התחרות של קיליאן ואמילי: סקייראנינג ברוטלי בקצה העולם

המירוץ מתחיל בצורה ממזרית ומטעה

רצים קצת בכביש. מטפסים בשביל אופניים תלול במתינות לרכבל שמעל העיר. אחרי 17 קמ (3 שעות קאט אוף) של ריצה די נעימה עם טיפוס מתון אך סלעי לפסגה הראשונה, מתחיל המירוץ. 

אני מנצל את הריצה הרגועה והטיפוס המתון לפסגה לשיחה עם הרצים מסביבי, פוגש מדריכת ריצה שגרה בקראוון בפירנאים עם בעלה ההייטקיסט, ואנחנו מחליפים חוויות על רצים ומרוצים שאנחנו מכירים. כמה שהיא מדברת ומתארת את החיים שלה הסובבים מסביב לספורט הררי, אני מתמלא שמחה והשתאות שהחלום המקנן בי בשנים האחרונות יכול להתגשם. אולי גם בשבילי?

הירידה התלולה הראשונה הייתה בשנים הקודמות מכוסה בשלג שאפשר גלישה מצחיקה ומהירה מטה. הפעם אין שלג לראשונה מזה שנים רבות מאוד. והבולדרים החשופים יוצרים אתגר נפלא וקשה לחובבי הירידות. הירידה הזו כל כך תלולה (70-80%) שכף הרגל נמצאת במצב ״פוינט״ חריג במשך הרבה יותר זמן משאני מכיר. העומס על הארבע ראשי כבד והנעל מחליקה על העפר ושולחת אותך לגלישה מקצועית על הישבן. האמת שאני נהנה מהירידה הזו, ורואה שאני בהרגשה ומהירות נאים יחסית לאנשים מסביבי. זוכר לא להשוויץ יותר מדי כי זו רק תחילת המירוץ וצריך לשמור על הרגליים.

אני עם מקלות חדשים והם לא מחליקים יפה לנדן שעל גבי, בשל טבעות הבוץ בקצה שלהם. אני מאבד זמן ומתעצבן על עצמי שלא בדקתי את זה קודם.

ההר החשוף מתחלף ליער סבוך

עדיין תלול. אנחנו מדלגים מעל גזעים ושורשים, לפעמים העשב מכסה את השביל ואני לא רואה את הקרקע, מקווה שלא מתחבא שם שורש או סלע ומנסה לשמור על קצב נכון.

השביל מרהיב. אומנם אני בריכוז מרבי אבל לא יכול להחמיץ את העמק שאנחנו גולשים אליו, מההר השחור למדרונות ירוקים אנחנו בשביל המקביל לנחל אותו אנחנו חוצים וממלאים מים לשתיה מספר פעמים. הנחל הופך למפל בקטעים התלולים ונשפך איתנו לעמק בעל קירות עגולים שנוצרו עי קרחונים עתיקים. הקונטרסט בין הסלעים השחורים למים הכחולים והירוק העז נראה כמו תמונה עם פילטרים מוגזמים. כמה ראוי. נוף דרמטי ואפלולי. שונה מאוד מהאלפים הירוקים והחגיגיים.

התחנה היחידה מחכה לנו בעמק 

חששתי מאוד ממנה. לא היתה לי שום ודאות שאגיע אליה בזמן. אבל אני בסדר ויש לי קצת זמן להתארגן. אני שעה וחצי לפני הקאט אוף האימתני הזה. מתחיל להרגיש שאפשר קצת להירגע ולהנות. מתיישב על הדשא לסדר את הווסט. טעות נוראית!

הרגליים נתפסות מייד. שותה כמה שלוקים מנוזל המלפפונים החמוצים שהבאתי. השרירים נרגעים. קסם!

מצטייד בשקית תזונה שהכנתי מראש. נפטר מהאריזות הריקות. מודה למתנדבים הנפלאים ויוצא מהתחנה.

לא זכור לי מירוץ כל כך רגוע בארגון שלו. התיקים שלנו זרוקים בערימה על הדשא. צלחות התזונה בתחנה נראות כמו יומולדת 5 בקיבוץ. אף אחד לא מחלק לך אוכל או ממלא לך פלאסקים. אין בכלל מים בתחנה. ריצות חברתיות בארץ מפוארות פי כמה מונים ממה שקורה פה. המסר ברור- זה תחביב. אתה לעצמך.  והתחנה היא לא העניין. ההרים הם העניין.

הקטע היפה והמפחיד עוד לפני

טיפוס ארוך ותלול. כ 1200 מטר על כ 3 קמ, אבל כבר הבנו את הרעיון, שכל שיפוע פה חייב להיות הכי הכי, ואני עושה את עצמי שלא מתרגש ממנו יותר מדי. יש פה עמדת קאט אוף נוסף שמנפה את הרצים רגע לפני הרכס. מנחש שעוד מעט אבין למה. 

