“על מה אתה חושב כשאתה רץ?” שאלה זו מוכרת היטב לכל הרצים, בוודאי לרצי המרחקים הארוכים ולרצי השטח. לכל רץ יש את התשובות שלו וגם לי…על מה חשבתי בשלוש לפנות בוקר, בלילה שבין חמישי לשישי בוואדי שבין עבלין לכפר מנדא בירח כמעט מלא?
דב טיבי
צילום: דב טיבי, דורון ואור ריינס
מתמטיקה לשעת לילה מאוחרת
צחי בן זוגי לריצה, נמצא לפניי, אני עוקב אחר אלומת פנס הראש נזהר שלא להינגף מאבן סוררת על הדרך. מידי פעם מציץ בשעון: שעה, קצב ממוצע, מרחק מצטבר כדי להעריך מתי נגיע לחוף מגדל שבכנרת. ואז “נופל האסימון”: יצאנו מחוף גליה בקריית ים בדיוק בחצות. אורך המסלול שתוכנן מראש להיות מספר עגול הוא בדיוק 60 ק”מ, כלומר: קצב הריצה הממוצע (אצלי המיצוע כולל גם הפסקות) הוא בדיוק השעה בה נגיע! לכן, אם קצב הריצה הממוצע הוא 8:10 דקות לק”מ אזי נגיע בדיוק בשעה 0810… התרגשותי מהתגלית המתמטית הובילה אותי להגביר את הקצב כדי לחבור לצחי ולעדכן אותו, אך הוא בשלו, בלי שעון, בלי מד דופק, בלי יותר מידי מחשבות… תן לו רק לרוץ.
מים אל ים – קונספט ותכנון
קיץ 2020, קורונה. אין מרוצים, אין ריצות לילה חברתיות, כל אחד לעצמו. אני מחפש לי אתגר ראוי, ריצת אולטרה רצופה של לא פחות מ 50 ק”מ. בקיץ הישראלי האתגר הוא למצוא אתגר כזה. אני חושב על המסע המיתולוגי של תנועות הנוער “מים אל ים”, שלושה ימי הליכה מים התיכון לכנרת ומתרגם זאת למונחי ריצה חד יומית של מרחק, גובה מצטבר ופני שטח. בלי הרבה התלבטויות אנו בוחרים את החלופה הקלה יותר מבין המסלולים הקלאסיים: מחוף קריית ים דרך בקעת בית נטופה ונחל ארבל אל חוף מגדל שבכנרת. דקירת המסלול על המפה האינטרנטית מובילה ל 59.4 ק”מ (https://www.alltrails.com/explore/map/y2y60-8323532) לא נראה שצפויה בעיה להוסיף עוד 600 מטר בסוף המסלול כדי לקבל מספר עגול בשעון.
הריצה נקבעה ללילה שבין חמישי לשישי, יום אחרי חג האהבה , זה אומר ירח כמעט מלא, תנאי הכרחי לריצת שטח לילית. מהיכרותי עם המסלול (רכיבת אופני שטח) היה ברור לי שלרוץ את הקטע האחרון של נחל ארבל בחשיכה עלול להיות בעייתי בגלל התוואי הקשה ורצוף האבנים ומעברי המים והבוץ. לפיכך בחישוב לאחור של זמן ההגעה הצפוי קבענו את הזינוק לחצות בדיוק, כך שבוודאות נגיע לנחל ארבל באור יום מלא ונרוויח גם זריחה “על הדרך”.
התכנון המקורי התבסס על תמיכה עצמית בלבד (self supported) אך לא יכולתי לוותר על ההצעה המפתה של דורון חברי שהתנדב ללוות אותו, ביחד עם בנו אור, ברכב 4×4 ולתמוך לוגיסטית בכל מה שיידרש… בדיעבד התברר שתמיכה כזו של מפגשים עם העולם החיצון באמצע שום מקום באמצע הלילה היא הרבה יותר מלוגיסטית. וכך הייתה לנו גמישות לקביעת נקודות מפגש מידי כ 10 קילומטר.
הכלבים נובחים והשיירה עוברת…
עשר דקות לפני חצות אנו מגיעים למגרש החנייה של חוף גליה, תדרוך קצר וכמה צילומים (ושהירח יכנס לפריים). בחצות בדיוק אנו יוצאים לדרך, ריצה קלה לאורך החוף, חבירה לטיילת המוארת שלמרות השעה המאוחרת אינה ריקה מאדם וכבר מגיעים לקצה הצפוני. פונים מזרחה ובמהרה נבלעים ברחובות השקטים של הקריות: קריית ים, קריית מוצקין, קריית ביאליק. תנופת הבנייה נראת למרחוק, בעיקר לגובה. הקצב הגבוה אינו מרמז לבאות ואחרי כשעה אנו פוגשים את הרכב, זוכים לקפה ראשון- סתם כך בשביל הכיף ובלי קשר למשטר התזונה המתוכנן… VIP או לא VIP?
אחד הקטעים המאתגרים מתחיל עכשיו, מאפק לתמרה ומשם לכפר מנדא. הדרך היא דרך לבנה פשוטה ונוחה יחסית, חוצה שטחים חקלאיים משובצים במבנים ארעיים חוקיים וחוקיים פחות. אין מבנה שלא נשמר ע”י כלב או שניים הטורחים להדגיש את נוכחותם בנביחות רמות ככל שאנו מתקרבים אליהם. אז נכון שאין לנו כוונה להשתלט על המבנים או לפנות את הדיירים אך איך נבהיר זאת לכלבים? ליתר ביטחון אני מצויד בגז פלפל (ציוד קבוע ברכיבות שטח, קצת פחות בריצות) , צחי מרים מידי פעם אבן (לטענתו זה מרתיע אותם). במקביל, רכב הליווי הנמצא במרחק שיחת טלפון קצרה מעניק ביטחון נוסף. בפועל, הכל עבר חלק ולמרות שהכלבים נבחו השיירה עברה מותירה מאחוריה חששות, עקבות, נביחות שנמוגות ככל שמתרחקים וגם ריחות אופייניים לפאתי כפרים, למזלנו המראות נחסכו מאיתנו.
סוף סוף שקט
הקטע “המאיים” עבר בשלום, הקילומטרים מצטברים. מעיבלין לכפר מנדא שבעה קילומטר במגמת עלייה קלה בוואדי קסום המשובץ בקטעים חוליים. מצידיו יער קק”ל וכמה כרמי זיתים. מסביב חשוך ושקט, אין אינטראקציה עם העולם החיצוני. אני מקשיב לנשימות, למחשבות, כך גם צחי…אנו רצים “בקצב שתיקה”, הקצב המתאים ביותר לריצת לילה ארוכה. העלייה המייגעת מסתיימת באוכף וממנו נשקפים באחת האורות של כפר מנדא. גולשים מטה בזהירות למפגש נוסף עם דורון ואור, מקפידים לאכול ולשתות לקראת החצייה הארוכה של בקעת בית נטופה.
מפגשים מהסוג השלישי
אורך הבקעה הוא כעשרים קילומטר שוממים מכפרים או תחנות דלק, זהו הקטע העיקרי בו הליווי היה חיוני. המפגש נקבע לאמצע הדרך, כרגיל כעשרה קילומטר ממקום המפגש האחרון, כפר מנדא. המרחק המצטבר מתחיל לתת את אותותיו, קצב ההתקדמות יורד וההצצות בשעון הופכות לתכופות יותר. מתי כבר נפגוש את הרכב?
לפתע, אנו זוכים למפגש מהסוג השלישי: שתי נקודות אור אדומות מרחפות בגובה של עשרות מטרים מעלינו מלוות בזמזום קל. אור שלח את הרחפן שימשוך אותנו את מאות המטרים האחרונים עד למפגש. אנו מגיעים, קצת לפני הזריחה, שני כסאות מפנקים ממתינים לנו, קפה חם ועוד פינוקים. אני מתיישב בכבדות, תוהה האם אצליח לקום.
קפה, ג’ל, כדור מלח ועיסוי וולטרן לברך המציקה מחזירים לי את החיוניות להמשך הדרך.
זה מה שנשאר…
את חלקה השני של הבקעה אנו עושים לאור הזריחה וזוכים לראות את נצנוצי המים של המוביל הארצי במלוא תפארתם. הרחפן מצידו, מספק תמונות מרשימות יותר שבוודאי ישולבו בסרטון העתידי. בשלב מסוים (קצת לפני עילבון) אנו עוזבים את ציר המוביל ורצים דרומה כדי לעלות לחציית כביש 65 באופן נוח יותר. הריצה היא על רגבי אדמה שבחורף האחרון היו מוצפי מים ועכשיו מעלים עשבייה ירוקה, אידיאלית למרעה.
עלייה מתונה בדרך עפר טובה מובילה אותנו לתחנת הדלק על כביש 65. אור ודורון ממתינים בסבלנות מפצירים לקנות לנו צ’ופרים בחנות הנוחות הצמודה לתחנה. אני לא מתפתה, בפעם האחרונה שעשיתי זאת באמצע ריצה ארוכה (פרילי 500 מילי ליטר בטעם תות) הרגשתי מיחושים ואי נוחות בהמשך הריצה. אנו מסתפקים במה שאנו רגילים בו: בייגלה, ג’לים, כדורי מלח ואיזוטוני. דורון מראיין אותי בוידאו ושואל, ספק בצחוק, כמה נשאר? ואני עונה בספונטניות: זה מה שנשאר! באותו רגע ברור לי גם מה השיר שילווה את הקליפ.
נחל ארבל
זה אמור להיות הקטע הכי כייפי והכי קל של הריצה. ירידה בנחל ארבל לאורך של כ 14 קילומטר. השמש כבר יוקדת, הירידה מכביש 65 מתחילה בתלילות. הדרך זרועה באבנים בגדלים שונים וצריך לשקול היטב היכן להניח את הרגל. בקטעים מסוימים ולא מעטים אנו מוותרים על ריצה ועוברים להליכה… הקצב יורד בהתאם וזמן ההגעה המשוער (ETA בשפת ה WAZE ) הולך ונדחה. גם מעברים המים הרבים לא מקלים עלינו אך בוודאי שלא ימנעו מאיתנו להגיע ליעד הנכסף.
ריצה, הליכה, ריצה וסוף סוף המפגש המיוחל במגרש החניה של שמורת נחל ארבל (ואדי חמאם). צילום קצר, לגימת מים והנאה מהידיעה שבעוד כשלושה קילומטר (כביש אספלט נוח במגמת ירידה) אנו מגיעים. ריצה קלה ממרכז ביג אל הטיילת לכיוון מעגן הסירות (אני עושה זאת פעמיים כדי לקבל 60 ק”מ בשעון, זוכרים?) וארבעתנו מוצאים עצמנו מים אל ים במי הכנרת, מתקשים למצוא זווית צילום שבה בקבוקי פלסטיק או שקיות ניילון לא יראו. ישראל 2020, זה מה שיש.
כמי שאינו בקיא בתהליכי התפשטות המידע ברשתות חברתיות די הופתעתי לקבל שיחה מיעל, הבוסית שלנו בעבודה. כמובן, הרבה סופרלטיבים על ביצוע האתגר ועל הסרטון. “…וכמה זה לקח לכם?” שאלה בתמימות. ואני עניתי: “לי זה לקח כמעט 67 שנים, לצחי קצת פחות”.
ערוצי הטלגרם של הפאנל:
