קשה לתאר את התחושה שמציפה את הגוף כשמגיעים לשער הסיום אחרי אתגר סבולת שנמשך על פני שלושה ימים סוחטים פיזית ומנטלית. תחושה שמתחילה ברגע שאתה מבין שהנה זה תכף נגמר, מפה כבר לא יכולות להיות הרבה הפתעות ולשער הסיום אגיע ולא בעוד הרבה זמן. זו תחושה שמגיעה אחרי ציפייה לא קצרה, אחרי תקופת אימונים מפרכת ואחרי חשש שלמרות כל המאמצים וההכנה הפיזית והמנטלית, משהו עלול להשתבש. באולטרה-מן ולנס ישראל 2016 עשרים ושניים אנשים חוו את התחושה הזו וכל אחד מהם הוכתר כמנצח.
מאת: שיין בר צילום: אבי פרידריך, רוחי דויטש, ברק דוד, אבי חיים, אור רובין, צילומי רחפן Yuneec Aviation Israel, שיין בר, מיה שלזינגר וגיל סדיס.
טבילה קטנה וחזרנו… יוצאים לדרך (באדיבות Yuneec Israel – צולם עם רחפן טייפון H)
אולטרה-מן, מי שמע על זה?
תחרויות אולטרה-מן בעולם הן אירועי סבולת שנמשכים שלושה ימים וכוללים 10 ק”מ שחייה, 420 ק”מ רכיבה ולקינוח 84.4 ק”מ ריצה. כל ספורטאי מנהל את התחרות באופן עצמאי ובאחריותו לדאוג לצוותי ליווי ותמיכה לוגיסטית לכל אורך התחרות. צוות שיספק לו את התזונה והשתייה הנדרשת. לכל יום מוגדר זמן Cut-Off של שתיים עשרה שעות שבו כל משתתף חייב להשלים את המרחק היומי על מנת להמשיך למחרת.
השוני בין אולטרה-מן ולנס ישראל 2016 לתחרויות בעולם טמון בצביון התחרות. מארגני ויזמי האירוע, דורון אביגדורי, אלירן חי ודותן מאיר, החליטו שהם שומרים על צביון חברתי. החלטה זו אפשרה, למי מהמשתתפים שבחר בכך, לא לעמוד בזמני ה Cut-Off ולצלוח את האתגר ביחד עם משתתפים אחרים. לכן הוגדר גם שזה לא תחרות ממש אלא “אתגר”, לא היתה מדידת זמנים, לא טבלת תוצאות רשמית ואושר דראפטינג ברכיבה.
רק סיבוב קצר במדבר… זינוק לאולטרה-מרתון. צילמה: מיה שלזינגר
איך אני בכלל קשורה לעניין
באפריל האחרון הוזמנתי לרכיבה אל החרמון עם קבוצת רוכבים שאת רובם לא הכרתי עד אז. בסיום הרכיבה, תוך כדי ארוחה, הם מתחילים לספר לי על האתגר הבא שלהם ולשכנע אותי למה אני חייבת להצטרף. אני, שרק כשנה קודם לכן השתתפתי בטריאתלון האולימפי הראשון שלי ובעוד קצת יותר מחודשיים אמורה להשתתף לראשונה בתחרות איש ברזל, פוסלת את האופציה על הסף ומגדירה את החבר’ה כלא שפויים.
טוב, אם הם לא שפויים, אני חייבת להיות חלק מהשיגעון הזה. אחרי התייעצות עם המאמן שלי, ברי זיזה, אני מוצאת את עצמי רשומה לאתגר.
בחרמון… באדיבות אבי פרידריך.
מי בכלל רוצה להשתתף באירוע כזה
שאלה שנשאלתי לא אחת מרגע שסיפרתי שנרשמתי לאירוע היא למה? למה שמישהו ירצה להשתתף באירוע כזה? אם בוחנים את רשימת המשתתפים באתגר קשה למצוא מכנה משותף ביניהם: שוטרים, הייטקסטים, הורים, מאמנים וספר. בלטו בנוכחותם הטבעוניים שהיוו אחוז לא קטן מהמשתתפים ואלו שהשילו קילוגרמים רבים ממשקלם ושינו את אורח חייהם לחלוטין. הסבר הגיוני לשאלה מדוע לא מצאתי, חוץ מהעובדה שכדורים פסיכיאטריים וספורט הם שניהם ממכרים. אז אם בהתמכרות עסקינן, עדיף לחומר הטוב.
