“מנהיגות היא פתרון בעיות. ביום שבו חיילים מפסיקים להעלות אליך בעיות זה היום שבו הפסקת להנהיג אותם. או שהם איבדו אמון שתוכל לעזור להם או שהם מסיקים שלא אכפת לך. שני אלה הם כישלון של המנהיגות” (קולין פאוול).
טור דעה מאת גורם ששמו שמור במערכת
אין לישראל מנהיגות בספורט
אפשר לטעון שיש מנהיגות אך במבחן התוצאה, משבר הקורונה מראה זאת כמו מגדלור בלילה בהיר. אפשר לטעון שזו אשמת הפוליטיקאים, אך טיעון כזה יהיה של אלו שאינם יודעים להנהיג ולקחת אחריות. לעומת זאת, אפשר בזכות המשבר הנוכחי למנות את החולי של מערכת הספורט. לדעתי, יש תקווה אך היא לא תגיע מלמעלה. במאמר זה אנסה להוכיח שהיא חייבת להגיע מלמטה. אציג את היעדר המנהיגות בצורה קצרה מלמעלה למטה עד לנקודה שבה אפשר למצוא את מי שצריכים לקחת אחריות ולשנות את המצב.
משרד הספורט
אפשר להאשים את משרד הספורט בחוסר מנהיגות אך פקידי המשרד מעולם לא הנהיגו את עולם הספורט. למעשה, המושג פקידים אינו משתלב עם המילה מנהיגות ומשרדי הממשלה אינם מקום למנהיגים. גם מנכ”לי המשרדים, כפי שראינו במשבר הנוכחי, אינם מנהיגים. יש חריגים ביניהם, אך מי שגדל כבירוקרט בתוך משרדי הממשלה אינו לומד מנהיגות מהי.
לכן אין תפקידם להנהיג. לפעמים יהיה זה מנכ”ל המשרד, לפעמים יהיה זה השר הממונה, אך מנהיגות שלא גדלה בתוך עולם הספורט, ולא מבינה לעומק ומתוך ניסיון אישי את הווית הספורט, את הדרישות המקצועיות ואת כל המעטפת סביב ספורטאים, מאמנים והצוותים סביבם, סיכוייה להתקבל כמנהיגות אמיתית אינם ריאליים.
מתוקצבי משרד הספורט
הפועל, מכבי ודומיהם המאחדים מספר אגודות רב ומקבלים תקציב משמעותי ממשרד הספורט, גופים אלו אמורים להיות המנהיגים הגדולים של משבר הקורונה. אך אוסף סיבות ותירוצים רבים הביאו אותם להיות מוטים ואינטרסנטיים כדי לשרוד מול משרד הספורט שמכופף את ידיהם ובעברית ישירה- הם מפחדים להנהיג.
מנהיג שמפחד להנהיג לא מייצר פתרונות. הוא נותן למשבר לנהל אותו וזה המצב שלנו. לא הפועל ולא מכבי הוכיחו מנהיגות כלשהי ולמעשה קולם לא נשמע ולא במקרה. השאלה שצריך לשאול כעת, מדוע הגופים האלו קיימים בכלל?
הוועד האולימפי, התאחדות איילת וגופי הספורט לבעלי מוגבלויות
גופים אלו הוכיחו היעדר מנהיגות משמעותי. האינטרס של הגופים הללו במו”מ מול משרדי הממשלה הוא כ-250 ספורטאי עילית שהם מקדמים לקראת המשחקים האולימפיים, משחקי העולם והמשחקים הפאראלימפיים. גופים אלו, שעליהם סומכים איגודי הספורט, על היעדר מנהיגותם ארחיב בהמשך, לא מתעניינים לטעמי ברמה מספקת בעשרות אלפי הספורטאים שצריכים את עזרתם מגיל הילדים, דרך הנוער עד מבוגרים. הם הוכיחו במשבר זה שאין הם מייצגים אותם אלא מתעניינים רק במה שיביא להם תהילה ובקרוב.
