רץ האולטרה הבריטי ראס קוק סיים לאחרונה מסע אפי שבמסגרתו רץ מהקצה הדרומי של אפריקה עד הקצה הצפוני, מרחק של כ-16,500 ק”מ. מה גרם לו להירתם להרפתקה המטורפת הזו, איך שרד אותה, ומה הדבר הבא מבית היוצר של החתיאר הכי קשוח – בכתבה שלפניכם
מעל 15,000 כבר נרשמו לפאנלים ומקבלים פעם בשבוע תוכן מעולה- הצטרפו גם לניוזלטר:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מיהו ראס קוק?
על המחשב שלי פתוחים זה לצד זה שני סרטונים. בראשון רואים בחור צעיר בעל תספורת פוני מצחיקה משהו שמדגישה את מצחו הרחב, זקן ארוך אך מטופח, ג’ינג’י בוהק, פנים מלאות, ומתוך פנים אלה מביטות אל המצלמה עיניים כחולות בהירות, עיניים של איש חד כתער ומכוון מטרה. לא, לא מספיק ברור. מדובר במבט של איש אחוז דיבוק, מבט שהינו בבירור סימן של איש דגול, או מטורף, או אולי שניהם. בסרטון השני רואים תמונה שונה, שיער ארוך ופרוע, זקן ארוך אף יותר ממקודם, ומתוך הפנים המלאות נשאר רק המצח הרחב – שאר הפנים הצטמקו, צנחו פנימה, אך המבט נשאר אותו מבט, על כן הרושם ההוא של דיבוק מקבל חיזוק משכנע. אלה פניו של ראס (ראסל) קוק, הידוע גם בכינויו החתיאר הכי קשוח (Hardest Geezer).
View this post on Instagram
בסרטון הראשון ראס נמצא בשלבים האחרונים של ההכנה לקראת המסע האפי שלו, שלקח אותו מ-כף אגולס בדרום אפריקה ועד כף אנג’לה בתוניסיה, בריצה, דרך 16 מדינות, דרך מרחק של כ-16,500 ק”מ, מסע שארך כ-350 ימים. מה בחייו של בחור בריטי בן 26 שלח אותו אל קו הזינוק ואפשר לו להגיע לקו סיום של מעל 390 מרתונים רצופים? ראס נולד בעיר האנגלית וורת’ינג, לרתך בריטי, שעבד לילות כימים לפרנס את אשתו ושלושת בניו. בראיון לסטיבן ברלט, בעל הפודקאסט “יומנו של המנכ”ל”, סיפר ראס שהיה לו לא מעט קשיים בתקשורת מול הוריו בתקופת ההתבגרות. הוריו, כך מסתמן, לא הרבו להפגין סימני חיבה זה לזה ולילדיהם. בנוסף, לראס הייתה בעיה קשה של קבלת מרות.
לדבריו, בשלב די מוקדם שם לב לכך שהמחנכים שניסו להתוות את דרכו היו אנשים אומללים לרוב, ועל כן, דעתם לא הייתה שווה הרבה בעיניו – הם בטח לא יצליחו ללמד אותו מהם החיים הטובים והמאושרים. בגיל 17 ראס גורש מביתו ויחסיו עם הוריו יהיו מתוחים מאוד שנים רבות לאחר מכן. הוא עבר לגור לבד, ובילה את זמנו בעבודות שונות, ואת הפנאי – בהימורים וערבי שתיה. לדבריו, הרגיש במבוי סתום, מתוסכל וחסר תובנות לגבי איך להוציא את עצמו מהבור. הישועה באה ממקור לא צפוי: הפודקאסטים. ראס החל מקשיב לסיפורי השראה, לראיונות עם אנשים משכילים, והאינטליגנציה הטבעית שלו הפנימה את הלקחים. משבצת נוספת נכנסה למקומה כאשר חבר הציע לו להירשם יחד למרתון. במהרה גילה ראס שיש לו כישרון טבעי לריצה למרחקים.
View this post on Instagram
מרתון אחד לא הספיק לו, והוא החל מפתח התמכרות לאתגרים פיזיים קשים. ב-2019, כשהוא בן 21, הוא רץ כל הדרך מאיסטנבול ללונדון, ללא ליווי או עזרה. היה לו תרמיל קטן על הגב עם ערסל, מברשת ומשחת שיניים, ושתי החלפות בגדים. הוא לא עשה מכך עניין – אמנם פרסם תמונות באינסטגרם, אבל לא מעבר לכך. הוא סיים את הריצה ב-66 ימים, לאחר שגמע מרחק של 71 מרתונים. אף אחד לא עמד מעליו עם שעון עצר – אם היה רוצה, יכול היה להימנע ממרחקים יומיים מופלגים, וגם להשחיל ימי מנוחה פה ושם, אבל ראס לא מאמין בלעשות הנחות לעצמו.
אני חושב שראס החל להבין שיש לו כישרון נדיר, ויהיה חבל אם לא ינצל זאת. בשלב זה החל גם להיות מעורב בפעילות צדקה, במסגרת ארגון בשם The Running Charity, שעוזר לצעירים שנקלעו לצרות, דרך ספורט וריצה. ראס ביצע עוד כמה תעלולים – קבר את עצמו בחצר ביתו למשך 10 ימים, רץ מרתון תוך שהוא מושך אחריו מכונית ורץ מרתון תוך שהוא אוכל את כל התפריט של מקדונלדס, אבל נראה שהחלה להבשיל אצלו הבנה שעליו לחשוב יותר בגדול, על מנת למנף את כשרונו למען עשיית טוב בעולם. וכך נולד הרעיון.
איך נולד לו הפרויקט של ראס קוק?
אז למה אפריקה? ראס מונה כמה סיבות. הראשונה והמיידית היא שזה לא נעשה בעבר (על כך – בהמשך). בנוסף אומר ראס שרצה להפנות את תשומת הלב של אנשים בעולם המפותח למצבה של אפריקה. היה לו גם ניסיון קודם עם היבשת – הוא ביקר בעבר בקניה, באחד הכפרים ההרריים שממנו הגיחו לעולם לא מעט רצי עלית, כולל אליוד קיפצ’וגה. אני חושב שסיבה נוספת, שדי משתמעת מהאופי של האיש, אפשר לנסח במילותיו של נשיא ארה”ב ג’ון קנדי: ראס רץ את אפריקה לא כי זה קל, אלא כי זה קשה. הוא חיפש אתגר על סף היכולת, ובהחלט מצא אותו. לאחר שנים של תכנונים, ראס ניגש למלאכה בסביבות סוף 2022. הבעיה הכי קשה שאותה היה צריך לפתור בשלב זה היא בעיית המימון. איך בן של רתך מוורת’ינג מגייס את מאות אלפי הפאונד הדרושים לפרויקט מסדר גודל זה? הוא שלח המוני מכתבים לאנשים בעלי השפעה וממון בניסיון לעניין אותם בהשקעה בפרויקט אפריקה.
בין היתר שלח פניה למנחה הפודקאסט “יומנו של המנכ”ל”, סטיבן ברלט. רוב הפניות נותרו ללא מענה, מסיבות ברורות – אנשים כאלה מקבלים עשרות בקשות מימון מאלמונים למיניהם ונוטים להתעלם מהן. לבסוף הצליח ראס לשכנע ידיד מוורת’ינג שהתעשר מקריפטו להשקיע סכום של כ-50 אלף פאונד, סכום לא קטן, אבל לא מספיק להשלמת הפרויקט. בשלב זה הבין ראס, שאם יחכה לגיוס הסכום המלא, לא יקרה כלום, והחליט להתקדם עם מה שיש, בתקווה שהכסף הנותר יגיע בהמשך. בסופו של דבר בתחילת ריצתו היו ברשותו שמונת אלפים פאונד, בסביבות 4% מהסכום הדרוש להשלמת הפרויקט.
View this post on Instagram
הפעם גישתו של ראס הייתה שונה בתכלית מהגישה שלו בריצה מאיסטנבול. התוכן חשוב מאוד, הוא אומר, על כן, כשגייס את צוות התמיכה הראשוני למסע, התמקד ביצירת התוכן: הארי ששימש כצלם וגם איש לוגיסטיקה, סטן עורך הוידאו וג’ארד, צלם דרום אפריקאי. אני מניח שמעבר למומחיות הראשית, היו לא מעט דרישות נוספות לתפקיד: מוכנות לקחת סיכונים, לקבל בקור רוח דחיות בתשלום משכורת ויכולת עבודה בצוות. אני לא יודע איך עבד תהליך המיון – לא חושב שהיה תור ארוך של מועמדים – אבל התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה. הצוות של ראס אמנם לא היה צריך לרוץ עשרות קילומטרים ביום, אבל חלק עם ראס את שאר הקשיים והסיכונים – והיו לא מעט. בעיניי, פרויקט מסוג זה, כאשר משתתפיו נמצאים 24 שעות זה בחברת זו, תוך מאמץ מתמיד וצורך להתמודד עם אתגרים שונים ומגוונים, דומה במובן מסוים לטיסות ארוכות לחלל, והצוות שהתגבש סביב ראס עמד במשימה.
כ 5000 רצים הצטרפו- הצטרפו גם אתם לערוץ הריצה של ראנפאנל בווצאפ
התכנית המקורית דיברה על ריצה מצפון לדרום – להגיע מאנגליה לתוניסיה בנסיעה, להתחיל מתוניסיה ולרוץ עד דרום אפריקה. אלא שבשלב ההכנות נתגלה מכשול שנראה בזמנו לא עביר: ראס וצוותו לא הצליחו להשיג ויזות אלג’יראיות. כפי שגילה ראס, ויזה אלג’יראית היא אחת הקשות בעולם להשגה. אין בעיה, אמר ראס. נתחיל מהקצה הדרומי, כך שאלג’יריה תישאר כבעיה של ראס העתידי, והוא כבר יפתור אותה איכשהו. אם כך, התכנית שאושרה למימוש לבסוף הייתה כזאת: לשלוח את המיניבוס, שהוא רכב הליווי, דרך הים לקייפטאון, ולהתחיל בריצה משם, דרך דרום אפריקה, נמיביה, אנגולה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, קמרון, ניגריה, בנין, טוגו, גאנה, חוף השנהב, גינאה, סינגל, מאוריטניה, אלג’יריה ולבסוף תוניסיה. הרבה מהחלקים של התכנית לא ניתן היה לקבוע מראש, או שדרשו שינוי לאחר מפגש עם המציאות במקום.
הצוות של ראס קוק
הזכרתי את הרכב הצוות של ראס, נכיר אותם: הם החלו שלושה אבל התרחבו עם הצורך. בגרעין היה הארי, צלם במקצועו, ידע צרפתית ולמד פורטוגזית במיוחד לקראת המסע – מומחה הלוגיסטיקה (שפות אלה נפוצות באפריקה). סטן, אחראי על עריכת סרטוני יוטיוב, המראה החנוני (ראס קרא לו פעם “הארי פוטר בשפל המדרגה”) מטעה – הבן אדם הזה היה לעמוד התווך של הפרויקט. ג’ארד, צלם דרום אפריקאי, ג’יימי, האנגלי-אוסטרי (עורך וידאו נוסף) וגאס – חייל עלית לשעבר בצבא ההולנדי. גאס הוא הרפתקן רציני בפני עצמו, חצה את אפריקה על אופניים וזכה לכינוי ה-Action Man.
View this post on Instagram
חברה נוספת בצוות אף פעם לא עזבה את אנגליה: אמילי, החברה של ראס. הם הכירו כמה חודשים לפני תחילת המסע, אבל הקשר שלהם נראה מאוד חזק – ועמד בכמעט שנה של פרידה במהלך המסע. לא רק, אלא שהשיחות היומיות עם אמילי נתנו לראס לא מעט מוטיבציה להמשיך. היו גם מקרים בהם אמילי העבירה מידע מראס אל הצוות, ועמדה בקשר מתמיד גם איתם. באחד הסרטונים ראס הזכיר שבשיחות שלהם הם מדברים בין היתר על אירוסין. האם בקרוב נזכה לראות תמונות של החתיאר הקשוח בחליפת חתונה?
