מה לשני ישראלים ולריצה אלפינית בטיפוס מטורף של 3500 מ’ לגובה של 4500 מ’ מאתגרים במיוחד, בשלג, בזוג? אבל הם מצאו את עצמם על קו הזינוק של המונטה רוזה- מהקשים במירוצי הסקייראנינג בעולם. יניב שושן ועידו דסה מספרים על החוויה:
המונטה רוזה סקיי מרתון היא המלכה הבלתי מעורערת של ספורט הסקייראנינג. זה המירוץ הראשון שנשא את תואר ״סקיי מרתון״ והתחיל את המסורת שהפכה להיות ספורט חדש וסבב מירוצים עולמי.
מה לשני ישראלים ולריצה בשלג, בזוג? זה מורכב ומצריך ניסיון אלפיני של שנים. האירופאים המנוסים טסים בירידה המדורדרת, קשורים בזוגות, מדגימים צוותים מתוזמנים ומגובשים שעולים ויורדים את ההר הנפלא הזה במאמץ מתוזמן. אחוות הרים מתומצתת ומקצועית. חלום.
אלגנטי זה לא
אם עד ההגעה לפסגת מונטה רוזה היינו מטפסים איטיים ומחושבים- מכאן ועד למטה הפכנו לילדים שעוברים ממתקן למתקן בלונה פארק פרוע ועצום. יש שתי דרכים לרדת מהפסגה:
- המקצוענים בעמידה – תוך מעין סקי על הנעליים.
- אנחנו – יושבים, עכוז על השלג, הרגליים פשוטות קדימה בניסיון נואש לווסת את המהירות, תוך מלמול תפילה ששום דבר כואב לא מתחבא בשלג.
המהירות שגלישה בישיבה- מייצרת כל כך גבוהה, שבשלב כלשהו רסס השלג שמורם מהרגליים מסתיר את שדה הראיה לגמרי. כל הפתגמים על מדרון חלקלק וכדור השלג נעשים פתאום מוחשיים מאוד. רק שעכשיו אתה הכדור. חשבנו שזה יהיה מהיר ומצחיק. אבל זה היה איטי ופתטי.
הנוהל היה כך: אני יושב על השלג ואוסף מהירות בלתי חוקית, לקראת העגינה אני מנסה להאט את עצמי עם הידיים על החבל והקרמפונים בשלג. מה שבדיעבד קורה זה שהרגליים ננעצות בשלג הרך, אני מתהפך עם הראש למטה, רק כדי לראות גוש רסס חמוש בחניתות קרבון וקרמפונים משוננים טס אלי במהירות, מתנגש בי ומסבך את שנינו בפלונטר ירוק של חבל טיפוס (היי עידו). גם בפעם הרביעית לא הצלחנו לעשות את זה אלגנטי יותר… במשך כל הזמן הזה עוברת לי מחשבה אחת- אני לא הולך להיהרג כאן, אבל כל תוצאה עצובה אחרת היא הגיונית בהחלט.
הדרך הכי טובה לשמור איתנו על קשר:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
לבסוף, כושלים בתחתית החבל והקיר פגשנו חבורה של מדריכים אלפיניים שהוצבו שם כדי לוודא שכולם מגיעים למטה בחתיכה אחת (די מפליא שזה היה עדיין מצבנו), אמרנו להם בהתנצלות ״ Not very elegant, we know” והם חייכו בסלחנות השמורה לפגישה עם לבנטינים מגושמים והלומי נפילות, Nobody does it elegant”. תודה על השקר הלבן כשלג. אנחנו מעריכים את זה.
השלג נעלם כשירדנו מגובה 2400. מורידים את הקרמפונים מהנעליים ומקפלים את החבל. חזרנו להיות רצי שבילים. הלבן מתחלף לחום ואז לירוק. הטמפ עולה ואנחנו מתקלפים בהדרגה משכבות הלבוש. המוח הזוחלי שלנו מתקשה בהתחלה להבין שעל המשטח החום והקשה הזה לא כדאי לגלוש וליפול כמו בשמונה השעות האחרונות. פגיעה אחת כואבת בסלע ונזכרנו.