לא אתעכב על כל אחד מהמשתתפים, עם זאת חייבת להדגיש אחד מהם, נחוש ומיוחד: עדי דויטש שאיבד את רגלו בלבנון בשנת 1980 ושלפני שנים אחדות הותאמה עבורו פרוטזה מיוחדת לריצה. נשגב ממני להבין איך צולחים אתגר כזה על רגל אחת. באמת ראוי להערצה. (לכתבה על “הקטועים למרחקים ארוכים” ב BIKEPANEL לחצו פה)
שתי רגליים זה לחלשים… עדי דויטש מעורר השראה (צילום באדיבות רוחי דויטש)
הדרך לאולטרה-מן: פערים לסגור
החלטה שלקחנו, ברי ואני, כבר ברישום היתה שלאיש הברזל באוסטריה ממשיכים להתאמן כרגיל. מתאמנים לאולטרה-מן רק אחרי שנסיים להתאושש מהתחרות בסוף יוני – מה שאומר שיישארו שלושה חודשים של אימונים וטייפר.
פער עיקרי שהייתי חייבת לסגור היה הפער בשחייה. עד כה התאמנתי לבד לפי אימונים שכתב לי ברי, אבל הסגנון לא השתפר מעצמו… לא היה מי שיעיר ויתקן את הטעויות בסגנון. פה נכנס לתמונה, מי אם לא, ערן גרומי. בנוסף לשאר אימוני השחייה התווסף שיעור פרטי אצל ערן וחיזוקים בוקר וערב בבית.
הפינה השנייה שהיה צריך לסגור היא איך (ופה נכנסת קללה עסיסית) רצים שני מרתונים ברצף? אני לא אולטרה מרתוניסטית לא בגוף ולא בנפש, לפחות לא ראיתי את עצמי ככזו עד לאחרונה, אז איך צולחים את זה אחרי יומיים של עומס בלי להתפרק? פה נכנסו כמה שינויים בתכנית. אימוני הריצה שונו לאימונים לפי טווחי דופק ולא לפי קצב ריצה.
בעוד חלק מהמשתתפים באתגר הרשו לעצמם להתחיל רכיבה בשעה שלוש לפנות בוקר בכביש אני הצבתי לעצמי גבולות אדומים. אחד מהם היה שאני לא רוכבת בחושך. פה נאלצתי להכיר גבולות חדשים על הרולר. מאוגוסט עד אוקטובר חייתי אימונים. נשמתי כלור, ישנתי על הרולר וחייתי ריצה. שני אימונים ברוב הימים (שלא יהיה ספק, נהניתי מכל רגע).
החודש האחרון לפני התחרות
בחודש האחרון לאימונים ביצעתי שלוש סימולציות. הראשונה: עשרה ק”מ שחייה כאשר חמישה מהם בים, שעה הפסקה וחמישה נוספים בבריכה עם אפס עצירות. כבר בק”מ השמיני התחלתי להרגיש כאב בכתף ימין. כשסיימתי את השחייה היה לי ברור שזה הולך לכאוב, אבל לא שיערתי עד כמה. באותו הלילה כאבו לי הכתפיים ברמה שלא יכולתי לישון. חוץ מלהתחזק בזמן שנותר עד יום הזינוק, יכולתי רק לקוות לטוב.
הסימולציה השנייה היתה הרכיבה של היום השני באתגר: 280 ק”מ רכיבה מבית אלפא לפארן. אבי פרידריך, מי שהיווה שותף באימוני הרכיבות הארוכות, דידי אדר ואני יצאנו מבית אלפא מלווים נאמנה על ידי אפרת, אישתו של אבי. האתגר העיקרי היה נפשי. בערך מהק”מ ה 230 ניהלתי מלחמה נפשית עם עצמי. משכנעת את עצמי שאם אפשר לרכוב שש שעות על רולר אפשרי בהחלט לרכוב מבית אלפא לפארן. כ- 30 ק”מ לפני פארן העלנו להצבעה אם להמשיך עד הסוף או להסתפק בזאת. ברור שרכבנו עד פארן.למחרת בבוקר רצתי 35 ק”מ בכדי לקבל תחושה על הריצה הצפויה לי באתגר.
