הוא היה טריאתלט ורץ שנים ארוכות בצורה רצינית, אבל אז גיא חלמיש הפסיק עם הריצה עשור שנים כדי להתמקד באופניים ובשחיה. אחרי הפסקה ארוכה הוא חוזר בהדרגה ובזהירות לריצה, ומספר על כך בסדרת הכתבות “חוזר לרוץ”:
רבים מכירים אותי מ BIKEPANEL (האח הגדול של RUNPANEL), ובעיקר כרוכב, אבל למעשה את ההתחלה שלי באופניים יש לזקוף לטריאתלון. השתתפתי בלא מעט תחרויות לפני די הרבה זמן, ועד סוף התקופה הזו צברתי כ 20-30 טריאתלונים במרחקי ספרינט ואולימפי. זה היה טרום תקופת האינפלציה במרחקים ואולימפי נחשב כיעד משמעותי. היום זה נשמע לי מעט ועדיין אתגר קשה עבורי – רק בגלל חלק אחד מהתחרות: הריצה.
מאת: גיאחה
זה לא בא בקלות
כמו לרוב הטריאתלטים, היה מקצוע אחד שאתגר אותי – אצלי זו היתה הריצה. אני זוכר תקופה קצרה שבה כן התחברתי קצת יותר גם לריצה. המפתח, כמה לא מפתיע היה: התמדה ומחויבות. והמפתח למפתח היתה תקופה שקטה מפציעות…
כשהצלחתי לרוץ שלוש ריצות בשבוע, הצלחתי גם להעלות את המרחקים עד לכ 15 ק”מ לריצה. זה היה השלב שבו אפשר היה להתחיל ליהנות מהתהליך, אבל עד לאותו רגע מתוק – כל ריצה היתה בעיקר מטלה מעיקה שרק רציתי שתסתיים. כמי שגם שוחה, רוכב ומנסה לחזק חלק גוף עליון מדי פעם – לא ממש הבנתי למה בעצם אני צריך לייצר עוד עומס על הרגליים ולגנוב את הזמן לדברים מהנים יותר? ולמי יש את כל הזמן הזה בכלל?
ספורט הפציעות
אינטרוולים רבים עברו בהקפת מסלול הריצה במגרש הספורט של אוניברסיטת תל אביב ושום דבר לא גרם לסגנון שלי להראות קליל יותר, או למהירות שלי להשתפר בצורה משמעותית – היא נתקעה באיזור ה 4:30 לק”מ. מה שכן, פציעות קיבלתי מהריצה כמו שרק ריצה יודעת להעניק – שברי מאמץ, כאבים בברכיים, נקיעות פה ושם, ובעיקר: אותו כאב טורדני בגיד באזור המותן הקדמית \ מפשעה.
אני לא מכיר אצן אחד שלא חווה אינספור בעיות מהספורט חסר הרחמים האורתופדיים הזה. בקיצור, מהזווית של של העצמות, הגידים והמיניסקוסים – חרא של ספורט. יותר מכך: העמידות לעניין הזה ממש מגדירה את החוויה. מאפשרת או חוסמת אותה.
נתתי לזה צ’אנס יותר מפעם אחת
בתור מי שהוא בעיקר רוכב, כשהחורף מגיע, אחרי קיץ ארוך של רכיבה, טיולי אופניים, הגעה לפיק של הכושר לקראת תחרות מטרה ונפילת המוטיבציה והיכולת שאחריה, אני חש צורך עמוק בגיוון.
הצורך העיקרי שלי הוא בחזרה משמעותית יותר לחיזוק הגוף הכללי ולאו דווקא לריצה: אני רוצה להפחית באופניים, לחזור לשחות קצת יותר, ולעשות הרבה יותר תרגילי כח לחלק גוף עליון שהצטמצם לו עם השנים והרכיבה האינטנסיבית. הריצה משתלבת בזה יפה – היא חימום יעיל וקצר לחדר כושר (או כהקדמה לסדרת תרגילים כנגד משקל הגוף – בחוץ או בפנים). אתה יוצא לחצי שעה, נשארת לך חצי שעה נוספת, ויאללה הביתה או לעבודה.
אבל כשזה קורה אצלי בכל אוקטובר מחדש זה רחוק מדי מתחרויות הטריאתלון של האביב-קיץ: רחוק מדי בשביל לשרוד את התהליך. בחורף אופני ההרים קורצים לי עם אחלה של סינגלים מהודקים ולחים וטמפרטורות נפלאות לרכיבות של שעות ארוכות. המדבר מזמין אותנו לטיולים מדהימים, וזו העונה הכי יפה לרכוב. בשנים האחרונות נכנס הסמרתון (מירוץ אופני הרים תלת יומי) באמצע-סוף פברואר. ניסיונות החזרה האלה מהאופניים לכיוון הטריאתלון פשוט לא שרדו את דצמבר. מעניין אם הפעם אצליח.
אני יוצא לריצה ראשונה
אני מזהה רגע מושלם לריצה ראשונה: הביקור הראשון שלי בחדר הכושר והבריכה מזה תקופה ארוכה. תור של אנשים מחכה שיגיע זה שיפתח את להם את המועדון, ואני במקום לחכות בתור יוצא לריצה הראשונה שלי.
אימון ראשון כמעט בכל תחום, ובמיוחד בריצה הוא בעייתי ביותר: אם לא מתחילים מאוד מאוד בהדרגה, למחרת הפעמים הראשונות יש כאבי שרירים והתפסויות ברמה לא סבירה. לא מדובר בהתכווצות השרירים הנעימה והמוכרת שיש לכם אחרי אימון מוצלח, אלא בתופעה אחרת של כאבים לא נעימים שמופיעים רק בפעם הראשונה והשנייה לאחר היעדרות של תקופה ארוכה. אני חייב לעשות את זה הדרגתי ברמה שיכולה להישמע בדיחה: הריצה הראשונה שלי תהייה לא ארוכה יותר מ 6 דקות או כקילומטר. היא תהייה איטית מאוד, על מסלול שטוח מאוד, והמטרה שלה היא אחת בלבד: להפחית את הטראומה לשרירים בכניסה לעניין הזה מחדש. יש לי רכיבת כביש רצינית בעוד יומיים ואני רוצה לתפקד. בחמשת הריצות הראשונות שלי זה מה שאני עושה, ורק אז מתחיל להעלות קצת את המרחקים. בפעמים הקודמות עליתי ל 20 דקות ריצה די מהר, ואז לחצי שעה (שתמיד נדמתה כשעה). זה השלב בו פרשתי.
מצעים
כשרצתי העדפתי משטחים רכים יחסית (אבל לא רכים מדי). ריצה על אספלט ומדרכות היא הגרועה ביותר ואני ממש מרגיש בה בכל צעד כיצד המיניסקוס שלי אוהב אותי פחות ופחות. ריצה בשדות חקלאיים היא הז’אנר האהוב עלי, אם אפשר לאמר משהו כזה על ריצה לפני שנכנסים אליה עמוק.
שלא תחשבו – אני יודע למה מתחברים הרצים למרחקים הארוכים, הייתי שם. זה לא שלא חוויתי את זה… אני מייחל לאותו רגע קסום של חיבור נדיר לריצה שהיה לי בעבר. זו היתה ריצה ספציפית מאוד, ארוכה ומהנה שלקחה אותי מהוד השרון דרך השטחים החלקאיים אל מחוזות הירקון ונחל קנה, חוצה שדות, עובר נחלים… כמו רכיבה ארוכה כשהדופק נמוך אבל הקצב טוב, והתחושה היא של יכולת להמשיך לעד וליהנות מהסביבה תוך כדי הריצה. אבל זו לא הריצה שלי כרגע…
עיוות זמן-מרחב
לא פלא שריצה היא ספורט של פארקים עירוניים ופסי ריצה בחדרי כושר בהם כולם עם אזניות ומחפשים אטרקציות ויזואליות בקרב רצים מהמין השני. ריצה היא ספורט משעמם להפליא ביחס לרכיבה: אתה מכסה איתה תא שטח קטן בהרבה, כמעט תקוע באותו מקום. לעומתה אופניים מאפשרים לך לכסות אזורים שונים, משתנים ומתגוונים מבחינה נופית ואווירה. הריצה מונוטונית למדי – אין בה גם את שינויי הקצב, המהירויות והריגוש שיש באופניים. כל התאוריות הפיזיקליות של זמן ומרחב מתערערות בריצה: אתה רץ שעות ומגלה שעברו רק דקות. אתה מכסה מיילים ומגלה שזה קילומטרים. רק תורנות שמירה בצבא יכולה לייצר עיוות זמן-מרחב משמעותי יותר.
אבל בכל זאת – יש יתרונות לריצה
לעומת רכיבה, בה פחות משעה זה לא נקרא אימון, ומרכיבי הציוד והכסף משמעותיים, יש יתרונות רבים לריצה: היא יעילה בזמנים ומאפשרת לייצר עצימות גבוהה בזמן קצר בהרבה מאופניים – מה שהופך אותה לספורט מעולה לאנשים עסוקים. היא מתאימה יותר להיטקיסטים לשמירה על כושר בנסיעות עבודה לחו”ל, והיא לא דורשת לוגיסטיקה מורכבת.
ריצה גם זולה בהרבה מאופניים: באמת לא נדרש הרבה כדי לרוץ, גם כשאתם הופכים לרציניים בעניין. באופניים זה בא עם קנסות כבדים על אופניים וציוד. הזמינות של ריצה לאימוני Indoors על מסילות היא גבוהה וזה אטרקטיבי ללא מעט רצים. ריצה גם מתלבשת טוב יותר מאופניים על הצורך בחימום לפני מגוון עיסוקים ספורטיביים אחרים. כתוצאה מכל היתרונות האלה ריצה היא אחת הבחירות הראשונות של מתחילים שהחליטו לעשות ספורט – וזה יותר ממבורך.
אבל הריצה קשה! מנטלית ופיזית יש בה משהו מתיש ושוחק הרבה יותר מאופניים. אני אנסה בכל זאת לחזור. לא בטוח שאצליח. רק בטוח שאספר לכם על זה ב”חוזר לרוץ” ב RUNPANEL!
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
