כ480 רצים במקצה 32 קילומטר, 660 רצים במקצה ה17 ק”מ, ורבים נוספים במקצה 3 ק”מ, הגיעו בסוף השבוע האחרון לגולן למירוץ שנחשב ל”דבר האמיתי”. לא עוד מירוץ הכנה, זה לא “בדרך ל..”, לא מירוץ שנרשמים אליו ספונטנית ברגע האחרון. לכאן מגיעים הרציניים והקשוחים (והקשוחות) שידעו איזה “כיף” מצפה להם: 903 מטר עליה מצטברת במקצה הארוך, 436 מטר במסלול ה”קצר”. אף אחד לא בא לשחק פה.
כתב וצילם: אורי ארבל
שָׂם הֲרֵי גּוֹלָן, הוּשַׁט הַיָּד וְגַע בָּם
שולחנות עמוסי פחמימות מתוקות ומלוחות מקבלים את פנינו, יחד עם קפה חם וטוב, מוזיקה מקפיצה ומאות רצים צבעוניים ומרוגשים. הסדר המופתי בחלוקת הערכות, בשמירת החפצים וההקפדה על לוח הזמנים הוסיפו נקודות למרתון ישראל שעומדת מאחורי המירוץ שמתקיים זו השנה השלישית ברציפות. כוס קפה עם חבר, מתיחה אחרונה, ווטסאפ לאישה בבית וקדימה לתדרוך על קו הזינוק.
הר שיפון מתנשא בגדול לפנינו. זה היעד הראשון. אני מישיר אליו עיניים נחושות כאומר לו – קטן עלי. זינוק.
אַל תִּתְבַּיֵּשׁ, הֱיֵה בָּרוּר. אַל תִּתְבַּלְבֵּל, אִם תִּתְבַּלְבֵּל
נחש של רצים יוצא לדרך במורד הכביש מיקב אורטל לכיוון השיפון. בפנייה ימינה אחרי כקילומטר הדרך מצטופפת לכדי שביל פרות שצר מלהכיל את מאות הרצים. הרצים מקבלים את העניין בהבנה ושומרים על סבלנות משך דקות ארוכות, עד שמסתבר שהדבוקה הראשונה טעתה בפנייה, וסחפה אחריה את כל (כל!) הרצים. או אז קורה דבר שטרם ראיתי: קריעת ים סוף של עולם הריצה. מירוץ שלם, על מאות רציו מסתובב לאחור כלעומת שבא ומתחיל לרוץ בחזרה. האחרונים הפכו לראשונים!
רצי הפודיום מנסים כמעט לשווא לעבור דרך הדבוקה הצפופה ולתפוס שוב את מקומם בראש הטור. אני רושם לעצמי שלא להסתמך על יכולת הניווט של הרצים האחרים, ולהקפיד ולחפש בעצמי את החיצים בדרך. ולגבי רצי הפודיום- אני רוצה להאמין ומקווה שבמסגרת המרחק והקושי הגדול של המירוץ, מי שהיה אמור להגיע במקומות הראשונים, עשה זאת (כמה נקודות על סימון המסלול הוחסרו מההפקה…), אחרי כשלושה קילומטר בדיוק אנחנו מתחילים טיפוס של קילומטר על השיפון, שמתגלה כקשוח אף יותר ממה שנראה מרחוק.
יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִיסָן שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכָל פֶּה
עושה רושם שהרגע הזה קרה השנה בדיוק ביום המירוץ. כשלא קר ולא חם מדי, לא שמשי ולא מעונן, לא רטוב ולא יבש. האוויר זז אבל אין רוח. מזג אויר מושלם לריצה.
אלפי פרחים שלעולם לא אדע את שמם בשלל גוונים שלא את כולם אני יכול לתאר מקשטים את הדרך כולה. הציפורים מצייצות, הירוק בכל עוצמתו. שירים נכתבו על הרגע הזה. הנוף מפסגת השיפון עוצר נשימה, במלוא מובן המילה. אני עוצר בנקודת המים שבפסגה להסדיר נשימה ולהצטלם, כשכל רמת הגולן פרושה לפני. רק הר היוסיפון באופק קורץ לי כרומז, “השיפון זה אחי הקטן. בוא, בוא נראה אותך מטפס עליי.”
בַּבְּדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חרמון הַסַּבָּא
הדרך ליוסיפון לא מאכזבת. מכל פינה נשקף חרמון הסבא. עצום, מרשים וגדול ומלא בשלג. השילוב שלו ברקע עם הפרות מלחכות העשב באחו, המאגרים המלאים במים יוצרים אוירה פסטורלית ומרגשת, ובעיקר עושים לי חשק לשוקולד, או לסטייק. מזל שתחנות המים מגיעות תמיד ברגע הנכון מפנקות עם איזו חתיכת חלבה או תמרי מג’הול עסיסיים.
בדרך אנחנו עוברים בשדה עם אלפי תורמוסים סגולים, ואני שוקל לעצור רגע, לרדת מהשביל ולצלם. הגדרות מסביב, והעובדה שברמת הגולן מפוזרים יותר ממיליון (!) מוקשים משאירים אותי על השביל- אין לי שום כוונה שאת המירוץ בשנה הבאה יקראו על שמי.