הסימולציה האחרונה היתה בריצה. הענף שבו אני אמנם יותר חזקה, אבל מעולם לא רצתי מרחק גדול ממרתון. הסימולציה כללה שתי ריצות: אחת בלילה והשנייה מוקדם בבוקר שלאחריו. בשתי הריצות הקפדתי על הדופק שבו עד אז חשבתי שארוץ ביום השלישי. סיימתי את הריצות ברגליים כל כך כבדות שהבנתי שככה זה לא ילך! החלטתי שבריצת האולטרה אני לוקחת סיכון ורצה על דופק יותר גבוה שמאפשר לי קצב ריצה נוח וקליל יותר.
כטבעונית ידעתי שזלזול וחוסר הקפדה בתזונה יעלו לי ביוקר בתקופת אימונים אינטנסיבית. אני תמיד מקפידה על התזונה עם זאת ברור היה שדרושה פה תוספת. כך הכנסתי לחיי את הספירולינה האצה הכחולה – ירוקה שהקפדתי לצרוך באופן קבוע אחרי אימון.
אימוני רולר לאולטרה-מן
האולטרה-מן הגיע: יש לנו כינרת לחצות
שלישי שש בבוקר נעמדים על קו המים בחוף כינר. מקבלים תדריך קצר על הניווט לחוף חוקוק. ברור שכל שגיאה בניווט יכולה להסתיים בחוף אחר, כפי שבהמשך הבנתי שקרה לכמה מהמשתתפים. כבכל תחרות אצלי הלחץ נגמר עם הספירה לאחור. ברגע הזה הגוף מוצף באדרנלין ואני עוברת למצב מכונה. הראש מפסיק לחשוב, כל החושים מתכהים, מיישמת את מה שהתאמנתי עליו עם מינימום תזוזות מהתכנית.
הדבוקה הראשונה מכילה שחיינים חזקים. הפער עד מהרה הלך וגדל עד כדי שהיה קשה להבחין בקייק המוביל. רן, בקייק המלווה סוחב עבורי איזוטוני, בננה וג’לים. מראש תכננתי לא לאכול במהלך השחייה כי זה עושה לי לא טוב. תוך כדי שחייה מחליטה שמכיוון ואין בעיה לשתות את מי הכנרת אני לא עוצרת גם לשתות. לוגמת תוך כדי שחייה וממשיכה בקצב שחייה נוח. לפי הדגדוגים ברגליים מבינה שיש מי שנהנה מהדראפטינג אבל לא מנסה לרגע לחמוק.
ראשון מהמים יצא סילו סילוני. כארבעים וחמש דקות אחריו סיימתי גם אני כמעט אחת עשרה ק”מ שחייה עם עצירה מאוד קצרה ללגום איזוטני. טל קלנר חיכתה לי על החוף וקיבלה אותי בחיבוק מכיל. סיימתי מאושרת ולא כי זה נגמר סוף סוף. מאושרת מההישג. מאושרת שצלחתי את הכנרת ללא משברים וללא כאבים.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הרכיבה
היום הראשון לא הסתיים ביציאה מהמים. לפני היו עוד 140 ק”מ רכיבה עם טיפוס מצטבר של 1900מ’! לקחתי לי קצת זמן להתאושש, להחזיר אנרגיה שלא צרכתי בזמן השחייה ולהתארגן לרכיבה. עולה על האופניים ומתחילה לדווש. אבי וטל כצוות מלווה מפנק. הדופק אומנם גבוה ממה שציפיתי, לא מתרגשת ומקפידה על הוואטים.
משבר ראשון: באחד הצמתים אבי וטל מבינים שפנינו ימינה במקום שמאלה. אבי שואל אם אני רוצה לעלות לרכב עד הצומת. אני מסרבת בתוקף, נושמת עמוק, מבצעת פרסה ומתחילה לדווש בעלייה.
אחרי 10:41 שעות מהזינוק הגעתי לבית אלפא מותשת ועל סף עילפון. מקבלת עיסוי מציל מאמנון קאשי ומתחילה להתארגן למנוחה.
רביעי בבוקר, המשך הרכיבה: רן שוב מתייצב והפעם בתפקיד רכב מלווה. בתכנית מינימום עצירות עד פארן. העצירה היחידה תהיה בעין גדי לרישום ולאכול בזריזות. כל המשתתפים רוכבים בדבוקה עד המחסום של בית שאן מסיבות בטיחותיות. לי בראש יש משפט מאחת ממליון ההתכתבות עם ברי: איפה שתחרגי תשלמי בעתיד. המשפט הזה ליווה אותי כל אותו היום וגם בריצה ביום למחרת. לא נסחפת אחרי הרוכבים שמלפני ונצמדת לתכנית.
קצת לפני ים המלח, אחרי ניסיונות להתגבר על הכאב מהשפשוף במפשעה אני מחליטה לעצור ולהחליף מכנס. נכון, זה לא בתכנית, אבל לפעמים אין ברירה. מחליפה בזריזות וממשיכים.
משבר שני – באזור ים המלח, רוכבת על קטע כביש מגורד. שעון הרכיבה מחליט לשבוק חיים. לוקחת אויר ומתחילה לחשוב אם בא לי לעצור ולהתחיל לחפש את שעון היד. זה יעלה לי בזמן והתעסקות. מחליטה שלא. ממשיכה לפי תחושה. מבקשת מרן שייתן לי מידי פעם מרחקים לצמתים וזמנים.
מצדה
משבר שלישי – כמסקנה מהיום הראשון, החלטתי שברכיבה הזו אוכל קצת יותר. מקפידה לאכול חטיף ספירולינה כל שעה ולשתות בקבוק איזוטוני לשעה. באזור ה 200 ק”מ אני מבינה שעל האירובר כבר אי אפשר לשבת. כל מה שהכנסתי מנסה לעלות חזרה.
שלט ראשון שמודיע שהגענו לאזור נחל פארן. הקלה, זה תכף נגמר! אלירן חי הגיע ראשון לפארן. בשעה 16:30, אחרי עשר וחצי שעות רכיבה גם אני מגיעה לפארן. בחיי שללדת לקח לי הרבה פחות זמן. שוב מקבלת עיסוי מציל מאמנון קאשי ומתחילה להתארגן למנוחה.
תזונה במהלך הרכיבה: חטיפי ספירולינה של מאסטר ספירולינה, שקדים וקשיו. בהפסקה בעין גדי תפו”א ובטטה אפויים עם כורכום. הקפדתי על שתיית איזוטוני עם קפאין של HIGH5.
רגע לפני ההגעה לפארן.
הריצה: ה Money Time שלי
חמישי בבוקר, בשונה מהבקרים הקודמים, כבר התעוררתי עייפה ולקח לי זמן להתארגן. כל הרכבים יוצאים בשיירה לנקודת הזינוק. בראש אני מבינה שמבחינתי זה ה money time. פה אין דראפטינג. פה כל משתתף חייב להתמודד בכוחות עצמו. אני לא מפוקסת. השעון עדיין כבוי והתיק ריצה לא מאורגן. אנחנו מוזנקים.
משבר רביעי – השעון מסרב להגיב. תקוע על השחייה של יום שלישי. תוך כדי ריצה מנסה לארגן את השעון. הדבר היחיד שאני מצליחה זה למצוא את עצמי נמרחת על הקרקע. אוספת את עצמי במהירות שיא. לא בודקת לרגע מה הנזקים ולא מנקה את האבק. לוקחת אויר וממשיכה לרוץ. משכנעת את עצמי שגם בלי שעון אני יודעת מה הדופק שלי ומה בערך קצב הריצה. אחרי עשרים דקות השעון הואיל בטובו להידלק.
שלושת הרצים שמלפני, שני רצים בשלשה ומלווה שלהם, מתרחקים בקצב שנראה לי לא סביר עבורי כדי להיצמד. אני זוכרת את המשפט של ברי ונשארת בשלי. משבר חמישי מגיע מהק”מ העשירי בערך, שם אני מתחילה להרגיש שמשהו לא בסדר פיזית. מחליטה לא לסטות מהתכנית. לוקחת כדור מלח וממשיכה. בק”מ השבעים כבר הרגשתי מצוין.
