תזכורת מהישראמן – התחלתי ולכן אסיים, עם חיוך – הישראמן הראשון שלי

מסתכל קדימה, לפני חוף הריף ושלט שמראה שעברו 37 ק”מ ריצה, זהו, זה שלי, זה כמעט נגמר, עברתי 221 ק”מ ונשארו רק 5 ק”מ אחרונים לסיום הישראמן הראשון שלי!

אני לא מאמין שהמטרה הושגה. חושב על כל המשפחה והחברים שמחכים בקו הסיום, שחיכו בקור 13.5 שעות. תחושת ההתרגשות מטורפת, הגוף שכבר מזמן הפסקתי להרגיש מקבל טעינת אדרנלין. אני מתחיל להגביר את הקצב, חיוך מרוח לי על הפנים, חושב על הסיום, על החיבוק לאשתי והילדים. העיניים רטובות, הלב דופק חזק, נשאר עוד 1.5 ק”מ, אני שומע חבר צועק לי מהצד השני של המרינה: “שי אתה איירונמן”. מגביר עוד טיפה, פוגש חברים שמצטרפים אלי ל 800 מטרים לסיום, ספרינט אחרון, פוגש את האישה של חיי, את הילדים ואת כל החברים, שומע צעקות עידוד, מוסיקה חזקה, חוצה את קו הסיום!!!. נשימה עמוקה, חיבוק חזק לילדים, והבן שלי ליאור לוחש לי “אבא אתה אלוף”.

מאת: שי אלגואז
צילום: גיא פאר, צלם אותי

בוקר התחרות

מתעורר בארבע לפנות בוקר, אני מרגיש תחושה מבולבלת של חוסר ודאות, חששות, פחד, התרגשות ויחד עם זאת שמחה מאוד גדולה שהיום הזה הגיע, אחרי 9 חודשי אימונים אינטנסיבים.

מתקלח, הכנות אחרונות, ארוחת בוקר קלילה, לובש את חליפת השחייה ומתמלא בתחושה חדה של  נחישות וריכוז. חושב לעצמי שלא משנה מה יקרה בדרך, אני אלחם עד הסוף!

זינוק ושחייה ל 3.8 ק”מ

שש בבוקר. עומד בקו המים, פוגש את החברים לקבוצה, תמונה אחרונה עם המשפחה והחברים שהשכימו, יריית הזינוק ויצאנו לדרך!

זינוק של מאות משתתפים זו תחושה של כאוס – “מכונת כביסה” של שחיינים. אחרי 100 מטר נזכר שאני חייב למצוא דרפט טוב – שחיין לשחות אחריו, שעוזר בניווט ומוריד כ20% מהעומס. הבעיה בזה שתמיד קיים סיכון שבחירה של דרפט לא נכון תגרום להתברברות בדרך. צולל ורואה חצי מטר ממני, שחיין עם מדבקת טייפ בצבע טורקיז, חושב לעצמי שיהיה לי קל לזהות אותו ולהיצמד אליו, זהו אני אחריו באש ובמים! השחיין שוחה בקצב מעט מהיר ממני אבל אני לא מוותר ומצליח להיצמד אליו. סיבוב ראשון של 1.9 ק”מ, יוצאים מהמים ורצים לסיבוב השני, בדרך מחליף עם השחיין מילה, מפרגן לו ומודיע שאני אחריו עד הסוף,הוא זורק לי שהוא “מקווה לשרוד” אני אומר לו שאני סומך עליו ויוצאים לסיבוב השני.

סיבוב שני יותר מהיר. אני מתרכז בתנועות, נזכר בהדרכה של אלעד מלכה לתנועות ארוכות ומינימום אנרגיה, אני בריכוז שיא, סוג של מדיטציה במים, נותן תשומת לב לכל תנועה, שומע את החיכוך עם המים, רואה את המים הכחולים, שקופים, תחושה טובה. מסתובבים לכיוון החוף, זהו עוד כ900 מטר וזה נגמר.. אז זהו שלא-  משבר ראשון אחרי 3.5 ק”מ שחייה ו 300 מטר לסיום-  שריר התאומים הימני נתפס, מרגיש אבן ברגל, כאב נוראי, מנסה לנשום ולשחרר, לא עוזר, מחליט להמשיך עם הכאב ותנועות ידיים בלבד, יוצא  מהמים, שומע את הכרוז והחברים מעודדים, רואה את אשתי והילדים. אני ממשיך ויהיה מה! צולע כ 400 מטר עד לשטח החלפה, לוקח 2 כדורי מלח, קר לי וכואב לי השריר. מחליף לבגדי רכיבה, עולה על האופנים ויוצא למסע של 180 ק”מ!

הרכיבה – בסה”כ 180 ק”מ עם עליות, קור ורוח

מתחיל לרכוב, מתרכז, מייצב את הדופק, יש! השריר משתחרר, זהו אני על המסלול. מתחיל לטפס ברכיבה כ10 ק”מ לאורך כביש 12.

כשאני מסתכל על השעון אני רואה שלמרות התקלה הצלחתי לצאת מהמים בזמן טוב של 1:16:30, אני מרוצה. זהו, מעכשיו אין תקלות. אני נזכר באימונים בתשעת החודשים האחרונים, על אלפי הק”מ, על היקיצות כל יום בחמש בבוקר, על השעות הרבות שהשקעתי במהלך השבוע. הגעתי מוכן לתחרות! מתחיל לעקוף בעליות את הרוכבים ממקצה החצי והמקצה המלא, שומר על דופק 80%, מורל גבוה ונהנה מהטיפוס. ככל שעולים יותר גבוה, הנוף של הרי אדום עוצר נשימה. הכביש המתעקל לתוך ההרים, ים סוף כחול באופק. אני מרגיש בר מזל שאני פה.

מגיע לנקודת ה55 ק”מ, עוד 45 ק”מ וסיימתי מחצית מהרכיבה, מרגיש מצויין. נקודת ה90 ק”מ נמצאת במחלף נטפים וממנה יוצאים לסיבוב השני לכיוון צפון. זה החלק של הרוחות… רוחות נגדיות חזקות של מעל ל30 קמ”ש. חושב לעצמי שלא הגיוני שמעכשיו אלו הרוחות שילוו אותנו, זה חייב להרגע עוד מעט. למרות האופטימיות הרוחות רק הלכו והתחזקו! אתה מרגיש כאילו מישהו תופס לך את הכידון ולא נותן להתקדם. אני נלחם להעלות מהירות ולא מצליח, ונזכר שאלעד מלכה אמר לי שחשוב ברוחות לשמור על קדנס גבוה (סיבובי רגלים). אני מנסה בכל הכוח להגביר ולא מצליח.

משבר שני: קר לי, קשה לי, אני לבד במדבר אין סופי (רק כ170 רוכבים במקצה המלא ואני לא רואה אף אחד מהם). מתחילות מחשבות שליליות לחדור לתודעה: אני חושב לעצמי שאולי אני לא בנוי לזה, האימונים הכי ארוכים היו באזור שבע שעות, עברו שש וחצי שעת, נשארו לי עוד 70 ק”מ רכיבה בתנאים קשים, ואחרי זה מרתון של 42 ק”מ. איך לעזאזל אני מחזיק מעמד עוד כשבע שעות?

אני רואה רוכב באופק, חושב על אשתי, הילדים המשפחה והחברים שהדרימו עד אילת ומחכים לי בקור ואני צפוי לראות אותם בדרך עוד כשעתיים וחצי. זה מחזק אותי. אני חוזר להילחם ומצמצם פערים עם הרוכב שלפני.

בתחרות כ”כ ארוכה חשוב להצמד לפרוטוקול תזונה: בכל חצי שעה לאכול חטיף/ג’יל של כ300 קלוריות בשעה ולשתות בקבוק איזוטון לשעה. אני לא רעב אבל אני יודע שזה הסיכוי שלי לשרוד ככל שהשעות עוברות.

כעת נשארו לי עוד 10 ק”מ רכיבה נגד הרוח וזהו, השאר יהיה יותר קל. מגיע לנקודת הסיבוב- מעט לפני שדה התעופה עובדה,וחש תחושת הקלה מטורפת, מסתובב לכיוון דרום ל 45 ק”מ אחרונים עם כיוון הרוח! חוזר להגביר, פוגש רוכבים בדרך, מעודד את כולם ודרך זה מעודד גם את עצמי. אני טס לכיוון הסיום רואה את שלט ה 170 ק”מ. ממשיך בכל הכוח, רואה את נטפים וזהו סיימתי את החלק הקשה של 180 ק”מ רכיבה. צעקת שמחה! הגעתי לחלק האהוב עלי. ריצה!