אחרי שהגשם נכנס לארץ הקודש, העיניים מתחילות לפזול דרומה למרחבים האין סופיים של מדבר. הכתם הצהוב במפה פתאום הופך להיות שוב אקטואלי ואני מתחיל לחפש רעיונות להרפתקאות ריצה. גם מתחת לאדמה זה רלוונטי, אז רצנו למנהרות נחש צמא.
מאת: ודים לינצקי
צילום: ודים לינצקי, תמיר בנוש
לחצו פה לRUNPANEL בטלגרם
איך מצאנו את עצמנו במצפה רמון?
השעה 7:30 בבוקר. יום שישי. אחרי סיבוב יסודי בעיירה המנומנמת, אוטובוס מאובק של חברת מטרופולין פתח את הדלתות ואני ותמיר מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של מצפה רמון. איך הגענו עד הלום?
כמה שעות לפני כן, יום חמישי. אני שקוע בעבודה ומדי פעם מתחזק שיחת ווטסאפ עם תמיר לגבי מה עושים מחר. הסכמה גורפת שלא משנה מה עושים, זה יהיה במדבר ונשאר רק להסכים על מקום ועל מרחק. אני נוטה חזק לכיוון ה-40, בעוד שתמיר רוצה לקבל מזה עודף. אחרי פינג-פונג ארוך של הודעות ומסלולים שבו התחלנו להתכנס לכיוון אזור עבדת ומצפה רמון, מחליטים להכין מספר חלופות ולהחליט במקום.
האופציות שהיו אצלי על השעון בחמישי בערב כללו 2 מסלולי point-to-point – האחד ממצפה רמון לעבדת והשני בכיוון ההפוך וגרסה מעגלית של מסלול שמתחיל ומסתיים בעבדת. הנעלם העיקרי היה האוטובוס. מכיוון ששנינו נסענו ברכב אחד ולא יכולנו להקפיץ את עצמנו לסוף או להתחלה, היינו תלויים באוטובוס שיוצא מדימונה ואמור לעבור דרך עבדת למצפה רמון. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא להיות מוכנים לזה שהאוטובוס לא יגיע, או יגיע ויהיה מלא ולא יעצור, או כל מיני תרחישי אימה אחרים שמשאירים אותנו עם רכב אחד בעבדת. כך מצאנו את עצמנו בשעה 7:10 בבוקר בתחנת אוטובוס מול הפארק הלאומי עבדת. להפתעתנו הרבה, האוטובוס הגיע ואפילו עצר והעלה אותנו. אחרי סיבוב בין כל השבטים הבדואים של האזור ומעבר זריז בכלא נפחא, מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של מצפה רמון עם תרמילי ריצה עם 5 ליטר מים ואוכל טכני לכל הריצה.
One way ticket
יש משהו קסום במסלולי point to point, במיוחד אם אלה מסלולים בארגון עצמי. בעודנו נוסעים כמעט חצי שעה באוטובוס למצפה רמון, לא עוזבת אותי המחשבה שאת כל זה ועוד אנחנו נצטרך לעשות בריצה ולא על הכביש. זה ממש one way ticket במלוא מובן המילה. אין תחנות מים או אוכל בדרך, אף אחד לא מחכה לנו שם במדבר והחילוץ מהמסלול, אם נצטרך אחד, הוא מוסק בלבד (במידה ותהיה בכלל קליטה סלולרית). עם כל המחשבות המעודדות האלה, בחרתי במסלול בשעון והתחלנו לרוץ. על הנייר, המסלול היה אמור להשאיר לנו עודף מ- 39 ק”מ מדבריים. זו הייתה סוג של פשרה ביני לבין תמיר, אבל שנינו ידענו שלמדבר יש חוקים משלו ולקילומטרים במדבר יש עובי אחר. כך או כך, הכנו את עצמנו. לפחות כך חשבנו.