השעתיים הבאות לא ישכחו לי עד סוף ימי. על השעון הן קצרות אבל מבחינת כמות האירועים הם שוות ערך לשבוע של טיול בהרים. כשהתייצבנו בגובה 1200 בערך השביל נעלם ומכאן ההתקדמות היתה על סכין מהסרטונים של קיליאן. הם תמיד נראים מוגזמים אבל זה באמת ככה. תהומות משני הצדדים ואתה מרגיש כהולך על קורה. לפעמים, רק כדי לאתגר צריך גם לרדת או לטפס מדרגת סלע. מארגן המירוץ אמר על הקטע הזה, באחד מתדריכי המירוץ המצחיקים אי פעם: ״אף אחד מכם הוא לא קיליאן, זה לא המקום לשבור שיא מסלול, זה המקום לשרוד״. בכלל נראה שהתדריך נועד בעיקר להפחיד אותנו ופחות להעביר אינפורמציה. זה עבד.

הנורבגיות שרות

אני נע בדבוקה זריזה למדי ברובה של נורבגיות. התנועה שלהן קלה ומהירה והן לא מפסיקות לספר סיפורים (בעיקר בעליות), לשיר שירים (בעיקר בירידות) כשיורד גשם ואני עובר למעיל הן מוותרות על הטרחה. כשהרגליים שלי עולות באש והאוזניים, אצבעות והתקווה כולן קופאות הן בדיוק פורצות בצחוק אדיר מאיזו בדיחה, בטח על בחור כחול שפתיים עם מבטא משונה שמשתרך אחריהן. 

סכין מתחלף בטיפוס על קיר אנכי לעבר הפסגה. צלמת יושבת שם על מדף סלע כמו על ספסל בפארק הירקון ומצלמת אותנו עוסקים בסקרמבלינג (מעבר מקטעים תלול, חצי טיפוס) רציני למדי וחשוף לנפילה. אני קצת בשוק ממנו, מהקיר הזה. באיטליה וצרפת היו פורשים פה חבלים ושרשראות. הנורווגים, הם נראים כמו הורים בגן משחקים, ערניים אבל ממש לא בלחץ. חבלים? למה צריך? יש אחיזות סלע. הבריטית הגבוהה מאחורי שואלת אם אני בסדר. כנראה שלא עמדתי בקצב הטיפוס שלה. אני טיפונת נעלב, והרי מחשיב את עצמי כמטפס מנוסה. אחכ הסתבר לי שהיא פודיומיסטית של מירוץ פירין אקסטרים בבולגריה ועוד מירוצים דומים ומטפסת הרים מצטיינת. 

על הפסגה מחכה מנהל המירוץ 

זו פסגה צרה להפליא. ממש אצבע של סלע. לשמחתי הערפל מסתיר את התהום האנכית משלושת הצדדים של הפסגה. בערך כאן נפלה רצת עילית אמריקאית לפני כמה שנים ונפצעה קשה מאוד, ואפילו כתבה על כך ספר. אני מתאמץ בלשמור על ריכוז הולם למרות העליצות שמורעפת עלי מהמארגן והצוות הקטן שאיתו. בגדול אני מפוחד למדי. מכירים את החתלתולים שיודעים לטפס על עצים אבל מפחדים לרדת? זה אני עכשיו.

את אותו קיר צריך לרדת, אבל עכשיו הסלע מאחוריך, ותחושת החשיפה לפניך. בדרך למטה המארגנים פינקו אותנו בפיסת חבל רזה וסימלית המחוברת לקיר לשימוש כמעין מעקה בטיחות. אני משכנע את עצמי שהיא מחוברת היטב לסלע וגולש מהר למטה לפני שזה שמאחורי או מלפני יסיט את החבל ואת כל מי שאוחז בו לעבר הענן הלבן שמתחתי. 

הירידה מההר ישירה ואגרסיבית. זה למעשה שוב דרדרת עפר בשיפוע היסטרי, אך הפעם זרועה באבנים שמפעם לפעם מתגלגלות למטה ומיצרות מקהלה של צעקות בשפות שונות המזהירות את הרצים מהסכנה. מי ששרד את הירידה הזו זוכה בשדה בולדרים עצום שמחייב הליכה זהירה או אין ספור דילוגים מסלע לסלע.

הרעיון העיקרי בכל הנסיגה שלנו מההר הוא לא לשבור שום דבר חשוב. So far so good.

לא להתגלגל באלגנטיות להתחלה

חזרה לעמק ולתחנה. אני כבר מרגיש את התשישות. רק 6:30 שעות מהזינוק ואני מבין שאני יכול להגיע לקו הסיום בלי שיעצרו אותי ובזמן טוב משחשבתי אבל גם שהמירוץ הזה קשה בהרבה ממה שדמיינתי. ועדיין, לא צפיתי את השעות האחרונות.