העליה ליוסיפון מאתגרת ואני עובר להליכה. לצידי רצים שמתעקשים להמשיך לרוץ, אבל אנחנו מתקדמים באותו הקצב. למעלה על הפסגה, דבר שמתחיל להיות בשגרה במירוץ הזה, אני נפעם ונרגש מהנוף, וכבר מזהה את הפסגה הבאה. “רכס בשנית” על טורבינות הרוח שלו הענקיות שלו. חצי מהתחרות מאחורי. אני מתדלק בעוד חלבה, לוגם שלוק גדול של אוויר נקי, וממשיך.
וְעוֹד לֹא קַל לִנְשֹׁם, וְעוֹד לֹא קַל לֶחָשׁוּב מוּל הָרוּחַ
העליה לטורבינות הרוח העצומות גורמת לי להרגיש קצת כמו דון קישוט. נאבק בעליות צעד אחרי צעד, מנצח לאט ובזהירות את המרחק הרב. מתעקש ולא מוותר. לשמחתי זה גם השלב במירוץ שהקצב מתייצב, ואני לרוב רץ בתוך “דבוקה” שרצה פחות או יותר באותו הקצב. מכל מירוץ אני יוצא עם חבר או שניים שמתגלים לי בדיוק שם, בשלב הזה, לשיחת נפש בדופק גבוה, שיחת מוטיבציה או בדיחה טובה. שם אני מכיר את שי שאשתו רצה במירוץ קילומטר או שניים אחריו, אבירם שסיים אך לפני שבועיים את הpeak2peak, ואור שעזר לי להבין למי יותר קשה בריצת שטח, לגבוהים כמוהו או לנמוכים יותר, כמוני (רמז, הוא שוקל כמעט 30 קילו יותר). האהבה לריצה משותפת לכולם ויוצרת אינספור נושאים לשיחה ודיון. כולם מספרים על המירוצים האחרונים שבהם לקחו חלק, וקורצים לעבר המירוץ המאתגר הבא, לפסגת החרמון במאי.
הר אביטל
השבילים הלבנים הופכים לצרים וטכניים ואני נזהר בריבוע לשמור על הקרסוליים שלי. הדרך לקו הסיום ממשיכה להפתיע ביופיה ובצבעיה. הטיפוס הכמעט אחרון אל הר אביטל הוא גם הקשה ביותר. יותר מקילומטר עם עלייה מצטברת ועצבנית של 140 מטר, לא משאירה לנו סיכוי. אנחנו מטפסים כמעט עם הידיים, ומתנחמים בסוף המתקרב. הנוף הפנורמי מלמעלה, מיותר לציין, מרהיב. מהחרמון עד רמת הגולן הסורי, מהווה סיכום של המירוץ כולו. יפה שבא לבכות.
לקראת סיום מרוץ הרי געש בגולן
אני עוצר לצלם טנק נטוש ומוקף פרחים, ובכך מפספס את החץ המצביע לסוף. רק קילומטר אחרי אני מגלה את הטעות, ונאלץ לטפס את דרכי בחזרה. סליחה בפני 10 הרצים שרצו מאחורי ונגררו יחד איתי, מצד שני, הי, הרווחנו עוד 2 קילומטר של כל הכיף הזה!
אני חוצה את קו הסיום כמה שניות לפני שהשעון מראה 4 שעות.. שמח וכבד רגליים אני מדדה לאוהל המוצל והמפנק, שמציע כל טוב לרצים- כריכים ויוגורטים, פירות וירקות, בירה קרה (ללא אלכוהול)- בדיוק כמו שצריך להראות קו סיום של מרוץ מפרך שכזה. הישיבה בתוך חוות סוסים פעילה פסטורלית והזויה כמו כל המירוץ עצמו.
השאטלים לנקודת הזינוק עוד רגע יוצאים, אני נפרד בחיבוק מיוזע מחבריי לדרך. מחויך ומסופק אני מתחיל את הדרך הארוכה הביתה. רגע לפני הירידה מרמת הגולן אני מסתובב אחורה, וקד קידה דמיונית להרי הגעש. אפשר לומר שנפרדנו בתיקו מכובד. ניפגש פה גם בשנה הבאה, אני לוחש, ספק לעצמי ספק להם. אם הדרך תהיה חלקה, אני מספיק להשתחל לשנת צהריים של יום שישי ליד אשתי.
אגב, לפי לוח התוצאות יש שניים שמוגדרים כ “Not finished yet”. יכול להיות שהם עדיין בדרך? מישהו בדק שהם הגיעו הביתה?
אהבתם? תכניסו מייל והצטרפו לניוזלטר!
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הרי געש בגולן- פודיומים:
30 ק”מ גברים:
- יותם פסן
- אוהד סיני
- אלדר פרדו
30 ק”מ נשים:
- ליז מלכה
- רחל לוגסי
- יעל לגשטיין
15 ק”מ- גברים
- אלכס דוקורסקי
- עמית הר פז
- חנן כהן
15 ק”מ נשים
- ביאן אוסאמה יחיה
- שאבי ענת
- בוקרה לימור