בערך בק”מ ה 15 אני פוגשת את רן שיצא עם אופניים ללוות אותי. לא ידעתי לפני כן כמה אשמח למלווים בריצה. בתכנון התחושה היתה שיהיה נחמד שילוו אותי אבל לא נורא אם לא. בשבריר השנייה שהבנתי שזה רן רוכב לקראתי שמחתי על המזל שיש לי צוות מלווים שידע להיות שם תמיד ברגע המתאים ובמינון הנכון.
מגיעים ליטבתה, בערך חצי הדרך. רן הולך למלא אויר בפנימית מפונצ’רת. אני בינתיים מחפשת את הגרביים שהכנתי להחלפה. אם יש משהו שצרוב בזיכרוני מהתחרות באוסטריה, אלה השלפוחיות בכפות הרגליים והציפורניים שאיבדתי בריצה. החלטתי שזה לא יקרה שוב, אני באמצע הדרך מחליפה גרביים ויהי מה!
יטבתה, אמצע הדרך. באדיבות ברק דוד
בק”מ ה 57 מחכה לי אבי לרוץ איתי עד שער הסיום ורן מרשה לעצמו לעזוב. בדרך אבי ואני עוקפים רץ של אחד מהשלשות, שברור על פניו שהתחיל בקצב מהיר ממה שהיה צריך. בראשי עולה שוב אותו משפט של ברי ואני ממשיכה בשלי. מקפידה על הדופק ועל התזונה.
תמונה באדיבות אור רובין
ק”מ לסיום פוגשים את אבינועם ברוכין, מנהל ומפיק האירוע (איש מקסים שזכיתי להכיר). אבינועם שערב התחרות הביע בפני חשש שלא אסיים את הריצה, כיוון ששמע שאני לא יודעת לרוץ לאט (ולאט זה מושג יחסי) מחבק אותי ומלווה אותנו לשער הסיום. בשעה 14:30 עברתי בשער שבו מסתיים האתגר ההזוי הזה שלקחתי על עצמי. לא יאמן סיימתי ולא סתם, הגעתי ראשונה בריצה במקצה המלא לאילת. סיימתי את הריצה בשמונה וחצי שעות ושוב לפי התכנית. כפיר מזעקי, רץ בשלשה, הגיע 26 דקות לפני. במהלך הריצה אכלתי ג’ל כל שעה. שתיתי משקה איזוטוני של HIGH5 ונטלתי כדורי מלח.
קצת מספרים
מבין עשרים הגברים ושלוש הנשים שעמדו על קו הזינוק בכנרת רק אחד לא סיים את התחרות. מבין המסיימים כשמונה בלבד (מתוכם שתי נשים) עמדו בזמני ה Cut-Off בכל הימים. זמן מצטבר שלי באתגר 29:41 שעות. זמן מעולה לכל הדעות .
עשיתי זאת! תמונה: באדיבות גיל סידיס
מילים אחרונות
הכתבה מתחילה באין מילים לתאר ואכן אין מילים. זכיתי להשתתף באירוע שאורגן להפליא. שאפו ענק למארגנים שעשו זאת מאהבה, ללא כל רווח ובעלויות מאוד נמוכות. ממש מחאת המילקי של עולם הטריאתלון. תודה על הרתמות מדהימה של נותני חסות, מלווים ומתנדבים, שהתחברו לרעיון האירוע והמסר החברתי שבו, על שהיו שם עבורנו – בלעדיכם זה היה נראה אחרת. אגב ההרשמה לשנה הבאה תפתח בהמשך עם מקצה תחרותי שיכלול מדידת זמנים ויעמוד בקריטריונים של התחרות העולמית, לצד מקצה חברתי במתכונת דומה לאתגר של השנה.
מאת: שיין בר צילום: אבי פרידריך, רוחי דויטש, ברק דוד, אבי חיים, אור רובין, צילומי רחפן Yuneec Aviation Israel, שיין בר, מיה שלזינגר וגיל סדיס.