אין זה מפתיע שדווקא אנשים מסוימים הנחשבים מנהיגי המערכת השתתקו. אם לא די בכך, עצרו הפגנה שתוכננה מול משרדי הוועד האולימפי. מדוע לא לקיים הפגנה תוך כדי מו”מ ולשם שינוי להראות את עוצמת הספורט? עולה בראשי סיבה אחת משמעותית לשתיקה של יעל ארד ופונטי והיא התמודדתם על תפקיד יו”ר הוועד האולימפי הבא – הם מפחדים לעשות טעויות. אך מנהיג אמיתי לא חושב על התפקיד הבא בעת משבר. גם לא ספורטאי.
איגודי הספורט
כאן אין כשל אחיד. בין איגודי הספורט יש כאלו שנלחמים למען הספורטאים שלהם וכלל הספורטאים בישראל ויש את אלו שלא. גם כאן ניתן להסביר חלק מהכשלים המנהיגותיים:
יו”ר האיגודים – הם אנשים נבחרים. חלקם נבחר בזכות היכולות שלהם כמובילי אגודות וחלקם נבחר בצורה פוליטית ובתמיכה של הפועל ומכבי. כך או כך, כדי להיבחר ליו”ר איגוד לרוב צריך להיות פוליטיקאי טוב ולא מנהיג. אחד שיודע להתפשר ולא מי שגדל בספורט ויודע שכל משחק עושים הכל כדי לנצח. לעומת זאת, אלו שלא שכחו מהי מנהיגות מנסים להילחם, אך לצערי הם מעטים. הרוב הדומם פשוט שוכח שהם מייצגים ספורטאים והאמירה עסקנים כלפי כל אנשי הספורט נוצרה בגללם, ופוגעת באלו היודעים להנהיג.
חברי הנהלות של איגודים – לרוב אינם מעורבים במה שקורה “למעלה”. מנכ”לי האיגודים – כפופים ליו”ר האיגוד ולמדיניות שלו, וכמו כל מנכ”ל שלא מיישר קו, הם תלויים במדיניות.
ניתן לראות את ההתאחדות לכדורגל ואיגוד הכדורסל: יש להם יכולות וקשרים והם אינם “כפופים” לאף אחד מהגופים הנ”ל ולכן יכולים להשיג הישגים עבור עצמם. שאר מנהלי הספורט מקווים להשתמש בהישגים שלהם, אך זוהי לרוב תקוות שווא.
ראשי מחלקות ספורט של השלטון המקומי
קל לציין שרובם אוהבי ספורט, אך כמו אנשי משרד הספורט מעוגנים סביב בירוקרטיה והם חלק מהמערכת. יש להם עבודה טובה, פרנסה מובטחת ולמה להם לקחת סיכונים?
מנהיגות מלמטה
מי נשאר עבור הילדים, הילדות והספורטאים החובבים בישראל? מנהלי אגודות, מאמנים, הורים לספורטאים והספורטאים עצמם!
לוואקום המנהיגותי חייב להיות מענה בשטח: מאת כל אלו שלא יקבלו את “דין התנועה”, לא יהיו מוכנים להישאר בבית שאוכלוסיות אחרות מקבלות היתר לצאת. אם אין מי שלוקח מלמעלה, יש מי שיכול לקחת מלמטה – ברשתות החברתיות, בהפעלת קשרים בממשלה, בתקשורת ואפילו בארגון הפגנות המותרות על פי חוק. כך הצעירים ילמדו שאם פוגעים בהם במדינה דמוקרטית מותר לצאת ולהפגין ולהשמיע את קולם. אחרת אף אחד לא יעשה את זה עבורם.
האם המנהיגים רלוונטיים כאן?
האם הם מבינים שאם אנחנו רוצים את הטובים ביותר בספורט, חלה החובה עלינו להראות שיש כאן מצוינות שתמשוך אותם? האם הם מבינים שספורט על כל ענפיו, מביא תרופה ומניעה לבעיות רפואיות ורגשיות שיש לאדם בשל אורח החיים האינטנסיבי? אחרי היעדר התוצאות של המנהיגים הטבעיים, אני מקווה שיש מי שיבין שזה הזמן שלנו.
התוצאה, באם לא נעשה כלום, תהייה הסבר מצוין לטובים ביותר, צעירים ומבוגרים לעבור למקום בו הם ירגישו מוערכים וזה לא יהיה באחד מענפי הספורט. כי בימים אלו הספורט לא מוערך ולא שווה התייחסות.