זוכרים את הירידה הראשונה במירוץ. זאת שהיתה תלולה מאוד בדרך הלוך. אז בדרך חזור היא עליה, והיא הרבה יותר תלולה ובעיקר ארוכה. טיפוס של 1200 מטר ב 70-80 אחוז שיפוע בגשם ורוח שמאחוריך כבר 7 שעות חריפות מאוד, כשאני כבר די מיובש מנוזלים ואנרגיה. זו ללא ספק הנקודה הכי קשה בקריירת הריצה שלי.

העליה הזו לא נגמרת והקושי השרירי שלה היה פשוט מטורף. הגשם פוגע בי אופקית מעוצמת הרוח והקור נוגס בשאריות האופטימיות שלי. נוסף לזה הידיעה שאם אתה נופל פה, אתה פשוט מתגלגל באלגנטיות לתחילת העליה. 

כשהגעתי לפסגה, חיסלתי 3 ג׳לים אחד אחרי השני ושתיתי את כל המים שנשארו לי. קיפלתי מקלות והתחלתי לרדת בשביל לעמק שאחריו כבר הסוף קרוב. מירוץ סביר היה מגיש לך כאן שביל נוח לסיום. והרי סבלת מספיק, אבל לא טרומסו. או כמו שהמנהל המירוץ אמר ״מהפסגה יורדים שני שבילים, אחד נוח ומהיר לעיר. אתם לוקחים את השני״. זו עוד ירידת בולדרים שלא מאפשרת ריצה. אני זוחל בפתטיות. כבר לא מסוגל לקפץ. והאמת די מפחד להתרסק. הרגליים גמורות מירידות ולא נותנות לי מספיק ביטחון כדי לנוע במהירות שאני רגיל. 

סוף הירידה, הסלעים שוב מתחלפים לעמק ירוק 

אני גמור, חבוט, המום מעייפות, בועט בסלע בגובה 5 סמ, ונופל קדימה. מרוב איטיות תגובה אפילו לא שולח את הידיים קדימה, ובסלואו מושן פשוט נוחת על המצח באחת מפיסות הדשא הרכות היחידות במירוץ.

הנפילה עוררה אותי. אני כועס על הגמלוניות שלי, על הרחמים העצמיים, על הויתור לאיטיות, על הנפילה הדבילית. מעכשיו יש לי תמונה אחת בראש- אני שוכב על קו הסיום, ולא צריך לרוץ יותר! יאללה, אפשר לגמור עם זה? דוחף את כל הסוכר שאני מוצא בכיסים אחד אחרי השני, שוטף ראש בנחל הקרוב ויוצא לריצת אמוק שמסתיימת שעה וחצי אח״כ בחירחורים רגשניים על קו הסיום.

כנראה שאתם אוהבים את זה, קבלו עוד מאיתנו, בניוזלטר שלנו:

אפילוג

זו היתה המהדורה האחרונה של טרומסו. מירוץ שפחדתי ממנו מאוד כי הוא נחשב למאתגר מאוד גם לרצים מנוסים ומהירים ממני. בדיעבד הצלחתי לסיים אותו מהר במעל לשעה ממה שהערכתי עם המאמן שלי. עשיתי טעויות רבות, כמו זה שלא אכלתי מספיק מלוח והבחילה שקיבלתי הפריעה לי לאכול מספיק. והמקלות שההכנסה שלהם לנדן היה סיפור מעצבן שהייתי יכול לפתור מראש.

למרות מה שנדמה לפעמים למי שמכיר אותי, אני רץ ומטפס שמרני מאוד, ובוחר אתגרים שאני יודע שאני יכול לעשות והם לא מסוכנים באמת. הפעם חרגתי ממנהגי והלכתי על מירוץ שהרגיש גדול עלי. לפני, תוך כדי ואחרי.למרות הקושי של האימונים והמירוץ אני מאוד שמח על הקפיצה הזו בנועזות, שנבעה ממקום לא רציונלי, החלום לרוץ בטרומסו ולהיות חלק מהמורשת והאגדה הזו. 

אני מרגיש שרכשתי נכס, התחושה, שהיא פיזית לגמרי, שגם אתגרים מפחידים מאוד ניתנים לצליחה, בסבלנות, צעד אחרי צעד, ממשבר ונפילה להתאוששות וריצה קדימה. תודה להרי טרומסו, לימדתם אותי שיעור בפוקוס והתמודדות עם משבר, ואולי הברוטליות שלכם היא בדיוק מה שצריך כדי ששיעור כזה לא ישכח לעולם.

מאת: יניב שושן

שתפו את זה! פה בכפתורים למטה: