לאנשים החופשיים – מבחן לנעליים מינימליסטיות של Wildling

מה הופך נעל לנעל ריצה?

כאמור, אלו נעליים שלא דומות לשום נעל אחרת, במיוחד לא לנעלי ריצה נפוצות יותר, ועל כן מבט ומדידה ראשוניים מעלים את השאלה: מה הופך נעל ריצה לנעל ריצה?

איכשהו השאלה הזו מזכירה לי קמפיין בריטי למכון כושר והרזיה שעורר הדים לפני כמה שנים. כותרתו היתה “is your beach body ready?” (האם גוף החוף שלך מוכן?), והנחת היסוד היתה שרק גוף שדוף וחטוב ראוי שיסתובב בחוף. ארגונים העוסקים בדימוי גוף בריא יצאו בקמפיין נגדי שבו נטען שאם יש גוף וחשק ללכת לים, אז הbeach body מוכן.
ובהשלכה לנעליים – האם נעל צריכה להיות עשויה חומרים סינתטיים ומאווררים, עדיף בצבעים זרחניים, ומיוצרת בטכנולוגיות שלא היו מביישות את סוכנות החלל האמריקאית? מסקירה מהירה של ההיצע בשוק נדמה שבימינו רוב הרצים מאמינים שכן. לא ברור מי שכנע את העולם שזה המצב, ומתי זה קרה, אבל ראוי לשאול את עצמנו האם זה תמיד היה כך?

לפני כשנתיים הזדמנתי ללובי של בית מכירות פומביות גדול. הוצג שם זוג נעליים שבו רץ אחד האתלטים הגדולים של שנות החמישים כשקבע כמה שיאי עולם. רוב הנעליים המינימליסטיות שחלקנו מתהדרים בהן נראות מתוחכמות ומגושמות לידן. נראה שגם אצנים אגדיים משבטים אקזוטיים לא בדיוק ממהרים לנסות נעליים שמתהדרות במיטב החידושים הטכנולוגיים.
האם ניתן לרוץ בכל נעל? כנראה שלא. רק יחידי סגולה יצליחו לרוץ על עקבי סטילטו (בעיני גם ללכת בהן נראה סיכון מיותר, אבל זה לכתבה אחרת), רבים יותר יצליחו לרוץ בנעליים אלגנטיות אחרות או מגפיים כבדות, אבל סביר שיעדיפו להימנע מכך.
נראה שכולם יסכימו שנעל ריצה צריכה להיות קלת משקל, וכאן בערך נגמר הקונצנזוס. מינימליסטיים יטענו שנעל ריצה חייבת להיות גם רכה וגמישה, ויש כמובן מי שיחשוב בדיוק ההיפך. נדמה שלמרות ההרגלים, אף אחד לא יתייחס לחומרים סינתטיים בגוונים זרחניים כמאפיין מחייב, אך מאידך אני בספק כמה יזהו נעל שאינה עשויה מהם כנעל ריצה.

לא נראות כמו נעלי ריצה

אחרי הקדמה ארוכה, הגיע הזמן לדון בנעל עצמה, וכשמדובר בנעל כל-כך שונה, ראוי להתחיל את הדיון במראה שלה. למעט מאפיינים מינימליסטיים  מובהקים, הווילדלינג חפה מכל מאפיין חיצוני של נעל ריצה. עד כמה מינימליסטיים? מישהו פעם העיר לי שאין להן בכלל סוליה.

עד כמה רחוקה מלהיראות כמו נעל ריצה? מי שיתאפק לא לרוץ בהן יוכל לנעול אותן להשלמת מראה אלגנטי, ויחד עם זאת קליל, כזה שלא יסגיר מיד את היותך תייר בעיר כמו פריז. אבל עזבו אתכם מהגדרות, זו פשוט נעל יפה, אפילו יפה מאוד, ברמה של קונפילקט בין הרצון לרוץ בהן לבין הרצון לשמור אותן כפי שהן.
האלמנט הכי “ספורטיבי” במראה שלהן האו השרוך: אלסטי, סגור בלולאה ועם קליפס הידוק. שאר הנעל לא מציגה בכלל חזות של נעל ספורט. הגפה עשויה כותנה, והתפרים בין החלקים השונים בולטים לעיין. הסוליה דקה מאוד, ולא רק שאינה מכסה את כל הצד התחתון של הנעל, היא גם חלקה כמעט לגמרי.
הנעל כולה קלה וגמישה, מסוג הנעליים שאפשר לגלגל בכל מיני כיוונים, או לדחוס בקלות לתיק שכבר נראה מלא עד אפס מקום.

עוד לפני הריצה, זו נעל שפשוט נעים לעטוף בה  את הרגל. החברה פרסמה פעם תמונה של ילד ישן בהן (שהוריו שלחו), ואחרי מדידה שלהן, התמונה הזו נראית הגיונית מאוד. הנעל עוטפת את הרגל ברכות כמו גרב עבה ומדוייקת, אבל עם הרבה מקום לאצבעות.

המבחן

לצורך המבחן קיבלתי זוג נעליים חצאיות, מקולקציית האביב-קיץ 2017. הנעליים שקיבלתי נבדלות מאחרות בקולקציה בצבע בלבד, למעט דגם אחד שעשוי נייר. בקולקציית החורף הנעליים גבוהות יותר והגפה עשויה חומרים חמים יותר, ובחלק מהדגמים עמידים למים. הסוליה היא אותה הסוליה בכל הדגמים, והעיצוב נשען על אותו הבסיס.

לקחתי את הווילדלינג שלי לחודש מעבר לים, רובו באזור כפרי ובמזג אוויר חם ולח עם גשמי זלעפות מדי פעם, ומיעוטו בימים ארוכים של שוטטות עירונית או עבודה מאומצת בעמידה. מעבר לזוג VFF עמיד למים (או שלפחות היה כזה פעם) ששימש אותי בעבודה במטבח, זו היתה הנעל היחידה שלקחתי איתי, והיא שימשה אותי לכל אורך המסע, וגם הרבה אחריו.
מסקנה ראשונה – זו נעל מצוינת למסע עם שימושים שונים (או כנעל יחידה בארון), עם סייג קטן למזג אויר, שעוד אדון בו. לא צריך לחלוץ אותה כדי להרגיש בנוח בטיסות ארוכות, היא נראית טוב גם עם ג’ינס וגם עם שמלה קלילה, כיף לרוץ בה, והרגליים לא מתעייפות בה בעמידה ממושכת.
מבחינת הריצה, בחנתי את הווילדלינג בתקופה שבה נפל לי איזה אסימון (שאני עוד צריכה להעמיק בחקירה שלו) על המשמעות של אופי נעיצת הרגל בקרקע והדחיפה קדימה על סגנון הריצה. שינוי קטן שאפשר לרפא תוך כדי ריצה פציעה שאני סוחבת כבר די הרבה זמן. עוד לא מדדתי נעל שבה היה לי נוח לעשות את אותה התנועה העדינה והחשובה לריפוי שלי כמו זו (גם בהשוואה לנעליים מינימליסטיות אחרות).

בכביש

בגלל המראה העדין יחסית שלהן, האינסטינקט הראשון היה להשתמש בווילדלינגז רק על כביש, וככה גם להאריך את פרק ה”נעל היפה” בחייהן. כפי שצינתי לפני רגע, זו נעל מצוינת לחקור בה את הניואנסים העדינים של התנועה – הסוליה מספיק גמישה כדי לחוש איזו אצבע פעילה יותר בדחיפה ואיזו פחות. למי שרגיל לנחיתה מרכזית או קדימונית, זו נעל נוחה מאוד, לנחיתה על העקב – פחות. סה”כ לא שונה בהרבה מנעלים מאוד מינימליסטיות אחרות.

בשטח

מסתבר שהוילדילינגז שוברות מוסכמות לא רק כנעל ריצה כללית, אלא גם במה שקשור לשטח. הורגלנו שסוליה של נעל שטח צריכה להתהדר בזיזים כדי לשפר אחיזה. סוליית הווילדלינג היא כאמור חלקה כמעט לגמרי. לצורך המבחן נאלצתי לוותר על הכמיהה להשאירה כמה שיותר שלמה (ויפה), ולהתעלות על מעל אמונה שזיזים חיוניים לאחיזת הקרקע וכאן הווילדלינגז התגלו בשיאן. הסוליה אמנם חלקה יחסית, אבל יחד עם זאת מספיק מחוספסת כדי לא להחליק על משטחי סלע, והגמישות הגדולה של הנעל כולה מאפשרת לכף הרגל (בתנאי שהיא גמישה ומיומנת) להגיב לתנאי השטח המשתנים, ולאחוז בעצמה את הקרקע. בהזדמנויות השונות שהסתובבתי בהן בשטח עם שותפים מנוסים בנעלי שטח קלאסיות יותר, העבירות שלי לא פחתה משלהם. בירידות תלולות נראה אפילו שיש להן יתרון על פני נעלי שטח מקובלות, ובעליות עם דרדרות (ותודה לאופנועני ישראל שהחריבו את השטח עד הלום) יש להן חיסרון קטן לעומת נעליים “נעולות” יותר. הקנבס מפתיע לטובה ומסתבר כעמיד למדי בפני פגיעות שונות ובלתי חדיר לקוצים קטנים (שנכנסים מפתח הנעל כמו בכל נעל אחרת).

בדומה למי שמורגל לנחיתה אחורית, גם מי שלא אוהב להרגיש כל פרט קטן בתוואי שטח יהנה מהן פחות. לעומת זאת, מי שאוהב להרגיש על מה הוא דורך, ויחד עם זאת רוצה להגן על כף הרגל ממגע ישיר עם אבנים וקוצים יהנה מהן מאוד.

נקודות קטנות לשיפור

הדגם שבחנתי שייך לקולקציית האביב קיץ, ונראה שמתאים יותר לעונה הזו באירופה הקרה. בימים חמים הנעל לא הרגישה מספיק מאווררת, ומצד שני בימי גשומים או במעבר בצמחיה רטובה, הגפה ספגה הרבה מים, ולקח לה זמן להתייבש. סביר להניח שדגם הנייר המדובר ודגמי החורף העמידים למים יענו על הבעיות האלו, כל אחד בנפרד. כמו כן, בדגמי האביב הבא שינו מעט את הרפידה הפנימית, שינוי שאמור גם הוא להקל על תחושת החום בנעל בחודשי הקיץ.
גפת הבד הרכה מאוד מפתה לוותר על גרביים, והנעל אכן נעימה מאוד על כף הרגל, עד שמתחילים להזיע, ואז הכותנה תוספת את הלחות.

לסיכום

בתוך הנישה הכבר ככה קטנה של הנעלה מינימליסטית, הווילידלינגז שייכת לתת קטגוריה של נעליים רב שימושיות, ובתוך תת הקטגוריה האזוטרית הזו מתבלטות קודם כל ביופיין. ליחפנים מנוסים, שכפות רגליהם יודעות לעשות את מה שהן נועדו לעשות, ושלא נבהלים מתחושת קרקע מוגברת, הן יהיו נעלי ריצה נהדרות, גם בכביש ובמיוחד בשטח. ליחפנים פחות מנוסים, שמחפשים את התנועה הטבעית והמשוחררת יותר של כף הרגל, אבל עדיין לא יכולים לסמוך עליה שתגיב לתוואי משתנה, הן יהיו יהיו נעלי כביש נחמדות. למי שלא מורגל למינימליזם, אבל כן מאס מלכלוא את רגליו בנעליים קשיחות מדי, הן יהיו פתרון מצויין ליום יום.

מאת: מיה בן צבי
צילום: מיה בן-צבי, רוני ארטובסקי

מיה – רצה רק בשטחים פתוחים, עדיף משופעים, לוא דווקא על שבילים או עם נעליים, כשיש רוחות מזרחיות בורחת לים. אמא, כותבת ולפעמים גם מציירת. נטורופטית, מטפלת בטווינה, מנחת מדיטציה, ויועצת לקולינריה בריאה. מתאימה לכל מטופל תכנית אישית. לאתר: http://mbenzvi.co.il/. ליצירת קשר: 052-8418416