View this post on Instagram
נחזור לקו הזינוק של מונטה רוזה
על קו הזינוק אנחנו קצת מתרגשים. שנינו. בודקים ציוד, שעון, ווסט, מזון, קרמפונים- סנדלי המתכת המולבשים על גבי הנעליים לשיפור האחיזה בקרח ושלג, יושבים יפה בחגורה אבל לא מחוררים את הבד העדין. ממששים את הכיסים כדי לוודא שזוכרים איפה הכפפות החמות, הבאפים לחימום הצוואר, מעיל הגשם בשליפה מהירה (לא כי צפוי גשם, אלא לשם הבידוד העדיף על זה של מעיל רוח דק). מוותרים על כובע חם, חולצה ארוכה ועליה קצרה, כדי לאפשר מודולריות ונידוף. גרבים גבוהות מצמר מרינו- ששומרות על בידוד גם כשהן רטובות. הכרוז סופר לאחור. אנחנו מתכנסים בעצמנו- כל אחד עם מחשבות אחרונות לפני הזינוק. ויוצאים לדרך.
הטיפוס ל-3200 מטר. הקאט אופ הראשון
הריצה עוברת בעיירה ודי מהר אנחנו מוצאים את עצמנו בסינגל צר ותלול ביער.החלק הראשון של המירוץ מאותגר בקאט אופ קשוח בתחנה בגובה 3200 מטר. בדרך כבר ברור שיש לנו פער בתחושה.
בעוד שאני בתחושת דחיפות ומנסה לעקוף בכל הזדמנות בתנועה הצפופה. עידו מאחור ונראה ששומר על כוחותיו… רק כשהגענו לחלקים התלולים והגבוהים, התברר לנו שהסיפור הוא שעידו לא מרגיש טוב, בשל הגובה והמחלה שהוא סוחב, וזה מאט אותו. עידו החל להשלים עם העובדה שהוא על “סוללה חלשה” ועליו לעבוד בעיקר עם הראש ולנסות להישאר צמוד אלי.
בתחנה בגובה 2400 מופיע השלג ואנחנו מונחים לנעול קרמפונים שמאפשרים לנו קצת יותר אחיזה על השלג במחיר של תחושה משונה על מדרגות הסלע. משם ההתקדמות על מיקס של שלג, נחלים, וסלעים רטובים. המדרון נעשה תלול יותר ויותר.
View this post on Instagram
הגענו בזמן לתחנת 3200 מטר! ידענו שזה הקאט אופ הגורלי. זה הרכבל הגבוה ביותר שמאפשר לרדת איתו מההר והמארגנים עושים כל מה שאפשר כדי לסנן את אלו שעלולים להיתקע בשלבים מאוחרים יותר. חששנו ממנו קצת ועכשיו אנחנו יודעים שאנחנו במשחק של הגדולים. יאללה למעלה! זה המקום לפרוס את החבל שהיה עד עכשיו מאוחסן בווסט של עידו, ולהצטייד במזון, כי מכאן התחנות דלילות ומינימליסטיות. אנחנו אוכלים משהו ובגדול מתארגנים נפשית להמשך. מתחיל להיות ברור לנו שזה רק החימום, למרות שטיפסנו כבר 2100 מטר אנכיים ואנחנו 3 שעות בעליה רצופה.
מונטה רוזה – גרף הגובה האימתני
ריצה בזוג מחובר לחבל
ריצה כזוג המחובר לחבל שונה מכל תנועה מוכרת לנו, יש בה כל כך הרבה משתנים שצריך לקחת בחשבון והיא צורכת אנרגיה ותשומת לב נוספת. החבל נועד לעצור נפילה של בן הזוג לקרברס, חריץ עמוק בשלג, והוא ציוד סטנדרטי באלפיניזם. למעשה מה שקורה הוא שהחבל מסתבך לרץ השני בין הרגליים כשהוא מתרופף ובולם את הראשון כל פעם שהוא נמתח, כך שהוא מצריך תיאום מהירות ותיקשורת רצופה. זוהי מיומנות שחייבים ויכולים להתאמן עליה לפני המירוץ, גם בשבילי הארץ.
מציאת בן זוג
אחד המחסומים הקשים זה למצוא בן זוג מתאים למירוץ הזה. השניים צריכים להיות בעלי שאיפות ויכולות בערך דומות. זה בצדק נראה אתגר מסובך להרבה רצים מצוינים שלא מוצאים בן זוג.
היה זה עידו שפרסם פוסט חיפוש שותף למירוץ, למונטה רוזה! ברור שהתנפלתי על ההזדמנות בצעקות אני! אני!! אני!!!. בלי לחשוב בכלל במה זה כרוך. והרי הוא גר באירופה. צעיר ומהיר ממני בהרבה. ובטוח שיהיו פה הפרשי יכולת אדירים. אבל עידו הרגיע אותי ואמר שהוא בא ליום טיול בהרים ואין לו שאיפות מעבר לזה. נו טוב.
לחצו לווצאפ השקט שלנו:
עידו מספר: “באופן ספונטני לחלוטין החלטתי לבדוק את השטח, לראות האם אוכל למצוא רץ שיצטרף אלי לתחרות המשוגעת הזו, רק בשביל שאוכל להבין עד כמה יהיה קשה למצוא שותף כזה לעתיד. אחרי שפניתי לכל רץ שטח אירופאי שאני מכיר ונענתי בדחיה מנומסת, החלטתי לראות מה קורה עם חבריי הרצים בישראל.
פוסט קצר בקבוצת הפייסבוק וכמה משוגעים התעניינו בהרפתקאה הזו. על מנת להירשם לתחרויות חייבים לשלוח למארגנים “קורות חיים” בריצה בשביל להוכיח כי הידע האלפיני והיכולת הפיזית לסיום המרוץ קיימים. כאשר יניב פנה אלי והבנתי שהוא רץ את המקצה הקצר שם בשנה שעברה, ויש לו רזומה שמן בריצות סקיירנינג – ידעתי שמצאתי את השותף למרוץ! עכשיו רק נשאר להשלים עם זה שאיכשהוא, בלי שממש התכוונתי, אני הולך להשתתף במונטה רוזה סקיי מרתון השנה.”
כותב הכתבה: יניב שושן
הקיר
די מהר אחרי תחנת 3200 מטר אנחנו מגיעים לקיר שלג מפלצתי. הוא בשיפוע 70 מעלות בערך ואנחנו נעים בין שעשוע להלם. פרוסים עליו 3 חבלים ואנחנו נקשרים אל אחד מהם. שני חבלים מיועדים למטפסים למעלה, ואחד ליורדים. כצפוי יש פקק בעליה. אין כאן סיכוי לעקוף ואנחנו מתקדמים כמו במעלה סולם עשוי שלג. לפתע הם מגיעים – הזוג הראשון בדרכו למטה. והם בדרך לעוד ניצחון (כל אחד מהם ניצח את המירוץ הזה כמה פעמים) ולשבירת שיא המסלול. הם פשוט טסים בירידה, יד אחת על החבל והשניה מחזיקה את המקלות. קשה להבין כמה זה מופרך לרוץ כל כך מהר על שיפוע שלג כל כך תלול. האמת שגם אנחנו לא הבנו את זה עד שלא ניסינו כמה שעות מאוחר יותר.
בין שיא גובה הקיר לבין הפסגה אנחנו נעים על מדרון מתון על רמה עצומה שמטפסת לגובה 4300 בערך. מסביבנו אין ספור מטפסים, מתחרים, גולשים. זה נראה כמו כוכב אחר, לבן על לבן. ובאופק- באוויר הצלול להפליא פרוסה כל שרשרת האלפים, ואולי כל אירופה. המראה הזה עם הידלדלות החמצן גורם לתחושה סוריאליסטית חלומית, שמופרעת מפעם לפעם ע״י נשיפה אימתנית של מגלשי סקי שחולפים לידנו במהירות על קולית בדרך למטה. לצערנו עידו במאבק שרידות מול ההיפוקסיה והשטח: “אני כבר מרגיש זומבי לגמרי. המוח נעשה נזלת, תחושה דומה לשכרות, מאחור, מנסה לעמוד בקצב ומדי פעם מבקש להאט. ממש יכולתי להרגיש איך המוח שלי מקבל פחות ופחות חמצן בדם בשביל להעביר מספיק לשרירים כדי שימשיכו לנוע. מצחיק לחשוב שערב לפני המירוץ צחקנו על זה שאם יניב לא יעמוד בקצב שלי אני אסחוב אותו איתי למעלה- בדיוק הפוך ממה שקרה”.
אימון צוות למונטה רוזה
זה ממש חשוב להתאמן ביחד בריצה עם חבל. להכיר אחד את השני. לחלק משימות. להבין את החוזקות והחולשות של כל אחד. אז זה יהיה קצר- לא עשינו. נפגשנו לאימון בחורשן. קצת דיברנו. עידו שבר שיא באיזה סגמנט. הסכמנו שיהיה בסדר, ופחות או יותר זהו.
…למרות הכל ולשמחתנו הגענו לפסגה. זה לקח הרבה יותר זמן מהתוכנית, אבל היא סוף סוף לפנינו. טור הנמלים שראינו מרחוק, מטפס על פרמידה של שלג הפך לאנשים. הקוביה הקטנה שבראש הפרמידה הפכה לבניין בן 4 קומות. בקתת ההרים הגבוהה ביותר באירופה: קפאנה מרגריטה. איך השם הזה מתגלגל יפה על הלשון. 4550 מטר מעל פני הים.
רוח קפואה מקבלת את פנינו על הפסגה. הבהונות בנעלי הריצה איבדו תחושה לפני שעה, אנחנו מקווים שהן ישרדו את היום הזה. שלושה מטר משמאל יש תהום של 3500 מטר שמובילה לעמק. גדר עץ כפרית וצנועה מסמנת את הצעד האחרון לפני התהום. אנחנו עומדים על הפסגה ומשקיפים על הרכסים המושלגים והמחודדים, חושבים לרגע שמזהים כמה פסגות מפורסמותֿ, אבל גם המחשבה הזו מתפוגגת מחוסר חמצן. כוס תה חם ואנחנו עפים משם לפני שהתא האפור האחרון במוחותינו ידעך בנעימות לערפל ההיפוקסיה.
יניב שושן ועדו דסה במונטה רוזה
הסתגלות לגובה היא המפתח במונטה רוזה
אם אתם רוצים להגיע למרוץ כזה, כדאי להתכונן להיבט שקשה להתכונן אליו בישראל באמצעים רגילים – שהות משמעותית בגובה. הדוגמה של שנינו במרוץ הזה מובהקת: האחד (עידו) צעיר ומהיר לא התאקלם וסבל מכך. השני (יניב) מבוגר ופחות מהיר מעידו – אבל בילה לקראת למרוץ כמה שבועות על הרים גבוהים בצרפת, מרוקו ואיטליה, הרגיש שגופו מוכן למירוץ.
אין ברירה: חייבים להיות די הרבה מעל גובה 3000 עם נגיעות ב4000 בחודשים שלפני המירוץ, וזה יורגש בהסתגלות לגובה ולשיפועים האופיינים למונטה רוזה. אלטרנטיבה לאימונים בגובה ״אמיתי״ היא אמצעים טכנולוגיים המאפשרים התאקלמות, בבית או במכון וינגייט למשל.
אזהרה: הגעה למירוץ הזה ללא התאקלמות מתאימה מקטינה מאוד את הסיכוי לסיים אותו, וגרוע מכך מסכנת את הבריאות.
View this post on Instagram
מונטה רוזה – שער סיום
עוד שעה בירידה ואנחנו כבר שומעים את המוזיקה. אספלט מחליף אדמה וסלעים, אנשים נורמליים ברחוב מחליפים עצים ביער. רחוב! מרגישים שחזרנו ממשימה על הירח, ועדיין מבולבלים מהמעבר. קו הסיום נגלה לנו, אנחנו עוברים מחובקים את השער הורוד של AMA. Alagna Monterosa Alagna. הגשמנו חלום: לעבור את השער הזה כמסיימי המונטה רוזה. אף כאב פיזי לא מעמעם את תחושת הסיפוק הזו. תודה לך מונטה רוזה, על שהרשת לנו לטפס עליך ולרדת ממך על שתי רגלינו. לנצח נאהב אותך. ובשנה הבאה (אולי) נחזור, מוכנים וחכמים יותר.
מאת: יניב שושן ועידו דסה
שתפו, בכפתורים פה למטה: