • במצטבר על כל הימים, כמעט יום שלם של הליכה בשלג. 

בטיול ה Fastpacking הזה נוכחתי שוב פעם לדעת מחדש כמה הגוף הוא מכונה מדהימה. כמה הוא יודע להתאים את עצמו למאמץ ולתנאים, לשלוף רזרבות כשצריך וגם לכבות את עצמו כשכבר אי אפשר יותר. לא פחות ממדהים שכל בוקר מחדש אני ממשיך, למרות שבסוף היום לפני לא האמנתי שאהיה מסוגל לעוד. אם יודעים לתפעל נכון את המכונה המדהימה הזו, לתת לה מנוחה שמגיעה לה, לתדלק אותה טוב ובזמן, היא תפתיע אותנו ביכולות שלה כל יום מחדש.

לא היה פשוט ובטוח לא היה קל, אבל נהניתי מלסבול, כי בדיוק בשביל זה באתי.