שממה
תחילת המסלול עברה על תוואי של שביל ישראל לאופניים שיצא לנו לעשות כבר לא מעט פעמים גם בריצה ובעיקר ברכיבה. במיוחד בחלקו הצמוד למצפה רמון, ניכרת בשביל השקעה רבה ופיתוח נוף. זה בערך היה המקום האחרון שבו פגשנו עוד אנשים לכמה שעות הקרובות. חלקם טיילו על שפת המכתש וצילמו את הנוף, חלקם חזרו כנראה משיחה עם ההוא שם למעלה וחלקם, כמונו, העדיפו לרוץ.
הנוף המהפנט של המכתש נעלם לנו די מהר ואחרי כשעה של ריצה רצופה מצאנו את עצמנו על דרכי ג’יפים באמצע השממה. ידענו שאת החצי הראשון שבו עוד נהיה יחסית רעננים, לא ממש נוכל להתפעל מהנוף, כי מדובר באזור יחסית שטוח ללא תופעות גיאולוגיות מיוחדות והאטרקציות היחידות היו חציות נחלים מזדמנות. העברנו את הזמן בהתבוננות פנימית ושיחות קצרות ולא מחייבות תוך כדי ריצה די מהירה.
אחרי כשעתיים של התקדמות שבה הקילומטרים התחלפו מהר והקידומת העשרונית כבר הייתה 2, עבר מולנו ג’יפ עם שני אנשים שלא ממש התרגשו לראות אותנו רצים באמצע שומקום. בסך הכל הגיוני לפגוש אנשים רצים בעומק של 20 ק”מ לתוך המדבר. הג’יפ הזה הזכיר לי שאנחנו יחסית קרובים לאטרקציה היחידה שידעתי שאני רוצה להגיע אליה במסלול – מנהרות נחש צמא. על המקום הזה שמעתי פעם אחת מחבר וראיתי את התמונות שהוא צילם שם והוא היה אצלי ברשימת המקומות שהייתי חייב לראות בעצמי. אחרי מפגש עם קבוצת ג’יפאים שהצטלמה ועשתה פוזות על שפת מצוק מעל בקעת צין, ירדנו בשביל תלול ומאוד משובש למקום שבו לפי המפה היו אמורות להיות המנהרות של נחש צמא.
מנהרות נחש צמא
מנהרות נחש צמא, על שם “מעלה נחש צמא”, חצובות בתחתית ההר. הסיפור של המנהרות לא פחות ממרתק. בתחילת שנות ה- 70 נבדקה בארץ האפשרות להקים מאגרי נפט תת-קרקעיים לשעת חירום. בהעדר ניסיון ישראלי, הובאו לארץ מומחים מצרפת ומשוודיה והם המליצו לחפור מאגרים בשטח גרניט וגיר יבש, כלומר באזור אילת. דגימות הסלע אפילו עברו בדיקות מעבדה ונמצאו מתאימים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים התחילו העבודות ונחפרו שתי מנהרות באורך 400 ו-200 מטר שגם ג’יפ יכול להיכנס בהן והם מולאו בנפט. אחרי זמן יחסית קצר הנפט חילחל בין הסדקים בסלעים וברח. אז, בהמלצת מומחה שוודי, ציפו את המנהרות בחומר אטימה ועשו נסיון נוסף שגם הוא נכשל והנפט ברח שוב. בלית ברירה, ננטשו מערות נחש צמא ונשארו כמו פיל לבן באמצע המדבר.
אחרי ירידת ג’יפים משובשת מגיעים לפלאטו די גדול ששימש כנראה לחניית כלי חפירה ומגורים ארעיים של הפועלים. בתוך ההר פעורים שני פתחים גדולים של המערות ומסביב כבר נמצאים כמה ג’יפים עם מטיילים. ילדים עם כלבים מתרוצצים מסביב ויש לא מעט רעש. על הכניסה למנהרות ניתן ישר להמבחין באותם סדקי תקרה שדנו לפיאסקו את אגירת הנפט. בדפנות שרידי כבלים חשמליים, קרסים חלודים שתמכו כנראה בצינורות האוויר.
אנחנו היינו ממוקדי מטרה וישר נכנסנו פנימה.
התחלנו מהימינית והקטנה יותר שבה היה עדיין ריח של נפט וכתמים שחורים על הקירות ועל הרצפה. בדפנות לאורך המנהרה היו חללים עם פתחים עגולים משוריינים מפלדה ומשהו שהיה נראה כמו נפט בפנים. לא הבאנו פנסים ואור מהטלפונים שלנו לא היה מספיק חזק להבין מה יש בפנים. אם במנהרה הקטנה הלכנו ברגל בזהירות, בגדולה החלטנו שאנחנו רצים אותה. היא הייתה ענקית בצורה הזויה ולקח לנו כמה דקות להגיע בריצה קלה עד סופה. בגלל מבנה המנהרה שהייתה בצורת בננה מכופפת כלפי מטה, נוצר מצב שבסופה עדיין היה אור שמשתקף מהרצפה והדפנות פנימה. פשוט סוריאליסטי וכאילו לקוח מאיזה סרט מדע בדיוני של שנות ה-70. לקראת סופה המנהרה התפצלה לשניים. ההסתעפות הייתה יותר עמוקה מהמנהרה הראשית, אבל די קצרה וחשוכה. אחרי הצצה מהירה לתוכה המשכנו החוצה.
חזיון תעתועים באמצע המדבר
בשלב הזה של הריצה כבר היה חם והעייפות התחילה לתת את אותותיה. אחרי קטע קצר על ציר הנפט, המסלול לקח אותנו הצידה לסינגל טכני מעל מספר מפלים, על סכין סלעי בין שתי ואדיות ואחרי ירידה סופר טכנית של כ- 200 מ’ אנכיים נגלה לעיננו עוד מחזה מרחיב עישונים – עין שביב. באמצע השממה המדברית שכנה לה פינה ירוקה בתוך מה שנראה כמו ערוץ נחל יבש. כמות הירוק של השיחים והעצים לא הייתה מביישת גדות של נחל הירקון. זה היה נראה לא הגיוני ולא שייך לנוף הצחיח מסביב. אחרי כמה דקות של התקדמות איטית בתוך סבך פגשנו קבוצת מטיילים שהגיעו לכאן בג’יפים, כנראה על ציר הנפט מקיבוץ שדה בוקר.
עליה שלא נגמרת
מ”וואו” של עין שביב ועד סוף המסלול הגיע התשלום על כל הניסים והנפלאות שראינו במסלול עד כה – עליות. זה התחיל מעליה מאוד תלולה וטכנית מעין שביב חזרה לגובה שממנו ירדנו (טיפוס אנכי של יותר מ-200 מ’).
להורדת קובץ המסלול לחצו פה
זה המשיך בשביל מאוד יפה וסלחני במגמת ירידה לעין עקב העליון ומשם עליה קשה דרך שמורת מצוק הצינים לחורבות עבדת. כבר לקראת הסוף הבנו שהמרחק לא ישאיר לנו עודף מ- 39 ק”מ, אלא יותר בכיוון של עודף מ- 50. אי שם באמצע העליה לעבדת חצינו את מרחק המרתון הסמלי ואפילו התבדחנו שמעכשיו אנחנו כבר רצים אולטרה.
אחרי יותר מ- 6:30 שעות על המסלול, אבל לא לפני סיור קצר בחורבות המבצר הרומי בעבדת, סיימנו את ההרפתקה שלנו באוטו שהמתין לנו בסבלנות ליד ארומה בעבדת. למרות שלא הספקנו לאכול מרק חם שכל כך בניתי עליו בארומה (היא נסגרה רבע שעה לפני שבאנו), זה לא הקטין ולו במעט, את תחושת הסיפוק האדיר שהרגשנו. 42.5 ק”מ עם טיפוס אנכי של 740 מ’ עם חיוך גדול על הפרצופים של שנינו סיכמו את היום.
