ריצת הסרטים הצהובים במיליון צעדים של תקווה

דב טיבי5 בדצמבר 2023

7 קילומטר ריצה, 3 קילומטר צעידה סביב קיבוץ הסוללים ונחל ציפורי. מאות המשתתפים, רובם ילדים. אף אחד לא מפעיל שעון, הזמן היחיד שנמדד כאן הוא בימים, בשבועות ובחודשים והמרחק בצעדים. מיליון צעדים של תקווה בריצת הסרטים הצהובים.

סיפורו של אירוע ריצה צעידה חברתי שאורגן על ידי המועצה האזורית עמק יזרעאל, ונשא מסר ברור וחד “החזירו את החטופים עכשיו!”

מספרי חזה

ארגון האירוע מופתי. חניות נוחות, סדרנים אדיבים, שלטי הכוונה ברורים עם מסלולים שסומנו ע”י דורון מחנות Runway הסמוכה, ושולחנות עמוסי בננות ותמרים כאילו מדובר באירוע ריצת אולטרה. אני מתקרב לדלפק הארוך בו מחלקים מספרי חזה. למרות שאני יודע למה לצפות, אני מתקשה להתקרב ודמעות חונקות את גרוני. השולחן מוצף בכרזות קטנות בפורמט המוכר של מספרי חזה. כל כרזה נושאת את תמונת החטוף, שמו וגילו… ויש כל כך הרבה. איך בוחרים? באופן אקראי לגמרי בחרתי לרוץ עם מתן צנגאוקר בן 24 מקיבוץ ניר עוז. מי ייתן שבקרוב ארוץ אתו באמת.

רוצו איתנו אחת לשבוע עם הכתבות של ראנפאנל למייל:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים

משפחות, קבוצות ויחידים

הם הגיעו מכל העמק והסביבה, עם חלקם אני משוחח, את חלקם אני מצלם. אם ושתי בנותיה מחנתון מצוידות באופני ילדים ובלונים צהובים. משפחה בהרכב מלא מקיבוץ הסוללים מתייצבת לתנוחת צילום. זוג צעיר מאלוני אבא המבשר לי שהם קוראים באדיקות את RUNPANEL. קבוצת צועדים ורצים מכפר תקווה נרגשת להשתתף באירוע מלווה במדריכים ומתנדבים. קבוצות ריצה רבות המוותרות על אימון בוקר שישי קשוח לטובת האירוע. כולם כאן מאותה סיבה בדיוק.

משפחה מקיבוץ הסוללים, הרכב מלא שווה 30000 צעדים

זינוק עם תקווה

לא אקדח הזנקה, לא צופר מתלהם, לא כרוז שסופר בהתרגשות לאחור. כולנו עומדים בשקט דרוך ואט אט בוקעת מהלב שירת התקווה. יש השרים בשקט ויש השרים בקול, מדגישים כל מילה. יש הנושאים עיניהם לדגל ויש המתמקדים בבלונים הצהובים שמיד ימריאו אל על. כל אחד לעצמו, כל אחד ותקוותו, והשלם גדול בהרבה מסכום חלקיו.

יחד

מזג האוויר מושלם לריצת בוקר, שמים כחולים ללא בדל ענן, קרירות נעימה ללא טיפת רוח. דרכי הכורכר מזמינות אחרי גשמי הברכה שירדו השבוע. רצים, צועדים ורוכבים ממלאים את המסלול מכל עבר. כביש 77 הסמוך סואן כרגיל, מה שאינו רגיל הוא צפירות ההזדהות הנשמעות לאורכו. כל אחד תורם עוד פרט קטן לתמונה הגדולה ולמסר המאוחד.

יחד

“קשרי סרט צהוב על עץ האלון העתיק”

אני מתקדם לאט על דרך הכורכר הרחבה, נותן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים. על עץ האלון בפנייה המתקרבת אני מבחין בסרט צהוב, כל כך הרבה סרטים צהובים ראינו בשבועות האחרונים. המנגינה של השיר מתנגנת בראשי, אם כי איני זוכר את המילים המייצגות את הכמיהה לחזרה מהשבי.

הנה חלק מהמילים של לוין ובראון:

Tie a yellow ribbon ’round the old oak tree
It’s been three long years
Do you still want me?
If I don’t see a ribbon round the old oak tree
I’ll stay on the bus
Forget about us
Put the blame on me
If I don’t see a yellow ribbon round the old oak tree

סיום

…ואז, לקראת הסוף, עליה קטנה מנחל ציפורי לנקודת הסיום, בחורה צעירה עושה מאמץ אחרון ושואלת את השאלה הכול כך אופיינית בשלב זה בכל המירוצים, “מתי מסיימים?” …אני רואה את הכרזה הצמודה לחולצת הריצה שלה וזו הפעם הראשונה שאין לי תשובה. אין לי תשובה אך יש לי עשרת אלפים צעדים של תקווה.

מצפים לסיום