הציוד של ראס קוק
חוץ מהחברים האנושיים, אין מנוס מלהזכיר את המרכיבים המכניים החשובים של המשלחת: המכוניות. ראס קנה במעט הכסף שהיה לו בתחילת המסע את המיניבוס של איבקו, ששימש בעבר להסעות של בית ספר. מוסך ידידותי עשה את ההסבה בחינם, שכללה בניית שתי מיטות קומותיים, הוספת גגון עם סוללה סולארית ועוד אי אלו שינויים (אבל לא תיקון של דלת קדמית, שנשארה שבורה במשך כל המסע). המיניבוס בצבע תכלת זכה בשם – ראס קרא לו “נלסון מנדלה”, שם שהתקצר במהרה ל”נלי”, וכך נודע למיליוני העוקבים אחרי המסע של ראס.
אחרי כמה חודשים התאפשר לראס לקנות אוטו נוסף, והיה ברור שאין מנוס מכך. גם כי כבר היו יותר חברים במשלחת, והיה ברור שיהיו חלקים באפריקה בהם נלי לא תצליח לעבור. ראס רכש מכונית 4×4, טויוטה היילקס המותאמת למסעות ארוכים. משום מה הרכש החדש לא זכה לכינוי, ונקרא 4×4, כולל בתקופה בה הגיר שלו התקלקל והוא הפך ל-2×4. ואכן, היו לא מעט מקטעים בהם אפילו רכב שטח התקשה לעבור, וראס שלח את צוות ההפקה בדרך עוקפת (שכללה הפלגה בים שורץ פיראטים, על ספינה רעועה), והוא וגאס המשיכו עם רכב השטח בדרך הישירה.להערכתי, לפחות חצי מהלילות לן הצוות בתוך שתי המכוניות. לפחות אלה סיפקו רמה עקבית, אם כי מאוד מוגבלת, של נוחות. בשאר הלילות הצוות ישן בבתי מלון בדרגת נוחות המשתנה מחור נוראי למלון פאר, או בבתים של מקומיים מקבלי פנים.
רשימת הציוד הכילה הרבה מעבר לשתי המכוניות. צוות ההפקה ליווה את הסרטונים שלהם בצילומי רחפן עוצרי נשימה. לצורך זה קנו והטיסו רחפנים, ואיבדו לפחות שניים (וכנראה יותר). היו גם מצלמות מקצועיות, גם וידאו וגם סטילס, שחלקן נגנבו בדרך. ראס צרך כ-6000 קלוריות ביום, החלק הארי סופק על ידי חברת Huel, כארוחות להכנה מהירה. הוא גם שתה המון משקאות אנרגיה, והאהובים עליו הם אלה של המותג Perfect Ted, המשווק בבריטניה. בנוסף נקנו כמובן מצרכים מקומיים, ולא מעט זמן מסך הוקדש לטעימות של מעדנים מקומיים. מבחינת ציוד הריצה, ראס כילה כ-30 זוגות נעליים, Hoka כולם (אחד-אחד, אפשר לומר), כמה שלוקרים, ומספר נאה של כובעי טמבל, שהגנו על העור הרגיש של הבחור הג’ינג’י מהשמש האפריקאית. כביסה היוותה בעיה. היה ברור שלא יתאפשר לצוות לעשות כביסה לעתים קרובות, על כן ראס הביא איתו מספר רב של סטים של בגדי ריצה, והחליף אותם מדי יום. מי שהיה בתורנות כביסה אחרי שבועיים בהם הבגדים הלחים נשארו בשק – לא הייתי מתחלף עם המסכן.
View this post on Instagram
הכסף
כאמור, ראס קוק התחיל את המסע כשרק כ-4% מהכסף הדרוש לסיומו נמצא ברשותו. וכאן שיחק לו המזל. במהלך ההכנות והשלב הראשון של המסע הוא הצליח לייצר מספיק רעש תקשורתי, כך שהדים שלו הגיעו לפיד של אותו סטיבן ברלט, מגיש הפודקסט “יומנו של המנכ”ל”. סטיבן החליט ליצור קשר עם הרץ ההרפתקן ולחץ על קישור ההודעות האישיות של ראס. להפתעתו גילה שיש לו שם כבר הודעה מראס מלפני שנה, הודעה שבה ראס פירט את התוכנית שלו וביקש עזרה ביצירת קשר עם משקיעים. סטיבן התרשם מאוד מהצירוף של שאפתנות ויסודיות של התכנית, ומיד קישר את ראס עם מספר חברות, בהן Huel ו-Perfect Ted שהוזכרו לעיל. אלה לא רק סיפקו כסף ומוצרים שעזרו בהמשך המסע. המייסדים של Perfect Ted אף טסו לאפריקה, נפגשו שם עם ראס, ואפילו רצו איתו ימים שלמים. גם סטיבן ברלט יצא מורווח: לאחר סיום הפרויקט, ראס, שכעת זכה לתהילה עולמית, התראיין אצל סטיבן לשיחה של מעל שעתיים, בראיון אקסקלוסיבי.
הסכנות
לצוות של ראס קוק היה מנהג מלבב: לאחר שסיים מעבר דרך כל אחת מ-16 המדינות, סיכמו את המדינה שבה עברו. לגבי כל מדינה מצאו מילים חמות, וכחוט השני עבר בסיכומים האלה המוטיב שבכל מדינה רובם של האנשים הם אנשים טובים, נדיבים ומאירי פנים. עם זאת, אלה מדינות מהעניות בעולם, ועם העוני באות פשיעה ושחיתות. הצוות דיבר כמובן מאליו על שוחד שיש לשלם לכל פקיד מקומי או מפקד משטרה – הם הרבו להזכיר את בן פרנקלין, שמופיע על השטר של 100 דולר, ושידוע כמתווך מעולה מול כל בעיה עם הרשויות.
אבל שוחד זה דבר אחד, ושוד מזוין – דבר חמור בהרבה. לאחר כמה מקרים בהם חמקו בנס מהתקלות בשוד, המזל של ראס וחבריו נגמר באנגולה, שם שלושה חמושים פרצו לתוך נלי בזמן הפסקה לצד הדרך. לאחר כמה דקות מתוחות, השודדים נמלטו, ואיתם נעלם סכום כסף, מצלמות, והדבר הכי חשוב – הדרכונים והויזות לכמה מדינות שאליהן ראס תכנן להגיע בקרוב. ולא מדובר בויזות אלקטרוניות, שניתן לחדש במייל אחד. השוד הזה עלה לראס בלא מעט כסף – ויותר חשוב, בשבועיים של הפסקה מריצה, כאשר הוא וחבריו נאלצו לחזור אלפי קילומטרים לבירת נמיביה בשביל לחדש את הויזות. תקרית זו, שבה נאלצו ראס וחבריו להתבונן בלוע של רובה במשך דקות ארוכות, גרם להם זעזוע נפשי שניכר היטב בכמה סרטונים שצולמו לאחר התקרית. אבל הזמן מרפא את הכל, ויזות חדשות התקבלו, מצלמות חדשות נקנו, וראס המשיך בדרכו. ואז, באזור מרוחק של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, באה המכה – ראס נתפס על ידי קבוצת מקומיים חמושים במצ’טה ונלקח לכפר מרוחק – ככל הנראה למטרת כופר.
הפעם הסיפור נמשך שעות ארוכות. כשהצוות שוב היה ביחד, ובביטחון יחסי, פרץ המשבר. בגלל קצר בתקשורת, הצוות לא הבין את עומק הסכנה בה היה נתון ראס, ולא הפגין מספיק דאגה. לעומת זאת ראס הניח שהכל ברור, והתרחשה סצנה לא נחמדה במיוחד, שכללה זריקת רהיטים על ידי ראס והאשמות הדדיות. לבסוף העניין התברר, אבל בעלילתו הכמעט רציפה של ראס ביוטיוב יש חור ביום אותו בילה בשבי באמצע הג’ונגל – רק לאחר סיום המסע מצא ראס את הכוח לספר את סיפור החטיפה והמשבר שבעקבותיו. השלטונות גם הערימו קשיים. מעבר לויזות, היו גם מדינות שדרשו שכוחות הביטחון המקומיים ילוו הן את ראס והן את צוותו במשך שהותם במדינה.
מעבר לעיכובים שנבעו מזה שכוחות הביטחון לא ששו לעמוד בלוח הזמנים הדרקוני שראס הציב לעצמו, לפעמים זה יצר סכנות בלתי צפויות. למשל, באלג’יריה לא פעם הסתכן ראס בדריסה בגלל שרכב ביטחון נצמד אליו מאחור, ורכבים עוקפים התקרבו אליו עד כדי סנטימטרים, והמסלול שלו התארך לא מעט בשל קפיצות תכופות לתוך השיחים לצדי הדרך. סכנות נוספות שפגשו בדרך – חיות בר, אוכל מקולקל, מזג אוויר קיצוני, כבישים לא עבירים, מחסור בדלק, תקלות של המכוניות שלא ניתן היה לתקן במקומות בהם היו, והיד עוד נטויה.
View this post on Instagram
הריצה
כמובן שבמרכז הפרויקט עמדה הריצה. עוד בשלב התכנון החליט ראס שלא יהיו ימי הפסקה, וגם שהוא מתכוון לסיים את הריצה ב-240 ימים בלבד. משמעות הדבר היא שהתכוון לרוץ 67 קילומטר ביום, כל יום במשך 240 ימים רצופים. המציאות טרפה את הקלפים. רק השוד באנגולה גרם להפסקה מוחלטת של הריצה למשך כשבועיים. וזה בשלב יחסית מוקדם של הפרויקט, כאשר בריאותו של ראס עוד הייתה איתנה.
בהמשך הרעלות מזון חוזרות ונשנות גרמו לו לקשיים, כשהוא לא מצליח להחזיק מזון במשך ימים ושבועות שלמים. נראה גם שהרעלות אלה גרמו להופעת דם בשתן, דבר שהעלה חשד למחלה הנוראה רבדומיוליזיס (רבדו בקיצור). בהמשך, כ-5 חודשים לאחר תחילת הריצה, כשעוד חודשי ריצה רבים לפניו, זכה ראס בכאבי גב בלתי פוסקים, ומדי פעם גם כאבים בקבוצות שרירים שונות ומשונות. למרות כל זאת המשיך ראס להתקדם במרחקים של לפחות מרתון אחד ביום – כאשר היו ימים שאת כל המרחק הזה עשה בהליכה, בגלל הכאב הבלתי נסבל. לרוב רץ במקטעים של 20 עד 30 קילומטר עם הפסקות יחסית ארוכות, עד סיום המרחק היומי המתוכנן – וברוב הימים אכן סיים אותו.
בעקבות הבהלה של אנגולה התקבלה החלטה לרוץ רק בשעות האור, דבר שהציב גבול טבעי למרחק היומי. בהמשך, כשהחליט שמצב הביטחון מאפשר זאת, זנח את הכלל הזה, ובשלב מסוים, כשנכנס לסהרה, אפילו עבר לרוץ בלילה באופן בלעדי. כשהצוות הצליח לעבור את הגבול בין מאוריטניה לאלג’יריה, כלומר, כשנפתר הקושי הלוגיסטי העיקרי שאיים לקטוע את הפרויקט עוד מימי התכנון הראשונים, החליט ראס שהסיום כרגע בטוח, וקבע לעצמו עוד יעד שאפתני, כשהוא מודיע ברבים על כך ש-7 באפריל יהיה יום סיום הריצה, בחוף ראס אנג’לה בתוניסיה. בשלב זה היה ראס עדיין עמוק בתוך סהרה, והיעד שהציב משמעותו הייתה מרחק יומי של מעל 70 ק”מ. ואכן, מה שבא בעקבות החלטה זו – ארבעה שבועות של ריצה עם מרחקים יומיים של כ-75 קילומטר.
View this post on Instagram
הממים
הדבר אולי הכי מרשים בסאגה האפריקאית של ראס הוא שלמרות כל הקשיים חברי הצוות – כולל ראס – לא איבדו את קור רוחם, ולא את חוש ההומור שלהם. הסרטונים שלהם מלאים בבדיחות אחד על חשבון השני, אבל הם לא שוכחים לצחוק על עצמם, כל אחד בתורו. הם גם ייצרו המון בדיחות חוזרות, כגון אזכור של כל האספלט שהרשויות המקומיות יצטרכו לתקן אחרי שראס הרס אותו בריצה שלו, או אזכור של שריר ה-gluteus maximus של ראס, שבשל חולשתו זכה לכינוי ה-gluteus minimus. לא פלא שצופים קבועים של הערוץ ואני ביניהם, הצטרפו לחגיגה. קיים ערוץ אינסטגרם ייעודי, מלא בממים על ראס וצוותו, ושמות הריצות שלי בסטרבה בשבועות האחרונים לקוחים מהשיח שלהם.
חגיגות הסיום
במשך המסע, במיוחד במחציתו השניה, הצוות דיבר לא מעט בינם לבין עצמם ועם ראס לגבי איך ייראה הסיום של המסע, ומה יבוא אחריו. דבר אחד לא היה מוטל בספק: ראס תמיד האמין שיצליח לסיים את האתגר. משום מה הוא ננעל על כך שיחכה לו בסיום קוקטייל דייקירי תות, והסיום יהיה מסיבת חוף גדולה. הוא לא ידע עד כמה צדק: ביום האחרון, כשנשאר מרחק של מרתון אחד עד החוף, כ-400 אנשים הצטרפו אליו, ורצו אחריו כמין שחזור של סצינת הריצה המפורסמת מפורסט גאמפ. ביניהם – נגני הלהקה האהובה עליו, ה-Softplay, שגם הופיעו במסיבת הסיום של המסע. את הפרק האחרון של סדרת הסרטונים, שמוקדש ליום זה, אי אפשר לראות בלי להתרגש. המוני האנשים שליוו את ראס במסעו, בין אם בביקורים שלהם, או בתמיכה מהבית, מופיעים שם, כולל המשפחה שלו ואמילי. סיום מהסרטים ממש. ומה לגבי הצדקה? ובכן, ראס הצליח לגייס כ-970 אלף פאונד לארגוני הצדקה שבחר. ואז תוך כדי הקלטת הפודקאסט של סטיבן ברלט נודע לו שאחת החברות שאיתן עובד סטיבן השלימה את החשבון למיליון עגול.
מה הלאה עבור ראס קוק?
כשנשאל על התכניות שלו לעתיד ראס עונה שיש הרבה מחשבות, אבל הוא בינתיים מחזיק את הקלפים קרוב לחזה. מאז שחזר פרופיל הסטרבה שלו לא התחדש – אולי על מנת לא לטשטש את הרושם מהריצות שלו באפריקה. זאת למרות שהספיק לרוץ במרתון לונדון – בתור פייסר של רצים צעירים. במהלך המסע צבר לא מעט בעיות בריאותיות שיקח לזמן לטפל בהן, וגם בעיות מסוגים אחרים – איפה לגור, מה לעשות עם הפרסום המפתיע והסטטוס החדש של כוכב על. ראס התגבר על החום והשודדים, על אלמוניות ומחסור באמצעים. עכשיו עליו לעמוד באתגר של תשומת לב הציבורית.
אכן הראשון?
לאחר סיום הפרויקט התגלה שלפחות שני אנשים כבר רצו את כל אורכה של אפריקה – טוב, כמעט את כל אורכה. בזמן שראס התעקש על להתחיל ולסיים את הריצה בנקודה הכי דרומית וצפונית של היבשת בהתאמה, ג’ספר אולסן וניק בורן רצו, האחד ב-2009 והשני ב-1998, ובחרו במסלול בין מצרים לאפריקה הדרומית, בכיוונים מנוגדים. מסלוליהם של שני קודמיו היו קצרים משמעותית מזה של ראס, שעשה עיקוף מרשים דרך אפריקה המערבית, וגם כאמור בגלל ההתעקשות שלו על נקודות הקיצון של היבשת, אבל בכל זאת, האמירה שלו על היותו האיש הראשון שרץ לאורכה של אפריקה נחלשת משהו בשל כך, הלא כן? ובכן, לא בעיניי. הרי זה לא רק מספר הקילומטרים שהוא רץ, והנקודות המדויקות שביניהן עבר המסלול, אלא גם הדרך שבה הביא את המסע שלו אל הלבבות והתודעה של מיליוני אנשים ברחבי העולם הופכת אותו לשגריר אמיתי של אפריקה בעולם.
מאת: דימה רובינשטיין
הגיבו באינסטגרם של ראנפאנל:
